בהודעות, חלק א':
"לא הכל שקר, ולא הכל אמת, לא הכל בדייה ולא הכל בלתי-ידוע..." כך כתבה הסמכות העליונה למלך ארתור ולרעייתו. בסיפור שמוגלגים האמינו שהיה אגדה. כזו שהם יַחלקוּ לפני השינה ויציירו תמונות זזות שלה אבל לעולם לא באמת יאמינו בה, כיוון שזהו סיפור פנטסטי מדי, ששורשיו טמונים עמוק מדי בקסם וברע ובטוב מכדי שהוא יילקח ברצינות. כיוון שכל הסיפורים הטובים דורשים נקודת מבט, אני אתרום את שלי, דבר הולם למדי, בהתחשב בכך שהייתי שם. עמיתיי ביקשו ממני לחשוף את הפרטים האינטימיים של מערכת היחסים שלי עם דראקו מאלפוי, להסביר את חברותי עם אישתו ומה בדיוק קרה במהלך תשע השנים החולפות. אני מבקשת להיות כנה לחלוטין: הכתבה הזו היא האחרונה שבה אדבר על הנושא הזה. אחרי שתפורסם, אמשיך בחיי. לא אענה על שאלות נוספות, או אפרסם ביוגרפיה עם כל הפרטים העסיסיים באמת. אני כתבת ואמשיך לעשות את מה שתמיד עשיתי: להבחין ולחוות ולדווח על ממצאיי לכם, קוראי הנביא היומי. אני מתנצלת אם זה מפוזר-משהו, אבל האירועים הללו אישיים עבורי ביותר, ואני מוצאת שאינני מסוגלת לנתק את רגשותיי מן העובדות. לא כל מה שכתוב בהמשך הוא אמת או שקר, לא הכל בדייה וזה לא כל מה שידוע לי, אבל זה כל מה שאי פעם יוודע דרכי. זהו, אם כן, הסיפור של הסוף. למרות שאפילו לומר את זה אינו מדוייק לגמרי. הסיפור נגמר לפני מספר ימים. אנחנו ניצחנו, התעמעמות לגיבור המנשק את הדמות הראשית. זו יותר קודה*, למעשה. יותר מה שקרה לאחר הסוף. אני בהחלט לא הייתי הדמות הראשית, את זה אני מבטיחה לכם. התפקיד הזה השתייך להרמיוני פוטר. רון וויזלי היה הסייד-קיק האמיץ, והארי פוטר היה הגיבור שכולנו יודעים שהוא. היו שחקנים אחרים, כמובן. פרד וג'ורג' וויזלי, האתנחתא הקומית הנאמנה; נוויל לונגבוטום, הנער החכם, שאף אחד לא חושד בו שהוא כזה; קייל וליסנדרה מקגרו, ההאפלפאפים העדינים שאף אחד לא דמיין שיוכלו להריץ מחתרת שלמה בחדר האחורי של הגלריה שלהם. ישנה אזרא מאלפוי והאלגנטיות המיומנת וחיוך הסכין שלה, משתלטת על עמדת היועץ של אביה לאחר שהוא החזיק בה ארבע שנים בלבד, עוברת מבית לבית ביעילות חדה, מבטיחה לנשים של קוסמים אפלים אחרים כמה נאמן היה הדור החדש של מאלפוי, כמה הם השתוקקו לעזור בכל דרך שיכלו. היה את דין תומאס המסכן, המתוק, שהיה הראשון למות, ואת שיימוס פיניגן האמיץ, היפיפה, שנקם את מות חברו. אלף סיפורים שסופרו, קרבות שהתנהלו, ורק אחד שבאמת מעניין אותי: מפני שבסוף, היה את דראקו מאלפוי, הסוכן הכפול אפוף הסוד שהפך את פני הדברים בקרב לטובתנו. היה את מותו של לוציוס מאלפוי בידי אדונו, אחד הראשונים ליפול תחת מצור של קסם אפל שהיה אמור להחריב את העולם כולו. בזכות דראקו, ידענו על בואו. בזכות אזרא, אף אחד לא חשד שדראקו היה יותר מקוסם עם האות האפל מוטבע על ידו. ובזכות דראקו, לאלבוס דמבלדור היה מספיק זמן כדי להתכונן. בסופו של כל סיפור טוב, מישהו חייב למות. זה חוק בלתי כתוב שמישהו באמת חייב להצהיר עליו יום אחד (אשמח לעשות זאת ברגע זה). קורבן שמטרתו להגביר את נצחונו של הגיבור; לרסן את שמחת הניצחון בצער של תבוסה אולטימטיבית. לא משנה מה כמה קוסמים אפלים יספרו לכם, אתם לעולם לא ממש חוזרים מהמוות. תמיד ידעתי שמישהו ימות; שדין לא יהיה היחיד מהצד שלנו שילך. חזיונות, אתם יודעים. פעם אמרתי את זה להארי, והוא נהיה מאוד שקט ועצוב, והבטחתי לו שזו לא תהיה הרמיוני. הוא היה נואש להאמין לי, והבטחתי לו שוב, וכל יום לאחר מכן, זה היה כאילו מישהו הסיר משקל כבד מכתפיו. לבסוף, הוא יכֹל היה לנשום ולתכנן - ולנצח. חודשים לאחר אותו יום, בדיוק כשהדברים התקרבו לסיומם, הארי לקח אותי הצידה וניהל איתי שיחה שאני אזכור לשארית חיי: "זה גם לא יהיה הוא, ג'ין," הוא אמר, ודעתי הייתה כל כך מוסחת באותו