כמה קשה לחיות את גהנום חיי

מירב189

New member
כמה קשה לחיות את גהנום חיי

אני כותבת ולא יודעת אם זה בכלל יעזור מרגישה לבד בעולם, במחשבות, בעלבונות, ברגשות הסוערות ובחיי הגהנום שמתמודדת לבד בעולם בלי שאף אדם יודע איך לעזור מקבלת כל הזמן רק שפיטות ואי הבנה ובסוף כן מבינים, זורקים אל האחר ולא יודעים איך לעזור. איבדתי את האמון באנשי מקצוע, מאוד פוגעים בי, כעוסה, לעיתים בוכייה על מר גורלי שנמצאת בעולם שכולו שחור והדכאון הקשה היא הבעיה המשנית לבעיה הראשית הקשה שאין לה פתרון אלא טראומה קשה ולא ניתן לעזור ואפילו לא בתרופות. מרגישה את הצורך כל כך למות ולא לסבול, מבינה שהחיים רק מעייפים אותי והורסים את גופי ואת נפשי מכל הבחינות והכל קורס ואין פתרון לצאת מהעולם הכל כך בודד, עצוב, כואב, מייסר והורג וזה רק שאלה של זמן. אין מה לחשוש, לא מתכוונת כרגע, רוצה רק לפרוק, מרגישה מוצפת ואין עם מי לדבר, לפוגג קצת את הקושי "לחיות" בצורה שכל רגע את צריכה למות כדי לא להתייסר גופנית ונפשית כל כך קשה אין דרך מוצא\ השער נעול, התריסים סגורים בצורה הרמטית ומחניקה, המחנק בנשימה, בגרון, בראש שמלוות במגרנות קשות ויודעת שאין דרך לעזור. הכל כבר ניסיתי ושום דבר לא עובד וניסיתי המון, שיחות, טיפולים שונים, תרופות רבות שרק גרמו לי לחוש יותר גרוע ולכן השלט כל הזמן במוחי לכי על זה, אין זמן להשאר כך, זה רק הורג ובטח לא מחשל. מחכה רק לאיזו תשובה, אבל היא לא תפתור בטוח את הבעיה, אבל רוצה לחכות לזה מסיבה כלשהי, אבל אין מה להשאר בחיים. מרגישה שאני והעולם לא שייכים זה לזה, גם אנשי מקצוע ורק גורמים לי למפחי נפש קשים יותר ובטח שאין להזמין משטרה כי היא לא יכולה לעזור וגם היתה מעורבת, אל תתנו לי לא לכתוב (אין צורך משטרה) עד שאקבל תשובה לבעיה כי חשוב לי לדעת אך היא בוודאי לא תפתור את הבעיה. תאפשרו לי לכתוב בלי לפחד שהבובות לא יבואו כי זה מיותר והם לא יכולים לעשות כלום וגם היו אצלי. חייבת לפרוק חנוק לי מאוד ומגרנות קשות, מרגישה את המוות קרב ובא שבו אנוח מנוחה שלמה, בלי סבל, בלי ייסורים,, בלי כאב ובלי שיפוטיות ועלבונות. מרגישה חשופה כל כך ליד אנשים, למרות שנמצאת כל הזמן בבית, למעט למקרים בודדים לקבלת עזרה בבית חולים, אבל עכשיו כבר מבינה שזה מיותר ומעייף ולא מועיל. ממש קשה להשאר במציאות עגומה שכזו ובטח שאין משמעות לחיים, שקודם היו במקצת אבל נפלתי לתהום וממנה אין דרך חזרה. הכל הרוס, קרוס, מייסר וכואב. הכאבים והמוגבלות הפיזית הקשה והמצב הנפשי המורכב לא מניחים לי. חשה כמו באוניה, שטה בים סוער ומתנדנדת על גלים סוערים וגבוהים מאוד ונסחפת אל התהום, אין מציל ואין משהו שיכול לעזור. עייפה משגרה מייסרת ומתישה ובלי שמשהו יכול לעזור. יגעתי ולא מצאתי ולכן לא מאמינה יותר וגם אנשי מקצוע, נתנו לי להבין זאת כי הם בעצמם לא יודעים לעזור ומפרשים אותי אחרת וגם שלבסוף קצת מבינים, לא יודעים מה לעשות. וגם לא רוצה אותם, משלימה עם מהר גורלי אולי סיימתי את השליחות בעולם ונשבר כבר מהכול.
 
