missing personality
New member
כנסו מהר, הגיע פרק 7!!!!!!!!!!!!!
פרק ז' – פגישה מחודשת. "מה אתה עושה פה?!" הוא שאל והשתחרר מתפיסתו של אביו. "כנראה שכחת איזה מין אדם אבא שלך..., אין דבר שאני לא מסוגל לעשות.." סרחיו צחק את צחוקו המרושע מול עיניו המופתעות של פבלו. "איך אפשר לשכוח אבא חלאה כמוך?" פבלו זרק את ההערה הזאת לאוויר, כאילו לא היה מי שישמע אותה, כי סרחיו התעלם ממה שפבלו אמר לחלוטין. "אתה בא איתי!" הוא אחז בידו של פבלו והחל למשוך אותו כשפבלו השתחרר מאחיזתו, "למה נראה לך שאני ילך איתך?" "כי יש לי משהו שאתה מאוד מעניין בו..." הוא המשיך ללכת. בראש של פבלו עברו המחשבות הנוראות ביותר, הוא ידע למה אבא שלו התכוון, וזה שיגע אותו, "אני לא מאמין לך!" פבלו חשב שאולי הכל זאת הצגה של אביו, שהוא מנסה לשחק לו בראש כדי לעשות בו כרצונו. "אתה באמת רוצה לקחת את הסיכון?, כי אולי אני דובר אמת ואולי לא.., רק עם תבוא איתי תדע.." סרחיו צחק, נכנס למכונית וחיכה שפבלו יכנס. הוא החליט לקחת סיכון וללכת עם אביו, רק בגלל הספק, שאולי באמת אבא שלו מחזיק את מריצה. דבר אחד פבלו ידע, שהוא לא ייתן לאבא שלו להרוס לו את הדבר הכי טוב שאי פעם היה לו, הוא לא ייתן לו לפגוע במריצה. הצלצול להפסקה סוף סוף הגיע, ומצד אחד מיה שמחה, ומצד שני לא כל כך, היא הייתה זקוקה להסחה, משהו שיעביר לה את הזמן, עד שמנואל יגיע למקסיקו ויתקשר אליה. "סליחה" חוליאן קרא לעברה של מיה, "שכחת את זה בכיתה", הוא נתן לה את הפלאפון שלה ביד, "תודה, אני לא מאמינה ששכחתי את זה שם, אני קצת מפוזרת היום.." מיה הודתה לו והמשיכה ללכת. הוא הלך אחריה בקצב קצת יותר מהיר ונעמד מולה, "את לא זוכרת אותי?" הוא שאל, הוא סוף סוף נזכר מאיפה היא מוכרת לו, והוא רצה לברר עליה כמה דברים, הוא הסתקרן. "לא מצטערת אני ממש לא זוכרת מי אתה.., אני אמורה לזכור?" מיה הסתכלה עליו, ניסתה לבחון, לחשוב, אולי ראתה אותו בעבר, אך היא הייתה שקועה מידי לחשוב על מנואל בשביל להתרכז בנושא כל כך מזערי וחיצוני. "אממ, בערך, כאילו ראית אותי רק פעם אחת, אני זה שנתקל בך, במדרגות.." הוא ניסה לרמוז, לראות אם בכל זאת הוא נכנס לראשה, השאיר בה זכר, "אהה כן, הבחור שהפיל לי את הדברים במדרגות.., אני נזכרת עכשיו..", הוא מיהר להתנצל, "אני מבקש סליחה על זה, שוב..", זה לא שינה לה כל כך, היו לה דברים יותר חשובים לעשות, "זה בסדר, אל תדאג.." היא אמרה לו והמשיכה ללכת, הוא שוב הלך אחריה עד שהוא עמד מולה שוב, "לא הצגתי את עצמי, אני חוליאן.., אני בכיתה שלך.." הוא הושיט את ידו כדי ללחוץ את שלה, היא הושיטה לקראתו את ידה ואמרה, "מיה, נעים להכיר..", "בחיים לא חשבתי שאני אפגוש אותך כאן.., כאילו..", הוא ניסה למצוא את המילה המתאימה, "איזה צירוף מקרים" היא השלימה אותו. הוא ראה שהיא חסרת סבלנות, אבל הוא היה פשוט חייב