כן, זה מה שאתן חושבות שזה.

פ י ק ס

New member
כן, זה מה שאתן חושבות שזה. ../images/Emo11.gif

אז המון המון סליחה שהתעכבתי כל כך הרבה עם הפרק, הרגישו חופשי לסקול
. אבל בבקשה, היו עדינים.
פרטים, פרקים קודמים ולינק לפיק באנגלית יש בבלוג שלי ובמגדל הלבן. וכמה תודות לאנשות שעזרו לי המון, ואני סוגדת לכל אחת ואחת מהן: למיה, שביטאה את הפרקים הראשונים, וכצפוי עשתה עבודה מדהימה ועזרה לי עם תרגומים קשים.
ללי, שסבלה את הצקותי הבלתי חודלות במשך תקופה די ארוכה, ועל כן היא ראויה לצל"ש.
למיכל, שהצחיקה אותי ללא הפסקה והייתה בטא חכמה ומועילה.
ואחרונה חביבה, לטאל, שהייתה בטאת החירום שלי, והעירה הערות מרושעות על דמבי.
אז - החורף שלנו: אפילוג ג'יני/דראקו, דירוג R חלש, או PG-13 חזק מאוד
, ללא ספוילרים לספר השישי [נכתב לפניו]. בבקשה קיראו בקובץ.
 

פ י ק ס

New member
בהודעות, חלק א':

