כמה.

כמה.

1. בר אני ובר בוחרים ללכת בשבילים שמובילים לכלום והליכלוך שהצטבר על החלון כבר לא מפריע כי למוות אין עיניים באמת. (והנשירה נוסגת לאחור ואנחנו נקטפים) הברכיים רועדות הם למדו לרטוט (לבכות) בשקט. פעם שכעוד נקראנו צינורות עבר דרכנו ביוב עם רטייה שחורה על העין והפחד שעכשיו הוא שיתק את הכל. (כבר לא רואים את מה שלמדנו לשתוק) 2. ארון תתפוס, לאט לאט תפוח לא נופל רחוק המעץ סליחות של חושךנ מעופף בצהורי היום הנמס נשכחת לאט וזה לא יתגלגל במדרון צולא זה יתקע במעלה גרון חנוק ש-ק-ט לא רוצה לשמוע את הכלום מחלחל לאדמה. 3. * שלושה מצבי צבירה מהססים לדעת לקצוב עיוורון. סלעים ראשונים גדלים בראש מורעל בנפש עם גיבנת לאיטם שטים בספל מנופצת מחליקים על סריג קוצים. (כמה טוב) למות בעד ארצנו. 4. פתח החושך תיפס על הגב והעינים בקימורי הגג ה עילם הרעפים נפסגו ברעל של חורף שחילחל והרטיב את כולם. (חוץ מ) הבטן שהפסיקה לפעום והלב שסחב את העוול. ------------------ בעדינות.
 
כמובן- טעיות הקלדה.

ב-2 "המעץ"-מהעץ. " חושךנ=חושך" "צולא=צולע" נראה לי שזהו? תודיעו לי אם יש עוד שגיאות.
 
נסעתי לבת מצווה מזעזעת,

והיה לי זמן לחשוב, אז ככה. את "בר" הכי אהבתי. הרעיונות מסתדרים בו כל כך יפה. עכשיו, נורא מעניין אותי לדעת אם זה על מישהו אמיתי, כי אם לא (ואולי גם אם כן), אני חושבת שעדיף משהו יותר כללי, "אתה" או "את", אני מוצאת את עצמי מתחברת הרבה יותר אל דברים שלא מכוונים למישהו ספציפי. ברכיים הן, לא הם, והרעיון שם ממש טוב רק קצת הסתרבל. אולי כדאי להחליף את לרטוט בלבכות ולוותר על הסוגריים, לי זה נשמע יותר טוב ככה, אבל זאת רק אני. בשורה הלפני אחרונה, אולי כדאי לוותר על "שעכשיו הוא" או לשנות באיזו צורה את קטיעת המשפט. הסוגריים ומה שבתוכם נגעו בי הכי. אווץ'. והפחד המשתק, כמה מוכר. את "ארון" אהבתי פחות, אבל הרעיונות עדיין טובים מאוד. בשורה הראשונה, מעניין אותי אם התכוונת ל"תפוס" או "תתפוס", לשון ציווי ("תפוס את זה מיד".) או זמן עתיד ("מחר אתה תתפוס"). את השורה השניה לא ממש אהבתי, אבל אני בכלל שונאת את הפתגם הזה, הוא די מגעיל אותי, אבל זה עניין אישי ככה שאני מניחה שזאת רק אני ובטח לא כל כך צורם לאנשים אחרים. "בצהורי היום" צריך להיות בלי ה-ו', זה קמץ קטן. שאר השיר, מ"וזה" פשוט מעולה מעולה מעולה. את השלישי הכי פחות אהבתי, אבל אני מניחה שזה רק בגלל שהוא הופיע ליד השירים האחרים. מקרה קשה של קונטרה. פה דווקא כן אהבתי את השימוש בפתגם, ביחד עם הסוגריים זה הסתדר ממש יפה. "לאיטם שטים", אני חושבת שכדאי להפוך את הסדר. פה היה לי קשה לחבר את הרעיונות. ברביעי התיאורים מעולים. החושך טיפס עם ט'. ממש אהבתי את הסוף. בטן פועמת זה נורא מיוחד, והשימוש בסוגריים נפלא. אהבתי המון. אם את מצליחה ככה יופי בעשר דקות, שתהיי בריאה. כמה אני מעריכה אותך
.
 
