ככה זאת לא תשובה
"למה אתה קופץ עם הנעליים על הספה?!?", צרחה אמא של טל. טל עצר לרגע מקפיצותיו. הוא לקח את השאלה ברצינות. פניו הצוהלים משמחת הקפיצה הרצינו. הוא קימט את מצחו וניסה בכנות למצוא את התשובה הכי נכונה. "אמא שואלת למה אני קופץ עם הנעליים על הספה, הממ.... טוב נגיד לה את האמת...." "ככה!", קרא טל בשמחה, ופניו צהלו שוב, שמח על שהצליח לנסח את האמת בצורה כל כך מדוייקת. אבל אמא לא שמחה. "ככה זאת לא תשובה!", קראה. "רגע רגע, כבר שמעתי את המשפט הזה באיזה מקום", חשב טל. אהה כן. גם אתמול, כשמרח עגבניה על הקיר במטבח, אמא שאלה למה, הוא ענה ככה. כי באמת זה היה סתם ככה. אבל אמא אמרה שככה זאת לא תשובה. אחר הצהריים, התכנסה מועצת הילדים בבניין לדון בבעיה. הסתבר, שטל אינו היחידי שנתקל בה. גם רותי מקומה שניה, התלוננה ואמרה שהיא לא מבינה מה אמא שלה רוצה ממנה. כל הזמן שואלת למה ולמה. למה זה ולמה ככה, ולמה עשית ולמה לא עשית. ורותי בסך הכל אמרה את האמת! כי ככה... כי מה כבר אפשר להגיד? זה... זה באמת ככה! ואז, כמו נשק סודי של מבוגרים, אמא אמרה שככה זאת לא תשובה. "מה הם רוצים הגדולים?", שאל עפר שגר דלת מול טל. "רגע, חברים בואו נחשוב", הציע יותם, הילד הממושקף מקומה אחרונה. "כולכם מספרים על דבר דומה. המבוגר שאל למה, ואתם עניתם ככה. וזה לא הספיק למבוגר. הם בטח רוצים משהו אחר". "משהו אחר מהאמת??", התפלאה רותי. "לא יכול להיות. אמא שלי אמרה שצריך תמיד להגיד את האמת. אז איך יכול להיות שהיא רוצה משהו אחר?" השתררה דממה. אף אחד לא ידע איך לפתור את התעלומה. היה לכולם ברור ש- "ככה" היא התשובה הנכונה. אבל מצד שני, היה גם ברור שבשביל המבוגרים, זאת לא תשובה בכלל. "אני יודע!!", ניתר פתאום רז, הילד שתמיד יש לו מה להגיד ותמיד לאף אחד אין כוח להקשיב. "הם רוצים סיבה!" "סיבה??", תמהה רותי. "מה זה סיבה?" "עוד פעם אתה וההמצאות שלך?", אמר עפר. "רגע רגע, תנו לו לדבר", אמר טל. "סיבה, זה.. זה... זה כאילו מסביר למה משהו קרה, או למה עשינו משהו", הסביר רז. "אבל מה יש פה להסביר?", הקשתה רותי. "אנחנו סתם עושים כי ככה!" "תראי", אמר רז בנסיון שכנוע, "את יכולה להמשיך להגיד ככה עד שתהיי בעצמך גדולה, אבל זה לא יפתור לך את הבעיה עם הגדולים. אז בבקשה, תמשיכי עם הככה שלך, ונראה כמה עונשים עוד תחטפי". רותי חשבה על העונשים שקיבלה כשאמרה ככה וככה, ושתקה. "רגע זה גדול!", התלהב טל. "אתה מתכוון שכל פעם ששואלים אותנו למה, נמציא סיבה?" "בדיוק", אמר רז. "תחשוב על זה, כשאומרים לך שככה זאת לא תשובה, מה הם רוצים? שתתן להם סיבה! אז מה אתה צריך לשבור את הראש בקיר? תן להם מה שהם רוצים ויעזבו אותך בשקט". חשבו הילדים שהנה מצאו פתרון לשגעון של המבוגרים. למחרת החליט טל לבדוק את הפתרון באופן מעשי. הוא