אבל זה בדיוק ההבדל
ועל זה בדיוק מדובר בכתבה. אני באופן אישי מוגדרת ומגדירה את עצמי בתור "פרפקציוניסטית". זה אולי נשמע מקסים, ואיזה יופי ואני מקפידה על כל פרט, וזה נורא חיובי והישגי ומקסים. אבל זה לגמרי לא. כי אני, לעומתך, כן מכירה הרבה מאוד חוויות כאלה. אם על ההתחלה לא הרגשתי שאני טובה, פשוט עזבתי את זה. הפסקתי לעשות הרבה דברים שנהניתי מהם, בגלל שלא הייתי טובה בזה, ולאנשים כמוני זה גורם להרגיש מאוד מאויימת- אם אני לא טובה, אני בעצם לא קיימת- כמובן שזו הקצנה, אבל זה בדיוק ההבדל. הדרך שבה פעלת היא הדרך הבריאה- לעשות דברים שאנחנו נהנים מהם. כמובן שיהיה שיפור עם הזמן, אבל גם אם בסופו של דבר התוצאה "רק" סבירה, זה בכלל לא משנה, כי זו לא המטרה. בדיוק על זה הפסיכולוג דיבר בקטע. כן צריך לשאוף להישגים, אבל גם להבין ש-100 זה לא הדבר היחידי בחיים, ולא תמיד המטרה. לא צריך להיות הכי טובים בכל דבר. לפעמים משקיעים המון מאמץ במשהו, אבל התוצאה בסופו של דבר בינונית. פרפקציוניסטים בנקודה הזו ירגישו אכזבה וכישלון, לעומת אנשים "בריאים" שירגישו שהם השקיעו והרוויחו מההשקעה, לא מהתוצאה, לא מהשורה התחתונה. וזה בדיוק ההבדל. פרפקציוניזם זו קיצוניות, והיא לא טובה [רק למקרה שהצטיירתי בהודעה בתור פסיכית או מסכנה- כמובן שהקצנתי מאוד דברים, וכמובן שזו נקודה שאני לומדת להתגבר עליה לאט לאט]