למירב

מירב היקרה, אני מקוה שמאז שכתבת את ההודעה, משהו השתנה לטובה בהרגשתך. כל מילה שאת כותבת מביעה את הכאב העצום שאת חשה, את הקשיים הרבים שלך, את מרגישה כמו מי שנמצאת באוניה ששטה בים סוער ומתנדנדת על גלים סוערים מאד, ואני רוצה לשאול אותך, מה יכול להביא את האוניה הזאת אל חוף מבטחים? מה הביא אותך בעבר לצאת ממשברים? לעזור לאנשים אחרים? לתמוך באחרים ולו בפורום הזה ? לומר מילים מעודדות ומנחמות? מילים טובות שידעת לומר לאחרים ולעזור להם, איך הן יכולות לנחם אותך? לעזור לך? מקוה שתמצאי את הכוחות להתגבר ולחזור למי שאת.
 

מירב189

New member
שום דבר לא יכול לעזור לי, אני לא אותו אדם שאת מכירה -

מאז פטירתה של אימי, עברתי גיהינום אחד שלם עם אנשי מקצוע שנמשך שלוש שנים. אני רמוסה לגמרי, המוח נדפק בגלל ניתוקים קשים, גורם לאי הבנה לפעמים ולפעמים כן ולכן מושפלת בגלל זה, כל האנשים לא מבינים מה קורה לי וגורמים לי למפחי נפש. שום דבר לא יחזיר אותי לאותו מצב של קודם, רק המוות ייתן לי שקט. נפגעתי קשה מאוד מאנשי מקצוע, רק שופטים אותי, רומסים ולא עוזרים בכלל, מוותרים על חיי ועלי בלי שום חמלה, אלא בכייף והנאה. כל פעם מרפאה אחרת, נבהלים ממצוקתי ולכן רומסים ורוצים שאמות, כמו שהרופא הפסיכיאטר אמר לי שאם את לא רוצה להתאשפז אצל אזור הגאוגרפי שלך כי הם לא רוצים אותי בגלל תיק שנפתח נגדם שהמשטרה לחצה עלי, כי הם פתחו לי והמשטרה אמרה שהם אשמים ורק גורם להחמרה במצבי באופן קשה, אז הרופא אמר לי אז אל תגידי שאת רוצה לפגוע בעצמך, פשוט תמותי את לא צריכה להגיד, פשוט תפגעי בעצמך. אין שום התוויה לעזור לך, כאילו אני מפלצת שחייבת למות. אנשי מקצוע פשוט זבלים ואין לי יותר שום אמונה בהם, אני חלשה, אני כבר נהפכתי למוגבלת פיזית ולפעמים נפשית ואין לי את הכוחות של אז, זה לא אותה מירב (כינוי)אלא מישהי מאוד חלשה, פגועה מאוד וכל המערכת נמאס לה ממני ואני רק עול ולכן רוצים במותי וכבר לא נלחמת, כי אני בעצמי כבר לא מאמינה שמשהו יעזור לי לצאת מתוך התהום העמוק שנמצאת בו שאין שום תועלת בחיים ולכן אין צורך לצאת ממנו מהחיים, הכל מעיק, אין הנאה בכלל ורק ייסורים ועינויים. רק מחכה לתשובה למקום מסוים לא כדי לקבל עזרה, אלא הטבה אבל לא נראה לי שמשהו יעזור ואולי זו לטובה, שכלו כל הקיצים ואני צריכה למות בקרוב. רק אל תזמינו משטרה, כי הם סתם בובות והם לא יכולים לעזור והם היו מעורבים, כי ידיהם כבולות ואם פסיכיאטרים פסיכים ולא יודעים לעזור, אז גם הבובות שהם המשטרה כי זה לא תפקידם. מקווה שהפעם אוכל לגמור את חיי ורק אז יהיה לי שקט ואגיע לגן עדן לאימי האהובה היקרה ורק שם יהיה לי סוף סוף בלי ייסורים, בלי כאבים, בלי פגיעות, בלי עלבונות, בלי מפחי נפש ואפסיק לבקש עזרה כי לעולם לא תגיע משום מקום ולכן זה סוף של הסיוט האכזרי והמתועב של העולם שבו אני חייה. בדיוק לפי השיר של ריקי גל "היי שקטה" - רק בלי החיוביות אלא רק הייסורים, הכאבים, ההשפלות והעינויים ואין לי צורך בכזה עולם. אחרי תשע מדורי גהינום שאני עברתי ועוברת, מובטח לי להגיע לעולם הבא שהוא גן עדן שבו כל להמלאכים והמלאכיות נמצאים בו, אנשים שסבלו בעולם הזה שהוא עולם הגהנום ולכן הגן עדן מובטח ויהיה לי סוף סוף שקט מוחלט ורוגע שבעולם הזה אין בכלל כבר לא רוצה עזרה כי לא תגיע בעולם הגהנום הזה ואין אני רוצה להיות בו, רק התייסר יותר שאחשוב שמישהו כן יכול לעזור ורוצה ואולי אין דרך לעזור ולכן הם לא רוצים לעזור, אז דיייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי לייסורים הללו. לא מתפקדת בכלל, אין חברות, אין חברים אין עבודה, אין כלום, רק גהנום אחד שלם וייסורים ועינויים וכאבים ולא רוצה יותררררררררררררררררררררררררררררררררר שלום עולם ערור ונפשע כרגע אולי לא אפגע בעצמי, מחכה לתשובה כפי שאמרתי כדי למות בלי שמשהו יעצור בעדי מתי שאתייסר למוות כפי שבנסיונות בעבר, כי הייסורים בעולם הם כבר בלתי נסבלים וגומרים אותי לאט לאט לאט לאט. לא רוצה שום משטרה ושום כלום, רק להוציא את כל הכאב ומה אני חושבת על העולם כל אחד דואג רק לכיסא ולכסף ולא באמת רוצה לעזור, מי שקשה לעזור אז מוותרים עליו. כבר לא רוצה כלום. .
 