חיכה שאמא תתיישב בסלון, ואז בבת אחת ניתר על הספה עם הנעליים והתחיל לקפוץ במרץ. "שוב פעם? למה אתה לא עושה אף פעם מה שאומרים לך?!?", שאלה אמא. אופס, לשאלה הזאת טל לא היה מוכן. הוא המציא סיבה לשאלה מאתמול, של למה הוא קופץ על הספה עם נעליים, אבל היה ברור שתשובה זו כבר לא רלבנטית. אוקיי, לאלתר. טל ניסה להמציא סיבה הכי מהר שאפשר, ואז אמר: "כי... כי... כי אני עושה התעמלות!" הכעס של אמא נמוג. "אהה חמודי, אבל התעמלות לא עושים ככה...". אמא התחילה להגיד משהו ארוך על התעמלות ועל זה שיש מקום לכל דבר, אבל טל כבר לא הקשיב. זה עובד. סיבה. הוא היה גאה בעצמו. הוא המציא סיבה משום מקום, וזה עבד. כך, מאז אותו יום, למד טל איך להמציא סיבה לכל דבר. ככל שהמציא יותר, הפך למיומן יותר והסיבות שהמציא היו ארוכות יותר ומתוחכמות יותר. עם השנים, סיבות שונות התקשרו ביניהן והפכו להסברים, והסברים התקשרו ביניהם והפכו לתיאוריות של ממש. כמו כדים בחוג קרמיקה, גם התיאוריות התייבשו והתקשו עם הזמן, עד שהפכו לאמיתות. טל שכח שפעם היה לו "ככה", ומדי פעם היה מדקלם לעצמו, כשהיה שומע ילדים קטנים ממנו מדברים, שככה זאת לא תשובה. רק פעם אחת, כשאחותו הקטנה שאלה אותו פעם, "למה ככה זאת לא תשובה?", לא ידע טל מה לומר. הוא ניסה וניסה למצוא סיבות שונות ומשונות, אבל לא הצליח. בלית ברירה, נאלץ לענות לה, בשקט בשקט, כמעט לעצמו - "ככה".
"למה אתה קופץ עם הנעליים על הספה?!?", צרחה אמא של טל. טל עצר לרגע מקפיצותיו. הוא לקח את השאלה ברצינות. פניו הצוהלים משמחת הקפיצה הרצינו. הוא קימט את מצחו וניסה בכנות למצוא את התשובה הכי נכונה. "אמא שואלת למה אני קופץ עם הנעליים על הספה, הממ.... טוב נגיד לה את האמת...." "ככה!", קרא טל בשמחה, ופניו צהלו שוב, שמח על שהצליח לנסח את האמת בצורה כל כך מדוייקת. אבל אמא לא שמחה. "ככה זאת לא תשובה!", קראה. "רגע רגע, כבר שמעתי את המשפט הזה באיזה מקום", חשב טל. אהה כן. גם אתמול, כשמרח עגבניה על הקיר במטבח, אמא שאלה למה, הוא ענה ככה. כי באמת זה היה סתם ככה. אבל אמא אמרה שככה זאת לא תשובה. אחר הצהריים, התכנסה מועצת הילדים בבניין לדון בבעיה. הסתבר, שטל אינו היחידי שנתקל בה. גם רותי מקומה שניה, התלוננה ואמרה שהיא לא מבינה מה אמא שלה רוצה ממנה. כל הזמן שואלת למה ולמה. למה זה ולמה ככה, ולמה עשית ולמה לא עשית. ורותי בסך הכל אמרה את האמת! כי ככה... כי מה כבר אפשר להגיד? זה... זה באמת ככה! ואז, כמו נשק סודי של מבוגרים, אמא אמרה שככה זאת לא תשובה. "מה הם רוצים הגדולים?", שאל עפר שגר דלת מול טל. "רגע, חברים בואו נחשוב", הציע יותם, הילד הממושקף מקומה אחרונה. "כולכם מספרים על דבר דומה. המבוגר שאל למה, ואתם עניתם ככה. וזה לא הספיק למבוגר. הם בטח רוצים משהו אחר". "משהו אחר מהאמת??", התפלאה