כמה תשובות זריזות
1. התפיסה בימי הביניים היתה מעמדית. האמונה היתה שמי שנולד במוצא טוב יותר, בדרך כלל שווה יותר. הכנסייה, לעומת זאת, טענה שדווקא מי שנחות יותר במעמדו החברתי (נגיד צמית)- זה טוב יותר לבריאות נשמתו, ולכן הוא צריך לציית לממונים עליו. עד המאה ה-14 רוב מוחלט של האיכרים האירופיים היו צמיתים. באופן כללי, בוטלה הצמיתות הלכה למעשה ברוב אירופה לאחר המגיפה השחורה במאה ה-14. 2. תלוי מתי בימי הביניים. בימי הביניים המוקדמים עד שיא ימי הביניים, רוב אכיפת החוק, אם בכלל, היתה בידי האציל המקומי, ששמר על בית משפט משלו. בתקופה המוקדמת יותר בתי המשפט הללו פעלו בד"כ לפי החוק הפרנקי (במערב היבשת) ולא היו מבוססים על חוקים כתובים. בשלב מאוחר יותר אימצו רוב המדינות, למעט אנגליה, את החוק הרומי, והמשפט הפך להיות מסובך ובירוקרטי להפליא. לקראת שיא ימי הביניים לקחה המדינה המלוכנית על עצמה חלק ניכר מהשיפוט, מגמה שהתגברה בימי הביניים המאוחרות. לערים חופשיות היו בתי משפט משלהן, וכמובן שלכנסייה היתה מערכת משפט- שהיתה בדרך כלל הרכה והמקלה ביותר. אם זאת, בתי דין כנסייתיים היו מוסמכים להעניש כופרים בחומרה רבה, ולעיתים נעשה שימוש גם בשריפה בחיים. לפי החוק הפרנקי, העיקרון השליט היה "לוס טליוניס". זאת אומרת- אין תביעות מטעם המדינה. אני מאשים את שכני לפני בית המשפט של האדון המקומי, ואם מתברר שהאשמתי אותו לשווא- אני מקבל את אותו העונש שהוא היה אמור לקבל. מאוחר יותר, כאשר הכנסייה והמדינה כאחד אימצו את החוק הרומי, בוטל היוס טליוניס והותרו עינויים במהלך החקירה על מנת להשיג הודאה, במגבלות מסויימות. בדרך כלל התעלמו רשויות אכיפת החוק מהמגבלות ועינו בלי חשבון. 3. ספרד, בדומה לצרפת, זה שם עברי מהתנ"ך. השם Espania, ממנו נגזרת המילה Spain, מקורו עוד בתקופה הרומית. השם הזה מופיע בכתביו של פלוטרכוס, הביוגרף הידוע מהתקופה הרומית. אני לא יודע בוודאות, אבל נדמה לי שהשם Espania או Espaniola היה קיים גם בימי הביניים. בנוגע ל-France, זה בוודאות שם יותר מאוחר, שמקורו משבטי הפרנקים- Franks, שפלשו לאזור צרפת והתערבבו עם האוכלוסיה הגלית המקומית. בימי הביניים השתמשו במילה France, בדרך כלל, לא כדי לתאר את כל הממלכה, אלא רק את אזור האיל דה פראנס (פריז וסביבותיה). אבל לאט לאט, עם התחזקות הממלכה הצרפתית מהמאה ה-13 ואילך, הלך השם ונעשה נפוץ יותר ויותר והתייחס במידה הולכת וגוברת לשטחי הממלכה כולה. 4. בימי הביניים המוקדמים התנועה הימית היתה מאד בעייתית, כי הימים היו שורצים בשודדי ים ויקינגים ומוסלמים. מאוחר יותר המצב השתפר, אם כי לא לחלוטין, ולקראת סוף ימי הביניים והעת החדשה המוקדמת הימים מלאו בספינות סוחר אירופיות, לרוב איטלקיות והולנדיות, ומאוחר יותר גם ספרדיות ופורטוגזיות. בתחילת העת החדשה המוקדמת, כידוע, התחילו האירופים לנוע גם דרך האוקיינוסים לכיוון העולם החדש. כמובן שתנועה זו היתה מלווה בשיפור אדיר בטכנולוגית הספנות. עיקר השיפור היה לקראת סוף ימי הביניים, ומקורו במכשירי ניווט כמו מצפן ואסטרולב שהגיעו מסין והעולם הערבי. 5. כרגיל, תלוי מתי בימי הביניים. בימי הביניים המוקדמים המלך הוא אות מתה. אף אחד לא מתחשב בו והוא לא מעניין אף אחד. הווסאלים ממילא עושים מה שהם רוצים, ואם כבר נאמנים רק לווסאל בכיר מהם- ולא כל כך למלך. לאט לאט התחזקה המדינה הריכוזית, והמלכים תבעו מהווסאלים נאמנות בכל תנאי- להם וליורשיהם. אם הדבר לא הלך בטוב, שברו אותם בכוח. בצרפת ובספרד הצליחה המדינה לנטרל את האצילים באופן מושלם כמעט. באנגליה התהליך היה קשה יותר, והאצילים בסופו של דבר השתלבו בשלטון דרך הפרלמנט. גרמניה נותרה מחולקת בין אצילים עד המאה ה-19, והכוח של הקיסר בה הלך ונחלש עד שהפך למבוטל לחלוטין. 