../images/Emo13.gif

1. בר אני ובר בוחרים ללכת בשבילים שמובילים לכלום והליכלוך שהצטבר על החלון כבר לא מפריע כי למוות אין עיניים באמת. עד פה אהבתי. לא הכל ברור, אבל עוד אפשר להסתדר. (והנשירה נוסגת לאחור ואנחנו נקטפים) הברכיים רועדות הם למדו לרטוט (לבכות) בשקט. עם זה היה לי קצת יותר בעיה להבין, ולא הצלחתי למצוא קשר לשאר. הלבכות בסוגריים קצת צרם לי, ולדעתי עדיף בלי הסוגריים, רק עם הלבכות, ולהוסיף פסיק אחרי לרטוט. פעם שכעוד נקראנו צינורות עבר דרכנו ביוב עם רטייה מהשורה השלישית האי הבנה מתחלפת בטיפה הבנה. בכלל, את השורות מפה גם מאוד אהבתי. שחורה על העין והפחד שעכשיו הוא שיתק את הכל. (כבר לא רואים את מה שלמדנו לשתוק) אולי להוסיף נקודה?. 2. ארון תתפוס, לאט לאט תפוח לא נופל רחוק המעץ סליחות של חושך מעופף בצהורי היום הנמס נשכחת לאט וזה לא יתגלגל במדרון צולע זה יתקע במעלה גרון חנוק ש-ק-ט לא רוצה לשמוע את הכלום מחלחל לאדמה. עם כל השיר הזה לא הכי הסתדרתי, אבל את השורות האחרונות, מ"זה יתקע במעלה.." מאוד אהבתי. השיר מעביר מן אווירה תקועה, ואז הסוף הפתיע לטובה. 3. * שלושה מצבי צבירה מהססים לדעת לקצוב עיוורון. סלעים ראשונים גדלים בראש מורעל בנפש עם גיבנת לאיטם שטים בספל מנופצת הכוונה במנופצת היא לספל?, כי אם כן זה לא מסתדר, ואם לא אז למה הכוונה?. מחליקים על סריג קוצים. (כמה טוב) למות בעד ארצנו. את השיר הזה, עוד פעם, לא מאוד הבנתי, אבל היו כמה משפטים שדווקא חילחלו. 4. פתח החושך תיפס על הגב והעינים בקימורי הגג ה עילם הרעפים נפסגו ברעל של חורף שחילחל והרטיב את כולם. (חוץ מ) הבטן שהפסיקה לפעום והלב שסחב את העוול. פה דווקא ההתחלה נראתה טוב, אבל לקראת הסוף כבר איבדתי הכל לגמרי ולא קיבלתי שום דבר. אני אוהבת את הכתיבה שלך, אבל לפעמים הדברים מסובכים לי מדי.
 
עוד אחד

נטול שם --------------------- אני קצת עסוקה נפשית בלהרגיש את זה מתקרב ולסמן מתי הוא יכול להתניע ולזוז קדימה. (והקופים כבר לא מה שהיו). כך היינו מריצים סרטים הלוך ושוב כדי לראות את אותו הקטע בדיוק. שוב ושוב. דקירות קטנות דוקרות בסנטר הם היו רוצות להתפשט כמו גידול ממאיר אבל אז גיליתי שכאב מרפא כאב אז למדתי לפגוע לאט לאט בשקט, אבל בתקיפות. המראות נהפכו לשקופות בעיר כל כך גדולה מלאה עננים וחצץ ודשא צהוב. (והכלב והחתול שותקים). ארמון של חול וידים מתמוססות בתוכן כמו עוגיה וקפה הפוך עם המון המון ממתיק ( כל כך הרבה שאי אפשר לבלוע) פוררתי את עצמי כמו כדורי קלקר בידים כשאין עיסוק אחר אז פשוט מפוררים לאט לאט ואז זורקים כי מה כבר אפשר לעשות איתם. הידים בוכות החוצה והבטן דוממת, את האוכל מקיאה ואת כל השאר שומרת (יש לה כל כך הרבה מקום). ענבים מדממים על שוליים של הרס. גבוה. זה פשוט גבוה מידי בשבילי. התיימרתי לדעת מה שנכחד מהאמת, השתחלתי לחיים בחיוך וטעם לימון.
 

1אריאדנה

New member
אוף

אני ממש רוצה להגיב תובה מפורטת וזה, אבל אני לא יכולה עכשיו. בכל אופן, בכלליות אהבתי, יש כאלו שפחות ויש שיותר. נמ, אז בעוד כמה ימים
 

Shadowed Raven

New member
...

בר - אני ובר בוחרים ללכת בשבילים שמובילים לכלום והליכלוך שהצטבר על החלון כבר לא מפריע כי למוות אין עיניים באמת. * (והנשירה נוסגת לאחור ואנחנו נקטפים) הברכיים רועדות הם למדו לרטוט ** (לבכות) בשקט. פעם שכעוד נקראנו צינורות עבר דרכנו ביוב עם רטייה שחורה על העין והפחד שעכשיו הוא שיתק את הכל. *** (כבר לא רואים את מה שלמדנו לשתוק) **** * עד פה ממש ממש אהבתי. ** ברך אחת, ברכיים - הן. ונראה לי שעדיף בלי ה"לבכות", ואם כבר עם, אז אולי בלי הסוגריים. *** משהו בבית הזה נורא מוזר לי. **** נקודה :] בסך הכל, נורא אהבתי את השיר הזה. בעיקר את הבית הראשון. הסוגריים האחרונים ממש במקום, ומאד התחברתי אליו. אני חושבת שאולי כדאי להחליף את השם של השיר למשהו כללי יותר, אני לא מתחברת לשמות עד כדי כך ספציפיים... ודווקא השם הוא נורא חשוב כשהשיר קצר.
 
למעלה