"לא הכל שקר, ולא הכל אמת, לא הכל בדייה ולא הכל בלתי-ידוע..." כך כתבה הסמכות העליונה למלך ארתור ולרעייתו. בסיפור שמוגלגים האמינו שהיה אגדה. כזו שהם יַחלקוּ לפני השינה ויציירו תמונות זזות שלה אבל לעולם לא באמת יאמינו בה, כיוון שזהו סיפור פנטסטי מדי, ששורשיו טמונים עמוק מדי בקסם וברע ובטוב מכדי שהוא יילקח ברצינות. כיוון שכל הסיפורים הטובים דורשים נקודת מבט, אני אתרום את שלי, דבר הולם למדי, בהתחשב בכך שהייתי שם. עמיתיי ביקשו ממני לחשוף את הפרטים האינטימיים של מערכת היחסים שלי עם דראקו מאלפוי, להסביר את חברותי עם אישתו ומה בדיוק קרה במהלך תשע השנים החולפות. אני מבקשת להיות כנה לחלוטין: הכתבה הזו היא האחרונה שבה אדבר על הנושא הזה. אחרי שתפורסם, אמשיך בחיי. לא אענה על שאלות נוספות, או אפרסם ביוגרפיה עם כל הפרטים העסיסיים באמת. אני כתבת ואמשיך לעשות את מה שתמיד עשיתי: להבחין ולחוות ולדווח על ממצאיי לכם, קוראי הנביא היומי. אני מתנצלת אם זה מפוזר-משהו, אבל האירועים הללו אישיים עבורי ביותר, ואני מוצאת שאינני מסוגלת לנתק את רגשותיי מן העובדות. לא כל מה שכתוב בהמשך הוא אמת או שקר, לא הכל בדייה וזה לא כל מה שידוע לי, אבל זה כל מה שאי פעם יוודע דרכי. זהו, אם כן, הסיפור של הסוף. למרות שאפילו לומר את זה אינו מדוייק לגמרי. הסיפור נגמר לפני מספר ימים. אנחנו ניצחנו, התעמעמות לגיבור המנשק את הדמות הראשית. זו יותר קודה*, למעשה. יותר מה שקרה לאחר הסוף. אני בהחלט לא הייתי הדמות הראשית, את זה אני מבטיחה לכם. התפקיד הזה השתייך להרמיוני פוטר. רון וויזלי היה הסייד-קיק האמיץ, והארי פוטר היה הגיבור שכולנו יודעים שהוא. היו שחקנים אחרים, כמובן. פרד וג'ורג' וויזלי, האתנחתא הקומית הנאמנה; נוויל לונגבוטום, הנער החכם, שאף אחד לא חושד בו שהוא כזה; קייל וליסנדרה מקגרו, ההאפלפאפים העדינים שאף אחד לא דמיין שיוכלו להריץ מחתרת שלמה בחדר האחורי של הגלריה שלהם. ישנה אזרא מאלפוי והאלגנטיות המיומנת וחיוך הסכין שלה, משתלטת על עמדת היועץ של אביה לאחר שהוא החזיק בה ארבע שנים בלבד, עוברת מבית לבית ביעילות חדה, מבטיחה לנשים של קוסמים אפלים אחרים כמה נאמן היה הדור החדש של מאלפוי, כמה הם השתוקקו לעזור בכל דרך שיכלו. היה את דין תומאס המסכן, המתוק, שהיה הראשון למות, ואת שיימוס פיניגן האמיץ, היפיפה, שנקם את מות חברו. אלף סיפורים שסופרו, קרבות שהתנהלו, ורק אחד שבאמת מעניין אותי: מפני שבסוף, היה את דראקו מאלפוי, הסוכן הכפול אפוף הסוד שהפך את פני הדברים בקרב לטובתנו. היה את מותו של לוציוס מאלפוי בידי אדונו, אחד הראשונים ליפול תחת מצור של קסם אפל שהיה אמור להחריב את העולם כולו. בזכות דראקו, ידענו על בואו. בזכות אזרא, אף אחד לא חשד שדראקו היה יותר מקוסם עם האות האפל מוטבע על ידו. ובזכות דראקו, לאלבוס דמבלדור היה מספיק זמן כדי להתכונן. בסופו של כל סיפור טוב, מישהו חייב למות. זה חוק בלתי כתוב שמישהו באמת חייב להצהיר עליו יום אחד (אשמח לעשות זאת ברגע זה). קורבן שמטרתו להגביר את נצחונו של הגיבור; לרסן את שמחת הניצחון בצער של תבוסה אולטימטיבית. לא משנה מה כמה קוסמים אפלים יספרו לכם, אתם לעולם לא ממש חוזרים מהמוות. תמיד ידעתי שמישהו ימות; שדין לא יהיה היחיד מהצד שלנו שילך. חזיונות, אתם יודעים. פעם אמרתי את זה להארי, והוא נהיה מאוד שקט ועצוב, והבטחתי לו שזו לא תהיה הרמיוני. הוא היה נואש להאמין לי, והבטחתי לו שוב, וכל יום לאחר מכן, זה היה כאילו מישהו הסיר משקל כבד מכתפיו. לבסוף, הוא יכֹל היה לנשום ולתכנן - ולנצח. חודשים לאחר אותו יום, בדיוק כשהדברים התקרבו לסיומם, הארי לקח אותי הצידה וניהל איתי שיחה שאני אזכור לשארית חיי: "זה גם לא יהיה הוא, ג'ין," הוא אמר, ודעתי הייתה כל כך מוסחת באותו הזמן, עד שלא הבנתי. "דראקו," הוא אמר, והשם תפס את