6. מה לעשות שנשבעו נאמנות? אנשים בימי הביניים, כמו היום ובכל תקופה בהיסטוריה, לא תמיד היו נאמנים למילה שלהם. תזכור שחוזה סניור-ווסאל הוא חוזה בין שני אנשים חופשיים, שלא בהכרח תקף לנצח. אנשים גם הפרו חוזים כאלה על ימין ועל שמאל. לפעמים (כמו במקרה שציינת) היו לווסאלים מחוייבויות לשני אדונים, ובמקרה ששני האדונים נלחמו הם היו צריכים לבחור צד. בורגונדי תמכה באנגליה במלחמת מאה השנים. מלך אנגליה היה בעיקרון גם דוכס נורמנדי, והיתה לו תביעה על הכתר הצרפתי. כישלון האנגלים במלחמה היטה את צרפת לנסות ולשבור את הזכויות הפיאודליות ולחזק את כוח המלך, כדי שמקרים כאלה לא יקרו בשנית. 7. לווסאלים היתה נאמנות כפולה פעמים רבות. החיים קשים. עלית על אחת השאלות הקשות ביותר בימי הביניים. האם הווסאל שלי הוא גם הווסאל של אדוני? תלוי איפה ותלוי מתי. בו נאמר שהמלכים מאד רצו שהתשובה תהיה חיובית, והאצילים פחות. בנוגע לתוצאות המאבק בין המלכים לאצילים, ראה תשובתי לשאלה חמש. 8. שכירי החרב בימי הביניים הלכו והתרבו במאה ה-14, עקב מצב הכאוס שנגרם כתוצאה ממלחמת מאה השנים והמגפה השחורה. צרפת ואיטליה מלאו כנופיות של שכירי חרב, מאורגנים באופן צבאי למחצה, שנקראו גיגלרים ועשו שמות באזורים הכפריים. לפעמים ניסו לשלוח חלק מהם למסעות צלב- זה לא ממש עבד. באותו הזמן החלה תופעה הולכת וגוברת של שכירי חרב שוויצריים שנלחמו המון עבור ערים איטלקיות. נוצר מצב הרה אסון: ערים איטלקיות, בסוף ימי הביניים ובעת החדשה המוקדמת, כמעט ולא השתמשו בצבא מקומי אלא תמיד שכרו שכירי חרב- שנקראו קונדוטיירים. שכירי החרב האלה היו בוגדניים מאד, ולעיתים קרובות השתלטו על ערים וכבשו אותם- בחוללם מעשי טבח איומים. זכורה במיוחד "משיסת רומא", טבח נורא שנעשה בעיר זו בידי שכירי החרב הספרדיים של קיסר האימפריה הרומית הקדושה. במקרים רבים היו שכירי החרב ממוצא שוויצרי. 9. מעורפל מאד. בעיקרון, כל אציל לוחם היה אביר בהגדרה. לא היתה ממש הסמכה לאבירות, למיטב ידיעתי. אבל היו גם מסדרי נזירים אבירים, כמו הטמפלרים וההוספיטלרים, שהיתה אליהם הסמכה מיוחדת. ספרים מומלצים: ואו, הרשימה ארוכה מאד. הייתי ממליץ לך קודם כל על הספרים הבאים: ברברה טוכמן- ראי רחוק. ספר מרתק ומדהים, לא מדוייק תמיד אבל בכל זאת מומלץ מאד. הוא ייתן לך באופן חזק ומשכנע את האווירה של ימי הביניים, ויתר על כן הוא מגולל את סיפורן של דמויות מרתקות. כדאי מאד! יאן דהונט- ימי הביניים המוקדמים יצחק חן- ראשיתה של אירופה יוהאן הויזינחה- בסתיו ימי הביניים (מאד מומלץ, ספר מרתק!) זא'ק לגוף- ימי הביניים בשיאם אביעד קליינברג- הנצרות מראשיתה ועד הרפורמציה אביעד קליינברג- רגל החזיר של האח ג'ינפרו- סיפורי הקדושים משנים את העולם- מידע רב ומרתק על פולחן הקדושים- אחד מהמוטיבים התרבותיים העיקריים בימי הביניים. רומנים היסטוריים: גם כאן הרשימה ארוכה, אבל הייתי מאד מאד מאד ממליץ על "שם הורד" של אומברטו אקו- שם גם הפרטים ההיסטוריים מדוייקים להפליא והעלילה מרתקת. תלמד מהספר הזה המון על ימי הביניים, וגם תהנה מאד. הוא מצמרר. "האפיפיורית יוהנה" הוא ספר מעניין על רקע ימי הביניים המוקדמת, אף על פי שהסיפור בדוי- בניגוד לטענת המחברת.