הזמן, עד שלא הבנתי. "דראקו," הוא אמר, והשם תפס את תשומת לבי, מפני שבדרך כלל כולם התאמצו מאוד לא להזכיר את שמו לידי. "זה גם לא הולך להיות הוא, לא יותר משזו תהיה הרמיוני." "איך אתה יודע?" לחשתי בצרידות. כולם יודעים עכשיו שהיו לי חזיונות מאז שנתי השישית בהוגוורטס. יש רק שני אנשים שמעולם לא שאלו אותי על העתיד: הארי ואלבוס דמבלדור. "אין לי מושג," ענה הארי. "אני פשוט יודע. אנחנו כל כך קרובים, ג'ין... את לא יכולה להרגיש את זה? היקום לא יעשה לך את זה, לא עכשיו, לא כשאנחנו כל כך קרובים." ואז לקחו אותו ממני, ולא הייתה לי הזדמנות לדבר איתו שוב עד שהכל נגמר. שאלתי אותו איך הוא ידע, איך הוא היה כל כך בטוח שדראקו לא ימות, והוא מעולם לא נתן לי תשובה ישירה לכך. אני לא בטוחה שאני באמת רוצה אחת. אני חושבת שאני שמחה פשוט לדעת כמה מאיתנו שרדו. לחשוב על כל מי שעדיין נשאר רק מזכיר לי את אותו האיש שאינו איתנו יותר. היום היה יום שטוף שמש, אחד מהימים הבהירים ביותר שלונדון ראתה מעודה, היום בו קברנו אותו. מה שנשאר ממשרד הקסמים כמעט והשתגע בניסיון לשמור על המיקום סודי מעיני מוגלגים חטטנים. נכחו שם יותר קוסמים מאשר בשתי מערכות גביע העולם בקווידיץ' גם יחד, ים של גלימות שחורות שהתמתח למרחק של כמעט קילומטר בכל כיוון, יוצר רצועה שהקיפה את המעגל המרכזי מסביב לגופה הנשרפת, להבות קסומות שיבערו לנצח מעל אבן ושיש, ולא יותר. ההלוויה של אזרא מאלפוי הייתה אירוע קטן הרבה יותר, בו נכחו רק דראקו ואני. הרבה שאלות נשאלו על החלטתו של דראקו לשלוח את בתם, דנאי, לחיות עם הסנדק שלה, שיימוס פיניגן, מייד לאחר מות אמה. אם הקוראים שלי לא יכולים להרגיש סימפטיה כלפי דראקו מאלפוי, אבקשם לנסות ולכבד את פרטיותה של דנאי, במיוחד זמן קצר כל כך לאחר מות אמה. מרבית האנשים טוענים שמותה של אזרא היה מה שהפנה את דראקו מאלפוי נגד אוכלי המוות. האמינו במה שתרצו, כיוון שהאמת לעולם אינה פשוטה ודבר אינו שחור-לבן. היום, מינרווה מקגונגל נראתה עייפה וזקנה יותר משאי פעם ראיתי אותה, לבושה בשמלת אלמנות שחורה ורעלה משלימה. סוורוס סנייפ עמד לצידה, פניו סטואים יותר מתמיד, לבוש גם הוא בשחור, למרות שעובדה זו בפני עצמה לא הייתה יוצאת דופן. לפעמים, כשהיעדרו ממש מעציב אותי, אני חושבת על הסיבה בגללה הוא עשה זאת. אני חושבת על כל אלה שנותרו, ויודעת בליבי שהוא לא היה מוכן לשום דרך אחרת. תפקיד נשיאת נאום ההספד נפל על רמוס לופין וסיריוס בלק. המילים שלהם היו כל המילים שלנו, הכאב שלהם היה כל הכאב שלנו. אנחנו ניצחנו והוא הפסיד וכולנו הפסדנו ואף אחד עוד לא החליט איך להרגיש בנוגע לכך. וולדמורט (אני מסרבת בתוקף לפחד משמו אפילו לשנייה נוספת) סוף-סוף נעלם, גורש לגיהנום, ושם, בעזרתו של מרלין, הוא ישאר הפעם. וכולנו חיכינו, תוהים מאיפה תבוא המכה הבאה, יותר מדי מפוחדים והמומים מכדי להתאבל על המתים או לחגוג על החיים. אבל היום אנו מכריחים את עצמו להתעמת עם העולם שאיתו אנו נשארים, להזדקף ולכבד את הקורבן האחרון שעשה הקוסם הגדול ביותר של זמננו. היום, כולנו נאספנו יחדיו בפעם הראשונה מזה כמעט עשר שנים, כדי לחלוק כבוד לאלבוס דמבלדור המנוח. באגדה, המלך ארתור נפצע אנושות בקרב, וגופו הועבר במיסתוריות לאי אבלון, היכן שהוא ינוח עד הפעם הבאה שבה יהיה עליו להתרומם שוב ולחזור לתפקידו כשליט. במהלך הקרב האחרון עם וולדמורט, גופו של אלבוס דמבלדור הואר באור כה בוהק ומעוור עד שאלה שהיו עדים לכך התקשו לראות בבירור בימים הבאים. באופן אישי, אני אוהבת להאמין שהוא נח איפשהו, מחכה ליום בו הוא יקום שוב. בינתיים, אנו, שהכרנו אותו, נאלצים להתאסף ולהתאבל, מפני שכרגע אלבוס דמבלדור נעלם, וכל עולם הקוסמים בוכה. – ג'יני וויזלי, האחד בנובמבר, 2008 * חטיבת סיום בפרק מוסיקלי.