תשומת לבי, מפני שבדרך כלל כולם התאמצו מאוד לא להזכיר את שמו לידי. "זה גם לא הולך להיות הוא, לא יותר משזו תהיה הרמיוני." "איך אתה יודע?" לחשתי בצרידות. כולם יודעים עכשיו שהיו לי חזיונות מאז שנתי השישית בהוגוורטס. יש רק שני אנשים שמעולם לא שאלו אותי על העתיד: הארי ואלבוס דמבלדור. "אין לי מושג," ענה הארי. "אני פשוט יודע. אנחנו כל כך קרובים, ג'ין... את לא יכולה להרגיש את זה? היקום לא יעשה לך את זה, לא עכשיו, לא כשאנחנו כל כך קרובים." ואז לקחו אותו ממני, ולא הייתה לי הזדמנות לדבר איתו שוב עד שהכל נגמר. שאלתי אותו איך הוא ידע, איך הוא היה כל כך בטוח שדראקו לא ימות, והוא מעולם לא נתן לי תשובה ישירה לכך. אני לא בטוחה שאני באמת רוצה אחת. אני חושבת שאני שמחה פשוט לדעת כמה מאיתנו שרדו. לחשוב על כל מי שעדיין נשאר רק מזכיר לי את אותו האיש שאינו איתנו יותר. היום היה יום שטוף שמש, אחד מהימים הבהירים ביותר שלונדון ראתה מעודה, היום בו קברנו אותו. מה שנשאר ממשרד הקסמים כמעט והשתגע בניסיון לשמור על המיקום סודי מעיני מוגלגים חטטנים. נכחו שם יותר קוסמים מאשר בשתי מערכות גביע העולם בקווידיץ' גם יחד, ים של גלימות שחורות שהתמתח למרחק של כמעט קילומטר בכל כיוון, יוצר רצועה שהקיפה את המעגל המרכזי מסביב לגופה הנשרפת, להבות קסומות שיבערו לנצח מעל אבן ושיש, ולא יותר. ההלוויה של אזרא מאלפוי הייתה אירוע קטן הרבה יותר, בו נכחו רק דראקו ואני. הרבה שאלות נשאלו על החלטתו של דראקו לשלוח את בתם, דנאי, לחיות עם הסנדק שלה, שיימוס פיניגן, מייד לאחר מות אמה. אם הקוראים שלי לא יכולים להרגיש סימפטיה כלפי דראקו מאלפוי, אבקשם לנסות ולכבד את פרטיותה של דנאי, במיוחד זמן קצר כל כך לאחר מות אמה. מרבית האנשים טוענים שמותה של אזרא היה מה שהפנה את דראקו מאלפוי נגד אוכלי המוות. האמינו במה שתרצו, כיוון שהאמת לעולם אינה פשוטה ודבר אינו שחור-לבן. היום, מינרווה מקגונגל נראתה עייפה וזקנה יותר משאי פעם ראיתי אותה, לבושה בשמלת אלמנות שחורה ורעלה משלימה. סוורוס סנייפ עמד לצידה, פניו סטואים יותר מתמיד, לבוש גם הוא בשחור, למרות שעובדה זו בפני עצמה לא הייתה יוצאת דופן. לפעמים, כשהיעדרו ממש מעציב אותי, אני חושבת על הסיבה בגללה הוא עשה זאת. אני חושבת על כל אלה שנותרו, ויודעת בליבי שהוא לא היה מוכן לשום דרך אחרת. תפקיד נשיאת נאום ההספד נפל על רמוס לופין וסיריוס בלק. המילים שלהם היו כל המילים שלנו, הכאב שלהם היה כל הכאב שלנו. אנחנו ניצחנו והוא הפסיד וכולנו הפסדנו ואף אחד עוד לא החליט איך להרגיש בנוגע לכך. וולדמורט (אני מסרבת בתוקף לפחד משמו אפילו לשנייה נוספת) סוף-סוף נעלם, גורש לגיהנום, ושם, בעזרתו של מרלין, הוא ישאר הפעם. וכולנו חיכינו, תוהים מאיפה תבוא המכה הבאה, יותר מדי מפוחדים והמומים מכדי להתאבל על המתים או לחגוג על החיים. אבל היום אנו מכריחים את עצמו להתעמת עם העולם שאיתו אנו נשארים, להזדקף ולכבד את הקורבן האחרון שעשה הקוסם הגדול ביותר של זמננו. היום, כולנו נאספנו יחדיו בפעם הראשונה מזה כמעט עשר שנים, כדי לחלוק כבוד לאלבוס דמבלדור המנוח. באגדה, המלך ארתור נפצע אנושות בקרב, וגופו הועבר במיסתוריות לאי אבלון, היכן שהוא ינוח עד הפעם הבאה שבה יהיה עליו להתרומם שוב ולחזור לתפקידו כשליט. במהלך הקרב האחרון עם וולדמורט, גופו של אלבוס דמבלדור הואר באור כה בוהק ומעוור עד שאלה שהיו עדים לכך התקשו לראות בבירור בימים הבאים. באופן אישי, אני אוהבת להאמין שהוא נח איפשהו, מחכה ליום בו הוא יקום שוב. בינתיים, אנו, שהכרנו אותו, נאלצים להתאסף ולהתאבל, מפני שכרגע אלבוס דמבלדור נעלם, וכל עולם הקוסמים בוכה. – ג'יני וויזלי, האחד בנובמבר, 2008 * חטיבת סיום בפרק מוסיקלי.
 

legogras

New member
תוך כדי../images/Emo105.gif

קודה: את מתכוונת לקדנציה, נריאה לי.
 