למירב

מירב, קשה מאוד לקרוא את הדברים ולהבין כמה את סובלת. האכזבה שלך מאנשי מקצוע ומחברים – עושה את זה עוד יותר קשה. אני מקוה שבכל זאת תמצאי בעצמך כוחות ודרך לשפר את המצב. אולי שכחת, אבל את אדם שתרם לאחרים, שעודד אותם, שחיזק אותם. ועכשיו האדם שזקוק לעידוד הוא את - לקחת אויר, לנשום, ולהגיד לעצמך מילות עידוד, כמו שאמרת לאחרים. בימים שקשה לנו לקבל עזרה מאחרים אפשר להסתכל על הטבע, לקבל כוח ממנו, מהיופי של השמים, להתבונן על עץ, על פרח, או על חיית מחמד, ולשאוב מהם עידוד.
 
אוי מירבי


אני קוראת את זה רק עכשיו. כמה עצוב לי לקרוא אותך ככה, את, שתמיד מאירה לכולם את הדרך... חשבת לקבל עזרה מסל שיקום? לי הם ממש עוזרים. חוץ מזה, כמו שאת רואה הפורומים בתפוז פעילים אך בקושי רב, ובקרוב בכלל הם יעברו למתכונת אחרת שכשראיתי אותה התאכזבתי מאוד. אין ספק שהאתר הולך ודועך... יש הרבה פורומים של תמיכה נפשית בפייסבוק ונראה לי שגם ב'כמוני' (אני לא שם). בפייס כותבים אנשים במצוקה ומקבלים גם עידוד רוב הזמן... חיבוק גדול. נ"ב את יודעת שאת שמי, אלומת האור, לקחתי מתוך השיר של רחל שפירא 'היי שקטה'? "כמו ראית כף יד בתוך אגרוף הזעם, כמו אלומת האור הנה מצאה אותך"... אוהבת.
 
למעלה