לדעת, "אז את גרה שם?, איפה שנפגשנו?" הוא לא רצה להיראות נלהב מידי או משתוקק מידי לתשובה, אבל בתוכו הוא היה. "לא ואתה?" היא שאלה בחוסר עניין ממשי לתשובה, "כן, אני גר בדירה ממול, לזאת שנכנסת אליה.., אז מה עשית שם, אם את לא גרה שם..." הוא המשיך לנסות לדלות פרטים על הקשר של לבן דודו, פתאום קלט עד כמה הוא מנסה לחדור לחייה והתנצל, "אם זה בסדר שאני שואל.." הוסיף. "זה בסדר, חברים שלי גרים שם..", "אההה, את חברה של הבלונדיני הזה, מנואל?!" הוא היה צריך תשובה יותר ממשית, אז הוא המשיך לשאול. "מנואל?, בלונדיני?, נראה לי שהתבלבלת, הבלונדיני זה פבלו..." מיה לא הבינה את החקירה שלו..., למה הוא מנסה לסחוף אותה?. "מה?" הוא היה מופתע, היכול להיות שהוא טעה, ובן דודו זה בכלל מישהו אחר.., "כן, פבלו זה הבלונדיני, ומנואל זה, זה עם השיער השחור.." הוא היה בשוק, הוא לא הגיב, הוא לא יכל להאמין, עכשיו בכלל הכל משתנה, זה בכלל מישהו אחר. "חוליאן?" הוא לא ענה.., "חוליאן?" היא ניסתה שוב, "אה.. כן.., אני חייב ללכת.." הוא זרק את המשפט ונעלם, והיא מצידה המשיכה לכיוון הקפיטריה. הדלת של המחסן נפתחה, שוב האור צף פנימה וסנוור אותה, היא ראתה שתי דמויות במעורפל נכנסות פנימה, לאט לאט הדמויות התבהרו, "הפתעה.." סרחיו אמר ודחף את פבלו ליד מריצה, היא חיבקה אותו, היא כל כך פחדה, היא הייתה מאושרת לדעת שהוא שם איתה, שהיא לא לבד, היא ידעה שהוא יגן עליה, "מה אתה רוצה מאיתנו?" פבלו תקף את סרחיו, "רק רציתי להזהיר אתכם.., שתדעו שאני כאן, ושאני יכול לעשות לכם מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה.." הוא ניסה להשליט בהם טרור ואימה, שהם יפחדו ממנו, שיפחדו כל הזמן שמא הוא יצוץ מתי שהוא ויפגע בהם, "אל תאיים, תגיד מה אתה רוצה ותעזוב אותנו!" מריצה הרגישה חזקה מספיק ליד פבלו בשביל להילחם בסרחיו, פבלו נתן לה כוח, "אני רוצה נקמה, בך, ובבני היקר..." הוא החדיר את מבטו ישר לעיניו של פבלו, מין מבט כואב כזה, מפחיד, מעורר חלחלה. הוא יצא מהמחסן והשאיר את הדלת פתוחה, הוא שחרר אותם, נתן להם ללכת, אבל הם ידעו, שמתי שהוא, הם יאלצו לעמוד בפניו, מתי שהוא הוא יתקוף, הם לא ידעו מתי, וזה מה שהכי הפחיד אותם, הכדור, היה במגרש שלו. מנואל לקח את המזוודה שלו והכניס אותה למונית, הוא לא ידע בדיוק מה הוא אמור לעשות עכשיו, כשהוא במקסיקו, הוא ידע שיש לו הרבה דברים להרגן, אולי אפילו יותר מידי, הוא לא ידע במה להתחיל, הוא לא ידע לאן הוא צריך לנסוע בכלל, הוא הוציא את המזוודה מהמונית, והחליט ללכת ברגל, זה יעשה לו טוב, זה ייתן לו זמן לחשוב, הוא התחיל ללכת, "מנואל!!!!" הוא שמע קריאה מאחור, הוא הסתובב לאחור, ועיניו נפגשו עם עיניה של בחורה. זה הפרק להיום, כרגיל הפרק הבא יבוא מחר... מקווה שאהבתם את הפרק, אם אהבתם ספרו לי, ואם לא.. אז תנו עיצות לשיפור.