ענבאך

New member
../images/Emo6.gif

שעשעת אותי.
האמת שקדנציה זה מן חלק כזה, נגיד קדנציה סולנית. קודה זה הסיום, כמו נגיד בצורת הסונטה שבסוף יש את הקודה, שהיא הסיום. אהמ. כן.
את מצחיקה אותי יקירה.
 

ענבאך

New member
אוי, אבוי.

תראי למה גררת אותי. קדנצה. לא קדנציה, זה כזה של הכנסת. >_<
 

פ י ק ס

New member
../images/Emo142.gif../images/Emo103.gif תודה לכולם! ../images/Emo13.gif

אוי, ענבר, ידעתי שתגיבי על הקודה.
 

פ י ק ס

New member
בהודעות, חלק ב':

זה התחיל די בפשטות, כמו מרבית הדברים. ינשוף מחברה ותיקה (הן היו חברות, אחרי הכל, לא משנה מה), שמעתי שהיית בעיר, עברו שנים, אולי תרצי לקפוץ ולראות את התינוקת? אם כי היא כבר לא ממש הייתה תינוקת. דנאי הייתה כמעט בת חמש באותו הזמן וזהה לחלוטין לאמה, עם רמזים קלים לאביה כשהיא חייכה. שש שנים חלפו מאז שהם התאספו כולם יחדיו, שש שנים עד שהינשוף של אזרא הגיע וג'יני מצאה שהיא לא יכולה לסרב, לא יכולה לוותר על ההזדמנות לראות איך נראתה הילדה של דראקו מאלפוי. וכך, בעיר קרובה לאחוזה הגדולה, המפוארת, לה קראו דראקו ואזרא בית, ג'יני ביקרה את חבריה הותיקים. אזרא הוציאה ספלי תה וביסקוויטים והן החליפו הלצות. דראקו לא היה בחדר, שכן הוא לקח את דנאי לעלות על הנדנדות המעופפות (המצאה של פרד וג'ורג') בחצר האחורית. ג'יני דיברה בחיבה מרובה על התשוקה שהייתה לה לעיתונאות, ואזרא התוודה שהיא ודראקו שמרו גזרי עיתון של כל כתבה שג'יני אי פעם פירסמה באלבום. "אני תופסת אותו קורא אותן מאוחר בלילה," היא הודתה, וג'יני הייתה מבוהלת ונרגשת בו-זמנית. "אני בטוחה שהוא פשוט—" "עדיין מאוהב בך?" הציעה אזרא בחיוך. "כן, אני מניחה כך." "אזרא," לחשה ג'יני, אבל כל המשך לשיחה נקטע בידי קול של רגליים קטנות מטופפות בצעדים מהירים אל הספרייה. ממש לראות את דראקו גרם לליבה של ג'יני להתהפך בחזהּ. הילדה הקטנה אחזה בחוזקה בידו של דראקו, וג'יני עדיין לא הניחה לעצמה להביט בו, מתמקדת במקום על פני הפיה הקטנטנים שלפניה, השיער הכהה והחיוך השובבי שהיא ירשה מאמה, וכל השאר היה אביה, ואיך אף אחד אף פעם לא הבחין בכך? לג'יני זה היה ברור עד כאב, מעיניה הירוקות הנוצצות של דנאי ומהמזג המדבק, הזורח, שדראקו מאלפוי לא היה אביה הביולוגי. לא כל כך ברור לכולם, כך נראה, הסבירה אזרא אחרי שדנאי ירדה לחדרה כדי לנוח. אנשים ראו רק מה שהם רצו לראות, ושבטי מאלפוי ואיסטון רק רצו שדראקו ואזרא יתרבו. משך כל הזמן שאזרא דיברה, ג'יני לא הצליחה להביא את עצמה לנתק את מבטה מדראקו. הזמן השאיר עליו את סימניו, אבל המאפיינים שלו נותרו בעינם: עורו החיוור חדור בזוהר בריא של ימים בהם שיחק עם בתו באור השמש. ג'יני תירצה את התירוצים שלה באותו היום, דעתה מסוחררת משאלות והנחות. האם דראקו ידע שדנאי לא הייתה שלו? בוודאי הוא ידע. אזרא ידעה, בזה הייתה ג'יני בטוחה, מפני שכל מי שהכיר את שיימוס פיניגן היטב ראה אותו בפניה של דנאי בכל פעם שהיא צחקה. דראקו ידע, גילתה ג'יני כמה שבועות מאוחר יותר. כאשר הייתה בשהות נוספת בעיר בשביל סיפור, שלחה אזרא ינשוף אחר. ושוב, הן שתו תה, ואזרא סיפרה לג'יני עוד סודות. ג'יני ידעה, כמובן, שדראקו ואזרא סייעו להארי ולהרמיוני עם חשבון טכנולוגיית המוגלגים שלהם; שהם היו שניים מהתומכים הנלהבים ביותר שלהם (בפומבי, כמובן, הם דגלו בכך שהקבלה וההבנה של טכנולוגיית מוגלגים תוודא שמוגלגים עצמם לעולם לא יוכלו לפלוש לעולם הקוסמים), ושאלמלא אזרא הייתה מדרבנת את אדמונד איסטון, הוא כלל לא היה מסכים לנהל את המחלקה מלכתחילה. אזרא תמיד הייתה זו שמשכה בחוטים (לאביה לא היה שום עניין בטכנולוגיית מוגלגים, והסכים לנהל את המחלקה רק עקב בקשתה של אזרא; הוא היה, למעשה, שמח לראות שסוף-סוף היא התעניינה במשהו), ולפני שנתיים, אדמונד וויתר באופן רישמי על תפקידו, מותיר לאזרא להריץ דברים מבלי התערבות מעבר לבירוקרטיה הרגילה של המשרד. ג'יני ידעה את כל זה. מה שהיא לא ידעה, היה שפגישות מאוחרות שכביכול נועדו לדיונים על עלות ובטיחות למעשה היו מסיכה להחלפות מידע מתוכננות. הם היו סוכנים כפולים, אזרא ודראקו. כמה קוסמים אפלים חשדו בדראקו ולאף אחד מהם לא היה מושג שאזרא הייתה גם היא בוגדת. זה היה חלק מהתוכנית שלהם, אזרא המסכנה, נשואה בכורח לבעל שלא כיבד כראוי את הלורד האפל, מפני שלא היה ולו שמץ של כבוד למישהו או למשהו מלבד עצמו. לפעמים הנשים האחרות אמרו לה דברים, רק כדי לעודד אותה. אף אחד לא חשד שאזרא ניהלה רומן לוהט עם שיימוס פיניגן, שיחד עם ידידו, דין תומאס, עבד במשרות נמוכות-דרג במשרד הקסמים כדי שיוכל לרגל אחרי דברים שאחרת היו בעלי נטייה לאבוד בסדקים. ג'יני עיכלה את המידע החדש הזה בצורה טובה למדי. "למה הוא לא יצר איתי קשר?!" היא התאפקה שלא לצרוח. "אם זה בסדר שאת ושיימוס תמשיכו, למה..." "למה את והוא לא יכולים להמשיך גם-כן?" אמרה אזרא בגיחוך. "פשוט: שיימוס הוא גולם טיפש שלא יודע מה טוב בשבילו, והוא לא עמד לתת לי ללכת. דראקו גם הוא גולם טיפש שלא יודע מה טוב בשבילו ורצה לוודא שאת בטוחה. הוא לא... הוא לא רצה שיחשבו שאת..." "הוא לא יודע," לחשה ג'יני, "שלא איכפת לי מה מישהו חושב עליי, כל עוד אני יכולה להיות איתו?" "אולי הוא היה יודע," אמרה אזרא בחדות, "אם היית מספרת לו. ניתקת כל קשר, ג'ין. הוא הניח שזו הייתה הדרך שבה רצית שהעניינים –" "זו הייתה הדרך שבה הוא רצה את העניינים!" ירקה ג'יני. "הוא אפילו לא דיבר איתי אחרי... אחרי..." "כן, טוב," אמרה אזרא, מחווה בידה כדי להראות שהיא הבינה לאיזה זמן התכוונה ג'יני, "אחרי החתונה שלנו, הוא באמת הסתגר קצת. דנאי היא הדבר היחידי שגורם לו לחייך בימים אלה, למרות שאלוהים יודע שאני באמת מנסה להצחיק אותו מדי פעם. הוא פשוט חסר תקווה בלעדייך, ג'ין," היא אמרה באנחה. "ואני הבאתי אותך חזרה הנה בניגוד לרצונו וגם נגד רצונו של אח שלך, רון, מפני שאני לא יכולה להביט בו מדוכדך כל כך לשנייה נוספת." אזרא חייכה. "חוץ מזה, אנחנו באמת, באמת זקוקים למישהו בנביא היומי." לאחר הפגישה הזו, ג'יני הפכה את טיולי הביקור לגברת מאלפוי לשגרה. שבועות חלפו, והופעותיו של דראקו נשארו נדירות, עד שיום אחד לאזרא נמאס לראות את דראקו מתחמק מג'יני ואת ג'יני מפוחדת מכדי להתעמת איתו, והיא השאירה אותם לבדם בסלון, בטענה שהיא הייתה צריכה לקחת את דנאי ל"הליכה ארוכה, ארוכה, ארוכה, ארוכה הרחק מהבית." "כל כך מתוחכמת, אזרא הזאת," ציין דראקו ביובש. "כמו מחבת בפרצוף," הסכימה ג'יני, פוכרת את אצבעותיה בעצבנות. "נחמד, לא כן," הוא אמר אחרי דקה של דממה מביכה, "רעייה שלא רק סולחת, אלא מסייעת לקידום פגישת ניאוף בין בעלה וחברתה הטובה ביותר." "זה מה שאנחנו עושים?" היא שאלה כעבור רגע. "אין לי שמץ," אמר דראקו. "אף פעם לא רציתי לערב אותך בכל זה, לא רציתי שתהיי—" "שטויות," התפרצה ג'יני. "נבהלת. פחדת מאז הלילה שבו אמרתי לך שאני לא בורחת איתך, פחדת והרגשת קצת הקלה—" "הקלה?!" הוא צעק. "את משוגעת? הייתי הרוס כשאת—" "הרוס," היא השיבה בלעג. "זו הסיבה לכך שהתעלמת ממני, העמדת פנים שאני לא קיימת?" "פשוט עשיתי מה שהיה הכי טוב בשבילך!" הוא התעקש. "עשית מה שהיה הכי טוב בשבילך," היא סערה, "בדיוק כמו תמיד!"
 

פ י ק ס

New member
בהודעות, חלק ג':

