כמיהה
העיניים שלך מתרכזות באופק, נושאות תפילה חרישית משלהן אותן רק לבך שומע, אבל דומה שהעננים ממשיכים לצמוח יש מאין. זה קשה.. בשנית. ואתה משתוקק לקרן האור המיוחלת, זו שאמורה להצמיח מבעד לקרקע סדוקה כל שתיל עקשן, ללטף כל פצע דולק ולנחם את אותם אלו השוקעים בחשכה. היא שוב לא באה, ואין כל סדק בקיר העננים שמולך. היא נטשה, ואין כל אפשרות לשינוי המיוחל. הדמעות שלך מסרבות לצאת. הכל תפל ולא נכון. הכל מציק ולא מובן. הכל כואב לך. שורף, אפילו יוקד. החיים, כך נראה לך, משהים את קיומם, במעין הפוגה אין סופית שמענה אותך יותר ויותר, מטביעה אותך בקטיפת רחמים וצער מהולים ושזורים זה בזה עד בלי די.. עד שנדמה לך כי לבך עומד לפקוע, כמו אותם חלזונות בהם אתה מכלה את זעמך בחוסר היגיון. והדמעות שלך, הדמעות שלך מסרבות לצאת. אנשים לצידך ממשיכים לפסוע בדרכם, הגשם ממשיך לטפטף לאיטו, המילואים שלך שוב מתקרבים (עברה כבר חצי שנה?!, אתה משתומם) אך אצלך הזמן פועל במסגרת אחרת, כזו שעברה אבולוציה בן לילה. טיפת סבל מתחלפת בעליצות בקורטוב של כאב במעגל אין סופי, ואתה חורק בשינייך כאשר אתה חוזר לעובדה מוגמרת נוספת בחייך ממנה ניסית זמן כה רב, כה בחוסר יכולת, לברוח במנוסה גמלונית. כן, הן שם. הדמעות שלך. אבל הן עדין מסרבות לצאת. האדם השני שלך נשאר הרחק מאחור, מביט בך בחמלה מלווה בכאב. חשבת לשווא שיוכל לעזור, אבל נדמה שהקשר נפרם ועתה אין כל דרך חזרה. הוא מנסה, דוחק בך להשיט את ידך אל אחיזתו, אבל זו מכבידה עליך בקהות החושים שבה אתה שרוי. המאמץ הזה, כך נדמה, אינו... ראוי. לא בשבילו. אין זה הולם כאשר בועות של תקווה שנחתו אך לפני זמן כה מועט, קורסות על גבך העירום.. שופכות תכולתן לגל כאב מבחיל נוסף, שמזעזע אותך.. בשנית. הן עדין שם, הדמעות שלך. הן עדין שם.. ממתינות. אבל דומה כי מצאת פתרון עדיף. דומה כי לא תצטרך עוד להתנחם בקרבתן.
העיניים שלך מתרכזות באופק, נושאות תפילה חרישית משלהן אותן רק לבך שומע, אבל דומה שהעננים ממשיכים לצמוח יש מאין. זה קשה.. בשנית. ואתה משתוקק לקרן האור המיוחלת, זו שאמורה להצמיח מבעד לקרקע סדוקה כל שתיל עקשן, ללטף כל פצע דולק ולנחם את אותם אלו השוקעים בחשכה. היא שוב לא באה, ואין כל סדק בקיר העננים שמולך. היא נטשה, ואין כל אפשרות לשינוי המיוחל. הדמעות שלך מסרבות לצאת. הכל תפל ולא נכון. הכל מציק ולא מובן. הכל כואב לך. שורף, אפילו יוקד. החיים, כך נראה לך, משהים את קיומם, במעין הפוגה אין סופית שמענה אותך יותר ויותר, מטביעה אותך בקטיפת רחמים וצער מהולים ושזורים זה בזה עד בלי די.. עד שנדמה לך כי לבך עומד לפקוע, כמו אותם חלזונות בהם אתה מכלה את זעמך בחוסר היגיון. והדמעות שלך, הדמעות שלך מסרבות לצאת. אנשים לצידך ממשיכים לפסוע בדרכם, הגשם ממשיך לטפטף לאיטו, המילואים שלך שוב מתקרבים (עברה כבר חצי שנה?!, אתה משתומם) אך אצלך הזמן פועל במסגרת אחרת, כזו שעברה אבולוציה בן לילה. טיפת סבל מתחלפת בעליצות בקורטוב של כאב במעגל אין סופי, ואתה חורק בשינייך כאשר אתה חוזר לעובדה מוגמרת נוספת בחייך ממנה ניסית זמן כה רב, כה בחוסר יכולת, לברוח במנוסה גמלונית. כן, הן שם. הדמעות שלך. אבל הן עדין מסרבות לצאת. האדם השני שלך נשאר הרחק מאחור, מביט בך בחמלה מלווה בכאב. חשבת לשווא שיוכל לעזור, אבל נדמה שהקשר נפרם ועתה אין כל דרך חזרה. הוא מנסה, דוחק בך להשיט את ידך אל אחיזתו, אבל זו מכבידה עליך בקהות החושים שבה אתה שרוי. המאמץ הזה, כך נדמה, אינו... ראוי. לא בשבילו. אין זה הולם כאשר בועות של תקווה שנחתו אך לפני זמן כה מועט, קורסות על גבך העירום.. שופכות תכולתן לגל כאב מבחיל נוסף, שמזעזע אותך.. בשנית. הן עדין שם, הדמעות שלך. הן עדין שם.. ממתינות. אבל דומה כי מצאת פתרון עדיף. דומה כי לא תצטרך עוד להתנחם בקרבתן.
