כל כך קטן כל כך גדול
היום היה שינוי משמעותי. כי פשוט נמאס לי. בזמן האחרון מרגע הגעתו של בר הביתה מהגן < בן שלוש ושלושה> הכל בייללות. מאז שהוא בגן עירוני הוא חוזר באחת הביתה, אוכל והולכים לנוח. כבר באוטו: אמא לא בא לי הביתה. ומתחיל לילל. לעיתים זה הופך לבכי קורע לב חסר שליטה בכי של עייפות, ולרוב זה יללות שפינוק ושל הגיל, אמא לא בא לי לאכול < אז אל תאכל> אמא לא בא לי ללכת לשרותים< אני לא מרשה לעשות בתחתונים מייד לשרותים> אמא לא בא לי את המוצץ הזה < תחליף לכחול סגול או הצהוב> אמא אני לא מצליח< מבלי לנסות כלל...> אתמול היתה פה אמא של ילד מהגן של שנה שעברה. היא הודיעה לי נחרצות שהילד פשוט מפונק מדי ושעלי להיות קשוחה יותר. מנסיון כמובן. שהוא צריך לקבל עונש, ולהיות תקיפה כי אני אמא שמוותרת לו. טוב נו, את הדילמה הזו אני טוחנת עם עצמי מיום האימוץ כבר. מה לעשות אני לא אוהבת להיות "קשה" אני מעדיפה אסרטיביות בונה. אני מעדיפה לוותר גם אם אמרתי לא. הוא יודע בידיוק מתי זה באמת אסור. הוא חכם , אני מעריכה מאוד את האינטלגנציה שלו, מעדיפה שיבין ולא יתפקד כרובוט. היום אמרתי לבני האינטילגנט שיש לי בעיה ואני זקוקה לעזרתו. הוא אמנם לא הפסיק את מעשו, אבל התשתתק בהקשבה. אני: יש לי בן שקוראים לו בר, והוא כל היום מילל. בר: ממשיך לדחוף את הדלת עם הרגל הלוך ושוב. אני: ברברולי מילל על כל דבר ואני לא יודעת מה לעשות. אני: אמא גלית שהיתה פה אתמול אומרת שאני צריכה לתת לבר עונש, כמו לילד שלה.< עונש= לשבת לבד בחדר, אצלנו זה לשבת על הכיסא לידי ,עם איסור לעשות שום דבר אחר> בר: מניד ואומר לא. אני: אני מסכימה איתך , גם אני מעדיפה לא לתת עונש. אני: אבל אני לא יודעת מה לעשות. למה אתה חושב שהוא מילל כל הזמן? בר ממשיך עם הרגל והדלת ופולט- די אמא. אני כן די לנו יללות להיום, בוא נלך לקרוא בספר החדש. לפני זמן קצר באמבטיה: בר עוד עשר דקות יוצאים. בר : לא בא לי. אני: שמעת את זה? הילד הזה חזר.... הוא מחייך. אחרי עשר דקות אני מוציאה אותו מהאמבטיה תוך כדי מחאות והתחלה של יללות, אני מתחילה שוב לצאת מדעתי, אבל שמה לב שהטון השתנה אני מביטה בו בפליאה, והוא מתחיל לצחוק. ואז: אמא אני מלייל בכאילו....<השגיאה במקור> כל כך קטן וכל כך גדול הילד הזה.
היום היה שינוי משמעותי. כי פשוט נמאס לי. בזמן האחרון מרגע הגעתו של בר הביתה מהגן < בן שלוש ושלושה> הכל בייללות. מאז שהוא בגן עירוני הוא חוזר באחת הביתה, אוכל והולכים לנוח. כבר באוטו: אמא לא בא לי הביתה. ומתחיל לילל. לעיתים זה הופך לבכי קורע לב חסר שליטה בכי של עייפות, ולרוב זה יללות שפינוק ושל הגיל, אמא לא בא לי לאכול < אז אל תאכל> אמא לא בא לי ללכת לשרותים< אני לא מרשה לעשות בתחתונים מייד לשרותים> אמא לא בא לי את המוצץ הזה < תחליף לכחול סגול או הצהוב> אמא אני לא מצליח< מבלי לנסות כלל...> אתמול היתה פה אמא של ילד מהגן של שנה שעברה. היא הודיעה לי נחרצות שהילד פשוט מפונק מדי ושעלי להיות קשוחה יותר. מנסיון כמובן. שהוא צריך לקבל עונש, ולהיות תקיפה כי אני אמא שמוותרת לו. טוב נו, את הדילמה הזו אני טוחנת עם עצמי מיום האימוץ כבר. מה לעשות אני לא אוהבת להיות "קשה" אני מעדיפה אסרטיביות בונה. אני מעדיפה לוותר גם אם אמרתי לא. הוא יודע בידיוק מתי זה באמת אסור. הוא חכם , אני מעריכה מאוד את האינטלגנציה שלו, מעדיפה שיבין ולא יתפקד כרובוט. היום אמרתי לבני האינטילגנט שיש לי בעיה ואני זקוקה לעזרתו. הוא אמנם לא הפסיק את מעשו, אבל התשתתק בהקשבה. אני: יש לי בן שקוראים לו בר, והוא כל היום מילל. בר: ממשיך לדחוף את הדלת עם הרגל הלוך ושוב. אני: ברברולי מילל על כל דבר ואני לא יודעת מה לעשות. אני: אמא גלית שהיתה פה אתמול אומרת שאני צריכה לתת לבר עונש, כמו לילד שלה.< עונש= לשבת לבד בחדר, אצלנו זה לשבת על הכיסא לידי ,עם איסור לעשות שום דבר אחר> בר: מניד ואומר לא. אני: אני מסכימה איתך , גם אני מעדיפה לא לתת עונש. אני: אבל אני לא יודעת מה לעשות. למה אתה חושב שהוא מילל כל הזמן? בר ממשיך עם הרגל והדלת ופולט- די אמא. אני כן די לנו יללות להיום, בוא נלך לקרוא בספר החדש. לפני זמן קצר באמבטיה: בר עוד עשר דקות יוצאים. בר : לא בא לי. אני: שמעת את זה? הילד הזה חזר.... הוא מחייך. אחרי עשר דקות אני מוציאה אותו מהאמבטיה תוך כדי מחאות והתחלה של יללות, אני מתחילה שוב לצאת מדעתי, אבל שמה לב שהטון השתנה אני מביטה בו בפליאה, והוא מתחיל לצחוק. ואז: אמא אני מלייל בכאילו....<השגיאה במקור> כל כך קטן וכל כך גדול הילד הזה.