"לא הכרת אותי זמן ארוך מאוד, פרחחית," הוא אמר בקול נמוך, מסוכן. "ואת לא צריכה להניח שאת יודעת מה פירוש 'תמיד'." "אתה צודק," היא אמרה בדייקנות, מחליקה את הכפלים בגלימותיה בזמן שנעמדה. "כדאי שאלך, מר מאלפוי." בדלת הספרייה, היא הסתובבה אליו שנית. "ואל תקרא לי ככה שוב לעולם. האיש שנהג לקרוא לי ככה אהב אותי, והיה עושה הכל כדי שנוכל להיות ביחד. כשהוא אמר לי שזה בלתי אפשרי, האמנתי לו, ובכיתי עד שנרדמתי יותר לילות משאני יכולה לספור. אם הייתה דרך שבה היינו יכולים להיות ביחד, הוא היה מוצא אותה." לפני שהיא יכלה להסתובב ולסיים את היציאה הדרמטית שתכננה, הוא זינק אליה, תפס בזרועה, ומשך אותה אליו בגסות. "הוא כן מצא דרך," הוא אמר בקול קר, כועס. "את לא רצית לחיות עם התוצאות." "הייתה חייבת להיות פשרה! זה היה יותר מדי לבקש!" היא צרחה. "לעזוב הכל מאחור בשביל גבר שהיה עלול להפסיק לאהוב אותי אחרי חודש?" "אהבתי אותך שבע שנים," הוא אמר באינטנסיביות, אש קרה מרצדת מאחורי עיניו. "אהבתי אותך לפני שהכרתי אותך! היית בראש שלי במשך כל הקיץ אחרי השנה השישית שלי וזה כל מה שיכולתי לעשות כדי להעמיד פנים שאת לא יותר מהאחות הקטנה של רון וויזלי המעצבן. כשבאת אליי עם ההצעה הקטנה שלך – שאני שמח לראות שעבדה כל כך טוב עבורך – אני הייתי ברקיע השביעי ובקרשים באותו בזמן. בשבילי, אף פעם לא היה בעולם הזה שום דבר כמוך, ודקה איתך הייתה יותר שווה מאשר כל חיי לפני כן. אז לא, אני לא חושב שזה היה יותר מדי לבקש, ואני לא חושב ש..." זו הייתה הנקודה בה הוא הבין שהיא בכתה, ונראה היה שכמו תמיד, הוא לא מסוגל לראות אותה עם דמעות. הוא התחיל לנשק אותה באותה נקודה, נשיקות שדבקו לשפתיה ויבשו את דמעותיה, והיא לחשה שהיא מצטערת ושהיא אוהבת אותו ושהוא יכול לקרוא לה איך שהוא רוצה כל עוד הוא לעולם לא יעזוב אותה שוב. ולא היה שום דבר אסור בזה, כשנדמה ששניהם העמידו פנים שלא היה שום דבר להעמיד פנים לגביו. בשבילם, זה היה עשוי להיות הבית שלהם, כשהם נשקו ושסעו האחד את השני, מקלפים את העדינויות החברתיות כדי להגיע לבשר הפגיע וללב הפועם מתחתיו. משחק של התחזות, שנועד לשכנע את שניהם שזה היה איחוד מבורך של פיות ובשר ולשונות ושיניים, ולא יותר. הייאוש הטבוע במעשה שלהם הסווה את העמדת הפנים, אבל לאף אחד מהם לא היה איכפת. הם היו גסים ובלתי-חינניים, שניהם די לא מנוסים בעניינים חושניים. הם היו רק האחד עם השנייה מאז ומעולם. ככלות הכל, רצו רק האחד את השנייה. מוזר, איך כל חבריה בילו את מרבית שש השנים האחרונות בניסיון לייעץ לה למצוא גבר ולהינשא לו, או, לכל הפחות, לשכב איתו; מוזר איך, כשהיא סוף-סוף שוב הרגישה אותו בתוכה, ליבה נשבר בהנאה מתוקה מתוקה שלה חיכתה, והיא לחשה לאוזנו כמה היא התגעגעה אליו, נשימתה נעתקת. מותשים, פרושים על רצפת הסלון של דראקו ואזרא מאלפוי, הם התנשמו ובהו בתקרה, ידיים משולבות בחוזקה, תוהים איך הם בילו כל כך הרבה שנים בנפרד; תוהים איך ההרגשה הזו, הזיכרון הזה, לא התפוגגו, לא נבלעו במחשבותיהם כמשהו טוב יותר מהמציאות, איך זה באמת היה כל כך טוב. ואז ג'יני הבחינה (דעתה הוסחה הרבה יותר מדי כשהיא ניסתה להסיר את מכנסיו קודם לכן) בצלקת על בטנו; הבחינה שזו בקושי הייתה צלקת עכשיו, שכן היא התעמעמה בדרך שבה זכרונותיה לא התעמעמו מעולם. "זה התחיל אחרי," הוא ענה כשהיא שאלה על כך. "אחרי מה?" "אחרי שבכית בשבילי," הוא ענה בחספוס. הם היו שקטים לרגע, והיא נזכרה ברגע בו הוא אמר לה איך הוא קיבל את הצלקת, בכאב בקולו כשהוא פירט כל כך על פחד שכזה מפני אבא שלו עצמו. באיטיות, היא הושיטה את ידה והעבירה בעדינות את אצבעותיה על הצלקת המשוננת. "לחש משונה, לא?" היא מלמלה, והוא הביט בה כאילו היא הייתה מלאך או אלילה או משהו