רותי. "לא יכול להיות. אמא שלי אמרה שצריך תמיד להגיד את האמת. אז איך יכול להיות שהיא רוצה משהו אחר?" השתררה דממה. אף אחד לא ידע איך לפתור את התעלומה. היה לכולם ברור ש- "ככה" היא התשובה הנכונה. אבל מצד שני, היה גם ברור שבשביל המבוגרים, זאת לא תשובה בכלל. "אני יודע!!", ניתר פתאום רז, הילד שתמיד יש לו מה להגיד ותמיד לאף אחד אין כוח להקשיב. "הם רוצים סיבה!" "סיבה??", תמהה רותי. "מה זה סיבה?" "עוד פעם אתה וההמצאות שלך?", אמר עפר. "רגע רגע, תנו לו לדבר", אמר טל. "סיבה, זה.. זה... זה כאילו מסביר למה משהו קרה, או למה עשינו משהו", הסביר רז. "אבל מה יש פה להסביר?", הקשתה רותי. "אנחנו סתם עושים כי ככה!" "תראי", אמר רז בנסיון שכנוע, "את יכולה להמשיך להגיד ככה עד שתהיי בעצמך גדולה, אבל זה לא יפתור לך את הבעיה עם הגדולים. אז בבקשה, תמשיכי עם הככה שלך, ונראה כמה עונשים עוד תחטפי". רותי חשבה על העונשים שקיבלה כשאמרה ככה וככה, ושתקה. "רגע זה גדול!", התלהב טל. "אתה מתכוון שכל פעם ששואלים אותנו למה, נמציא סיבה?" "בדיוק", אמר רז. "תחשוב על זה, כשאומרים לך שככה זאת לא תשובה, מה הם רוצים? שתתן להם סיבה! אז מה אתה צריך לשבור את הראש בקיר? תן להם מה שהם רוצים ויעזבו אותך בשקט". חשבו הילדים שהנה מצאו פתרון לשגעון של המבוגרים. למחרת החליט טל לבדוק את הפתרון באופן מעשי. הוא חיכה שאמא תתיישב בסלון, ואז בבת אחת ניתר על הספה עם הנעליים והתחיל לקפוץ במרץ. "שוב פעם? למה אתה לא עושה אף פעם מה שאומרים לך?!?", שאלה אמא. אופס, לשאלה הזאת טל לא היה מוכן. הוא המציא סיבה לשאלה מאתמול, של למה הוא קופץ על הספה עם נעליים, אבל היה ברור שתשובה זו כבר לא רלבנטית. אוקיי, לאלתר. טל ניסה להמציא סיבה הכי מהר שאפשר, ואז אמר: "כי... כי... כי אני עושה התעמלות!" הכעס של אמא נמוג. "אהה חמודי, אבל התעמלות לא עושים ככה...". אמא התחילה להגיד משהו ארוך על התעמלות ועל זה שיש מקום לכל דבר, אבל טל כבר לא הקשיב. זה עובד. סיבה. הוא היה גאה בעצמו. הוא המציא סיבה משום מקום, וזה עבד. כך, מאז אותו יום, למד טל איך להמציא סיבה לכל דבר. ככל שהמציא יותר, הפך למיומן יותר והסיבות שהמציא היו ארוכות יותר ומתוחכמות יותר. עם השנים, סיבות שונות התקשרו ביניהן והפכו להסברים, והסברים התקשרו ביניהם והפכו לתיאוריות של ממש. כמו כדים בחוג קרמיקה, גם התיאוריות התייבשו והתקשו עם הזמן, עד שהפכו לאמיתות. טל שכח שפעם היה לו "ככה", ומדי פעם היה מדקלם לעצמו, כשהיה שומע ילדים קטנים ממנו מדברים, שככה זאת לא תשובה. רק פעם אחת, כשאחותו הקטנה שאלה אותו פעם, "למה ככה זאת לא תשובה?", לא ידע טל מה לומר. הוא ניסה וניסה למצוא סיבות שונות ומשונות, אבל לא הצליח. בלית ברירה, נאלץ לענות לה, בשקט בשקט, כמעט לעצמו - "ככה".