פרק ז' – פגישה מחודשת. "מה אתה עושה פה?!" הוא שאל והשתחרר מתפיסתו של אביו. "כנראה שכחת איזה מין אדם אבא שלך..., אין דבר שאני לא מסוגל לעשות.." סרחיו צחק את צחוקו המרושע מול עיניו המופתעות של פבלו. "איך אפשר לשכוח אבא חלאה כמוך?" פבלו זרק את ההערה הזאת לאוויר, כאילו לא היה מי שישמע אותה, כי סרחיו התעלם ממה שפבלו אמר לחלוטין. "אתה בא איתי!" הוא אחז בידו של פבלו והחל למשוך אותו כשפבלו השתחרר מאחיזתו, "למה נראה לך שאני ילך איתך?" "כי יש לי משהו שאתה מאוד מעניין בו..." הוא המשיך ללכת. בראש של פבלו עברו המחשבות הנוראות ביותר, הוא ידע למה אבא שלו התכוון, וזה שיגע אותו, "אני לא מאמין לך!" פבלו חשב שאולי הכל זאת הצגה של אביו, שהוא מנסה לשחק לו בראש כדי לעשות בו כרצונו. "אתה באמת רוצה לקחת את הסיכון?, כי אולי אני דובר אמת ואולי לא.., רק עם תבוא איתי תדע.." סרחיו צחק, נכנס למכונית וחיכה שפבלו יכנס. הוא החליט לקחת סיכון וללכת עם אביו, רק בגלל הספק, שאולי באמת אבא שלו מחזיק את מריצה. דבר אחד פבלו ידע, שהוא לא ייתן לאבא שלו להרוס לו את הדבר הכי טוב שאי פעם היה לו, הוא לא ייתן לו לפגוע במריצה. הצלצול להפסקה סוף סוף הגיע, ומצד אחד מיה שמחה, ומצד שני לא כל כך, היא הייתה זקוקה להסחה, משהו שיעביר לה את הזמן, עד שמנואל יגיע למקסיקו ויתקשר אליה. "סליחה" חוליאן קרא לעברה של מיה, "שכחת את זה בכיתה", הוא נתן לה את הפלאפון שלה ביד, "תודה, אני לא מאמינה ששכחתי את זה שם, אני קצת מפוזרת היום.." מיה הודתה לו והמשיכה ללכת. הוא הלך אחריה בקצב קצת יותר מהיר ונעמד מולה, "את לא זוכרת אותי?" הוא שאל, הוא סוף סוף נזכר מאיפה היא מוכרת לו, והוא רצה לברר עליה כמה דברים, הוא הסתקרן. "לא מצטערת אני ממש לא זוכרת מי אתה.., אני אמורה לזכור?" מיה הסתכלה עליו, ניסתה לבחון, לחשוב, אולי ראתה אותו בעבר, אך היא הייתה שקועה מידי לחשוב על מנואל בשביל להתרכז בנושא כל כך מזערי וחיצוני. "אממ, בערך, כאילו ראית אותי רק פעם אחת, אני זה שנתקל בך, במדרגות.." הוא ניסה לרמוז, לראות אם בכל זאת הוא נכנס לראשה, השאיר בה זכר, "אהה כן, הבחור שהפיל לי את הדברים במדרגות.., אני נזכרת עכשיו..", הוא מיהר להתנצל, "אני מבקש סליחה על זה, שוב..", זה לא שינה לה כל כך, היו לה דברים יותר חשובים לעשות, "זה בסדר, אל תדאג.." היא אמרה לו והמשיכה ללכת, הוא שוב הלך אחריה עד שהוא עמד מולה שוב, "לא הצגתי את עצמי, אני חוליאן.., אני בכיתה שלך.." הוא הושיט את ידו כדי ללחוץ את שלה, היא הושיטה לקראתו את ידה ואמרה, "מיה, נעים להכיר..", "בחיים לא חשבתי שאני אפגוש אותך כאן.., כאילו..", הוא ניסה למצוא את המילה המתאימה, "איזה צירוף מקרים" היא השלימה אותו. הוא ראה שהיא חסרת סבלנות, אבל הוא היה פשוט חייב לדעת, "אז את גרה שם?, איפה