דומה ודרמטי באותה המידה. לאחר מכן הוא הפיל אותה בחזרה על הרצפה, והם המשיכו להעמיד פנים לזמן-מה. אז הדברים החלו להתקדם. ההסדר לא בא בקלות, אבל הוא בהחלט היה טבעי למדי. כעבור זמן קצר, הסתבר לתקשורת שג'יני וויזלי ושיימוס פיניגן החלו לצאת. החברות בין ג'יני ואזרא הייתה ידועה בנקודה זו ("את יודעת איך זה," אמרה אזרא לריטה סקיטר, "את נפגשת עם חברה ישנה מבית הספר, ובום! זה כאילו מעולם לא נפרדתן.") וזה נראה רק טבעי ששני הזוגים ינפשו ביחד, עם דנאי איתם. "היינו צריכים לחשוב על זה לפני שנים," מלמלה אזרא לדראקו כשהיא ארזה את חפציהם. "זה לא היה עובד לפני שנים," התווכח דראקו. לראות את דנאי ושיימוס יחד גרם לג'יני לדמוע. דנאי קראה לו דוד שיימוס ונדמתה להעניק לו בכך הנאה וכאב גם יחד. דנאי העריצה את דראקו, אבל הקשר שהיה לה עם שיימוס היה בלתי ניתן להכחשה. אף אחד בעולם הקוסמים לא הקדיש להם מחשבה רבה. פעם בחודש, הם נפגשו עם הארי, הרמיוני ורון כדי לדון בשינויים שהתרחשו באותו הזמן. וולדמורט פעל מזה שנים, והיה עסוק בבניית קהל תומכים באינדונזיה, לפני שיעבור לאזורים האירופאים המיושבים יותר. תומכיו אותרו בפריז וברומא, מגייסים אנשים נוספים ומחזירים חובות ישנים. בבת אחת, הדברים נעשו מסוכנים ושלווים יותר משג'יני יכלה לזכור שהם אי-פעם היו. "את צדקת, את יודעת," אמר לה פעם דראקו בלילה ארוך, גשום, כשנה לאחר תחילת ההסדר שלהם. הם שהו באותו חדר בו הם תמיד שהו, זה הצופה על סימטת דיאגון, במרחק כמה דלתות מחדרם של אזרא, שיימוס ודנאי. הוילונות היו סגורים, כמו תמיד, פן מישהו יגלה שהם מנהלים מה שיראה לעולם כרומן נישואים כפול. גם אם האישה הנדונה ידעה – ותמכה לחלוטין – באותו רומן. "את צדקת," הוא אמר, והיא הביטה בו בסקרנות. "אין שום דבר מלבד זה," הוא המשיך, בוהה בה ודרכה באותו הזמן. "את ואני, כאן, כמו שאנחנו עכשיו, זה העולם האמיתי היחיד. כל השאר הוא שקרי. חלול. מה שאנחנו צריכים לעבור כדי לחזור לזה. שש שנים ארורות לעבור כדי לחזור לזה." "חשבת על זה במשך שש שנים?" היא מלמלה ברכות, מחייכת. "לפעמים אני חושב שאני לא עושה שום דבר חוץ מלחשוב על דברים שאמרת לי," הוא רטן בעצב. "את קושרת אותי, פרחחית. את קושרת אותי בקשרים שאני לא רוצה להתיר אף פעם." "זה קצת סוטה," העירה ג'יני בצחקוק. "אולי אנחנו צריכים לנסות קשירות," הוא אמר בכובד ראש ואת מחצית השעה הבאה הם בילו בנבירה בחדר המלון כדי למצוא בדיוק את האביזרים הנכונים. רק שנה חלפה מאז ועד שהארי והרמיוני החלו לגייס מרגלים רציניים, כמה שבועות לפני חג המולד. ~ המוות של דין תומאס היה ההתחלה של כל זה. אחד מתומכיו הנאמנים של וולדמורט במשרד גילה שדין ריגל אחריהם. המשרד, רובו ככולו, היה תחת שליטתו של הלורד האפל. בכל העולם, היו רק שני מקומות בטוחים לחלוטין: הוגוורטס, וגלריית מקגרו. וולדמורט יכול היה לעקוב אחר מקומות אליהם אנשים התעתקו, וזה העניק לו שליטה מוחלטת על הבאים ויוצאים לעולם הקוסמים. הוגוורטס והגלריה היו מקומות מסתור בטוחים, מוגנים בתריסרים של תריסרים של לחשי הגנות שמנעו אותם מלהתגלות. דמבלדור תיעל את רוב אנרגיית חייו כדי לשמור עליהם בטוחים, והעביר את רוב שנות האופל בשינה, משאיר את היום להארי, כדי שזה יוכל לנהל את המשימות היום-יומיות של המחתרת. ג'יני ניצלה היטב את קשריה בנביא היומי. לוולדמורט הייתה שליטה על התקשורת, אבל לג'יני התאפשר לשתול הודעות מקודדות בטקסט של כתבות רגילות. וולדמורט שב לאנגליה והמסדר שלף את התותחים הגדולים. קוסמים ומכשפות שהיו מוכשרים יותר בקסם מאשר בשרירים, כמו מקגונגל והרמיוני, נשארו מאחור וסייעו לדמבלדור להילחם בקרב הקסם. האחרים לקחו חרבות קסומות וקשתות וחיצים מכושפים, חמושים בשרביטים ובנחישות איומה.
 

פ י ק ס

New member
בהודעות, חלק ד':

הקרבות הראשונים נמשכו שבועות. השמיים היו חרוכים בדם וקסם, והאדמה רעדה. מוגלגים קישקשו על סוף העולם, מזדעזעים מכוחה של 'רעידת אדמה' אחר 'רעידת אדמה'. שטפונות, הם אמרו, נגרמו מהתחככות לוחות כדור הארץ. שטפונות שהם לא שיערו שגרם הלורד האפל כשהוא דרך בזעם ברגליו כשפעם נוספת המחתרת הכשילה את התקפותיו. ככל שוולדמורט ניסה, הוא לא הצליח להבין מהיכן הם באו. הוא צפה בהוגוורטס, כמובן, אבל הוא לא הצליח להבין כיצד הכוחות שלהם יצאו מבית הספר. הגלריה הוכיחה את יעילותה שנית בימים האחרונים, כשדמבלדור סוף-סוף הסתכן ועזב את חומות הוגוורטס. ג'יני עצמה לא הייתה עדה לכך. דראקו ורון נפצעו קשה ונזדקקו לתשומת לב רפואית מעבר ליכולתה. עד סוף ימיה, ג'יני תזכור את המבט של אביה כשהיא והרמיוני הרחיפו לבית את בנו לצדו של דראקו מאלפוי, שניהם מדממים וחסרי הכרה. זה גרם לה לחייך כפי ששום דבר לא גרם לה מזה ימים. מאוחר יותר, כשדראקו עדיין נותר חסר הכרה, רון התעורר והעניק לה מבט ארוך, אומד. "את באמת מאוהבת באידיוט הזה, נכון?" הוא אמר, כאילו הוא עדיין לא ממש הצליח להאמין בכך. "כן," היא ענתה בפשטות. "את יכולה להעביר לו בשמי הודעה, אם ככה?" תהה רון. "ספרי לו שאם הממזר יגרום לך להזיל אפילו דמעה אחת, אני אצוד אותו ואהרוג אותו כמו כלב ברחוב. השתמשי בדיוק במילים האלה, ג'ין, אל תתחילי לרכך את המכה כי את מאוהבת בו." "אני איידע אותו ברגע שהוא יצא מהתרדמת," היא ענתה בצער, דמעות בעיניה ובגרונה ובכל מקום אחר שבו כאב יכול לדלוף מגופה. הארי, שיימוס ואזרא היו היחידים שהיו עדים למה שקרה בין דמבלדור לבין וולדמורט. הארי ושיימוס, אפילו שנים לאחר מכן, אף פעם לא ממש הצליחו לשחזר את מה שהם ראו, מלבד כמה בהיר זה היה, כמה מעוור באופן שלא יאמן. אזרא, כפי שהנביא היומי עצמו דיווח זמן ארוך לפני שמישהו אישר את מותו של דמבלדור, מתה בידיו של הלורד האפל. הדבר הטריף את משפחתה, אמה סירבה לצאת מהבית, אביה האשים את דראקו ואסר על המאלפויים להציב רגל בביתו שנית. דנאי גם היא נושלה מהירושה, מוצהרת כ"טינופת מאלפוי". אמו של דראקו מתה לפני שנים, ועם מותו של אביו, התבטלה חובת נישואיו לאזרא. לוציוס ומרבית אוכלי המוות מתו בקרב האחרון – אביה של אזרא לא מת, וכמו אוכלי מוות רבים אחרים ששרדו, הוא נמנע ממאסר בשיטה עתיקת-יומין – הוא הכחיש הכל ובזבז כמות מופרזת של כסף כדי לוודא שהראיות ההולמות לא יושגו לעולם. מותה של אזרא היה הדרך היחידה שבה היא יכלה להשתחרר ממנו, והיא רצתה לשחרר את דראקו ודנאי גם כן. הוא התאבל מרות על אמו, אולם מותה של אזרא פרק כזה משא מכתפיו של דראקו, ומותו של אביו הקל עליו אף יותר. אזרא רצתה להסיר את אחרון מכאוביו, כי למרות שנשואיהם מעולם לא היו אמיתיים, הוא היה החבר הנאמן ביותר שאי-פעם היה לה. לכל הפחות, זה מה שהיומנים שהיא כתבה סיפרו. הם התגלו מספר ימים לאחר מותה. הם הסבירו בשלמות מה היא חשבה והוסיפו אמון לתיאוריה לפיה אולי היא רצתה למות. אנשים חשבו את דראקו למפלצת כיוון ששלח את בתו היחידה הרחק כדי לחיות באיזו קומונת אמנים באירלנד. היא חיה עם הסנדק שלה, שיימוס פיניגן, וכלתו החדשה, אישה שלדעת כולם הייתה בעלת דמיון מדהים לאזרא מאלפוי. אולם אף אחד אף פעם לא חשב על הדמיון הזה יותר מדי, ואם הם ניסו, הם היו נזכרים במשהו אחר במקום, משהו שהם שכחו לעשות או מקום שהם היו צריכים נואשות להיות בו, וזה היה סוף הסיפור. חלק אמרו שהיה קסם שהקיף את משפחתם הקטנה, כל כך סמיך עד שיכולת לעטוף את הערפיליות שלו מסביב לשרביטך. "מתנתו האחרונה של דמבלדור," נשמע שיימוס מעיר לעיתים קרובות. שיימוס פיניגן חי בקרב מוגלגים, וגידל את בתם של דראקו ואזרא מאלפוי בקרבם. ודראקו אף פעם לא אמר מילה, אף פעם לא עורר מהומה. הוא ביקר אותם בחגים וביום הולדתה של דנאי בכל שנה. הם היו מאושרים. לאנשים יש הרגל מוזר; להאמין למה שהם קראו בעיתונים. וכך, בכתבותיה של ג'יני, היא הקפידה מאוד לרמוז על מעשים בלתי הולמים בינה לבין דראקו. אנשים האמינו למה שהם קראו, והרעיון של לנהל מערכת יחסים עם גבר כל כך מהר לאחר מות אשתו היה כה שערורייתי, עד שאנשים לא גילו שאזרא כלל לא מתה. ~ שעות לאחר שהיא סיימה את הכתבה שלה, שעות שהיא בילתה בחשיבה על השבוע האחרון, החודש האחרון, השנה האחרונה של חייה, ג'יני מצאה את עצמה בחזרה היכן שהיא תמיד רצתה להיות - מכורבלת לצידו של דראקו, הלמות ליבה מתנגנות כמו שיר ערש רגוע באוזנו. היו שעות שלמות בהן הם התמזמזו ותינו אהבים, מוודאים שכל אחד מהם היה בסדר, והאם זו צלקת חדשה, והאם זה כואב כשאני עושה ככה? וכן, זה כואב, אבל בבקשה, בבקשה, אל תפסיק. הם שכבו במיטה באותו מלון בסימטת דיאגון בו הם שהו אינספור פעמים בעבר, מדברים על דברים חסרי חשיבות, מנסים לא לשאול האחד את השני שאלות קשות, מפני שלשאלות הקשות הייתה נטייה להאריך את השתיקה ולהפוך אותה לבלתי נוחה, והם מעולם לא רצו לבזבז את זמנם היקר ביחד במבוכה. ארבע שנים לפני כן, כשהם שבו זה לזה, ג'יני החליטה במודע שלא לתת לאף אחד מהדברים הקטנים לעמוד בדרכם. היא המתינה לו מחצית מחייה, ועכשיו כשהוא היה שלה ורק שלה, אף מכשול ענקי ומגושם לא עמד בדרכם. היא לא התכוונה להתבטל מפני שהיא הייתה חסרת ביטחון, או מפני שהיא פחדה, או כל דבר אחר. הלחי שלו הייתה מחוספסת קלות כנגד שדהּ, שיערו הזורח באור ירח חיוור היה רך יותר ממשי כשהיא שזרה בו את אצבעותיה. כל כך הרבה צללים מילאו את עיני הסערה האפורות שלו, צללים שטושטשו על ידי התגובה הראשונה השלווה באמת שלו מזה שנים. לקרבות שסוף-סוף ניצחת בהם הייתה השפעה כזו על הנפש. "דראקו," היא מלמלה בעדינות, מושכת את תשומת ליבו. "כן, פרחחית?" הוא ענה בחיבה, מרים מעט את ראשו כך שהיא תוכל לראות את ההבעה המשועשעת, האוהבת, על פניו, חיוכו הסורר נוטה בחציו הצידה. "זהו זה, אם כך?" הלסת שלו הייתה יציבה והיא השתוקקה להרגיע אותו, לנחם אותו. הוא לא הרשה זאת; הוא מעולם לא הרשה זאת. נטייה נבזית ואכזריות נושכת זו בודדה אותו מכל מי שעשוי היה לדאוג לו בשבע-עשרה השנים הראשונות לחייו. היא הייתה בספק אם מישהו מלבדה ומלבד אזרא באמת למד להכיר אותו אי-פעם, ואזרא בהחלט לא חדרה ללבו כפי שג'יני חדרה. היא לא התכוונה לכך בדרך אגואיסטית; אלה פשוט היו פני הדברים. ג'יני הייתה חלק ממנו, חלק שהוא נשא לכל מקום כל השנים האלו והיא לא הייתה שלמה בלעדיו, מפני שהוא לקח חלק ממנה.
 