שנפגשנו?" הוא לא רצה להיראות נלהב מידי או משתוקק מידי לתשובה, אבל בתוכו הוא היה. "לא ואתה?" היא שאלה בחוסר עניין ממשי לתשובה, "כן, אני גר בדירה ממול, לזאת שנכנסת אליה.., אז מה עשית שם, אם את לא גרה שם..." הוא המשיך לנסות לדלות פרטים על הקשר של לבן דודו, פתאום קלט עד כמה הוא מנסה לחדור לחייה והתנצל, "אם זה בסדר שאני שואל.." הוסיף. "זה בסדר, חברים שלי גרים שם..", "אההה, את חברה של הבלונדיני הזה, מנואל?!" הוא היה צריך תשובה יותר ממשית, אז הוא המשיך לשאול. "מנואל?, בלונדיני?, נראה לי שהתבלבלת, הבלונדיני זה פבלו..." מיה לא הבינה את החקירה שלו..., למה הוא מנסה לסחוף אותה?. "מה?" הוא היה מופתע, היכול להיות שהוא טעה, ובן דודו זה בכלל מישהו אחר.., "כן, פבלו זה הבלונדיני, ומנואל זה, זה עם השיער השחור.." הוא היה בשוק, הוא לא הגיב, הוא לא יכל להאמין, עכשיו בכלל הכל משתנה, זה בכלל מישהו אחר. "חוליאן?" הוא לא ענה.., "חוליאן?" היא ניסתה שוב, "אה.. כן.., אני חייב ללכת.." הוא זרק את המשפט ונעלם, והיא מצידה המשיכה לכיוון הקפיטריה. הדלת של המחסן נפתחה, שוב האור צף פנימה וסנוור אותה, היא ראתה שתי דמויות במעורפל נכנסות פנימה, לאט לאט הדמויות התבהרו, "הפתעה.." סרחיו אמר ודחף את פבלו ליד מריצה, היא חיבקה אותו, היא כל כך פחדה, היא הייתה מאושרת לדעת שהוא שם איתה, שהיא לא לבד, היא ידעה שהוא יגן עליה, "מה אתה רוצה מאיתנו?" פבלו תקף את סרחיו, "רק רציתי להזהיר אתכם.., שתדעו שאני כאן, ושאני יכול לעשות לכם מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה.." הוא ניסה להשליט בהם טרור ואימה, שהם יפחדו ממנו, שיפחדו כל הזמן שמא הוא יצוץ מתי שהוא ויפגע בהם, "אל תאיים, תגיד מה אתה רוצה ותעזוב אותנו!" מריצה הרגישה חזקה מספיק ליד פבלו בשביל להילחם בסרחיו, פבלו נתן לה כוח, "אני רוצה נקמה, בך, ובבני היקר..." הוא החדיר את מבטו ישר לעיניו של פבלו, מין מבט כואב כזה, מפחיד, מעורר חלחלה. הוא יצא מהמחסן והשאיר את הדלת פתוחה, הוא שחרר אותם, נתן להם ללכת, אבל הם ידעו, שמתי שהוא, הם יאלצו לעמוד בפניו, מתי שהוא הוא יתקוף, הם לא ידעו מתי, וזה מה שהכי הפחיד אותם, הכדור, היה במגרש שלו. מנואל לקח את המזוודה שלו והכניס אותה למונית, הוא לא ידע בדיוק מה הוא אמור לעשות עכשיו, כשהוא במקסיקו, הוא ידע שיש לו הרבה דברים להרגן, אולי אפילו יותר מידי, הוא לא ידע במה להתחיל, הוא לא ידע לאן הוא צריך לנסוע בכלל, הוא הוציא את המזוודה מהמונית, והחליט ללכת ברגל, זה יעשה לו טוב, זה ייתן לו זמן לחשוב, הוא התחיל ללכת, "מנואל!!!!" הוא שמע קריאה מאחור, הוא הסתובב לאחור, ועיניו נפגשו עם עיניה של בחורה. זה הפרק להיום, כרגיל הפרק הבא יבוא מחר... מקווה שאהבתם את הפרק, אם אהבתם ספרו לי, ואם לא.. אז תנו עיצות לשיפור.