פ י ק ס

New member
בהודעות, חלק ה' ואחרון:

לפעמים, הבחינה ג'יני שדראקו התגעגע מאוד לדנאי. בכל כך הרבה דרכים הוא היה אביה, וג'יני הבטיחה לעצמה שהוא תמיד יהיה חלק מחייה של דנאי. אזרא תדאג לכך, אם לא מישהו אחר. שיימוס אולי לא יאהב את זה, אבל הוא יחשוק שיניו ויסכים, כיוון שגם אזרא וגם דנאי סובבו אותו על האצבע הקטנה. דראקו העיר כמה וכמה פעמים לאחרונה שהוא לא יכול לחכות לראות אם לילדים שלהם יהיה שיער אדום או בלונדיני. ג'יני לא יכלה לחכות עד שתספר לו שהיא בהיריון. אולם היממו אותו מספיק פעמים להיום, והיא הניחה שהחדשות יוכלו לחכות עד שהוא ממש יבקש את ידה, ואם קופסת התכשיטים הקטנה שהיא מצאה בכיסו מוקדם יותר כשחיפשה ממחטה היוותה רמז כלשהו, הדבר יהיה קרוב יותר משהיית עשוי לחשוב. "זהו זה, אם כך?" היא שאלה שוב, מרוצה מכך שהדבר היקר לה ביותר עלי אדמות היה איתה על המיטה. "מה עוד קיים?" הוא השיב, מריץ את אצבעותיו בשיערה. "ההורים שלי לעולם לא יבינו משהו מזה," היא הצהירה באנחת כניעה. "שילכו להזדיין," הוא הודיע ולפני שהיא יכולה הייתה להלקות אותו, הוא נישק אותה. הוא נישק אותה כאילו הם לא הצילו את העולם בכלל וזה באמת עומד להיגמר מחר; הוא נישק אותה כאילו השמש עמדה לשקוע עליהם וייתכן שלא יהיה להם עוד רגע כזה. הוא נישק אותה כאילו הוא אהב אותה ולא התכוון לתת לה ללכת שוב, אי-פעם. אבל, היא חשבה, הנקודה החשובה בכל זה, הייתה שהוא נישק אותה. ~ הסוף.
 

פלאפאל

New member
../images/Emo24.gif הוריי!

וואו, הפיק הזה מלווה אותנו כבר כמעט שנה... *מוחה דמעה* אין לי הערות, כמובן
[כמה מפתיע. את כל ההערות כבר אמרתי לך
] כמה טוב שזה נגמר
זו מין נוסטלגיה כזאת עכשיו.
 

legogras

New member
סוף כל סוף../images/Emo105.gif

טוב, אז ככה זה ניגמר. הםם, כן, טוב לא יודעת מה להגיד, אבל ממש תודה שתירגמת לנו את הפיק הזה, ממש.
 

T o n k s

New member
סוף סוף../images/Emo13.gif

כל הכבוד על כל ההשקעה. עשית עבודה מעולה.
 

רולדההה

New member
וואו, ברכותיי! ../images/Emo98.gif

מיכ, התרגום שלך היה פנטסטי. בתחילת הדרך עוד אפשר היה לראות קצת עברית מאונגלזת, אבל היכן שהוא בהמשך הדרך פשוט איבדת את זה, ושיפצרת את יכולת התרגום שלך לרמה אלוהית ממש, שבעיני [לפחות לפי הפרקים שקראתי באנגלית] אפילו העלו את רמת הפאנפיק עצמו. כמובן, צריך גם לברך אותך על בחירת פאנפיק כה מוצלח. יש ב"החורף שלנו" המון קיטש, שבדרך כלל גורם לי להחנק, אבל כאן זה פשוט היה במקום. לא אתחיל לדבר על הic של הדמויות או על הסיום הפנטסטי בעיניי, ורק אומר שהפאנפיק הזה מעולה, התרגום שלך סגיד, ושהיה לי לעונג לקרוא ולבטא אותו. ושוב, סליחה על הסניליות האיומה שלי, על זה שלפעמים פשוט ישבתי מול המסך ובהיתי בו בטמטום במקום לעזור, ועל זה שאת סבלת את כל הנדנודים והקוטריות המעצבנים שלי, ואת הניפטיקריות החסרת גבולות שלי. תודה לך.
 

פ י ק ס

New member
../images/Emo142.gif../images/Emo103.gif../images/Emo24.gif

תודה! איזו תגובה משמחת. ^^
 

Scarlet Witch13

New member
אני מוכרחה לציין

שתירגום זה אולי אחד הדברים הכי קשים שיש. ואת עשית את זה בהצטיינות.
כל הכבוד לך! ח"ח!
 
למעלה