מחפשת אחר האמת85
New member
כישורים חברתיים
ברצוני לעלות כאן בעיה שנגררת איתי מאז שאני זוכרת את עצמי. מאז ומתמיד הייתי נמנעת מיצירת קשרים חברתיים, הייתי ביישנית, נחביאת אל הכלים ופוחדת להביע את עצמי לפני האנשים. ההשלכות שזה הותיר על חיי היו קטלניות: בגלל שפחדתי מאנשים, לא היו לי חברים רבים, כך שזה נגרר גם לשאר תחומים בחיים כמו ניכור רגשי מהאנשים ובעיקר מעצמי. כשהייתי ביסודי, שאר הילדים היו מתנקלים אלי ומציקים לי (ממ שכואב לי לעלות זכרונות אלו עכשיו). מאוחר יותר הייתה לי חברה אחת אשר רק איתה הייתי משוחחת בהפסקות. בחטיבת הביניים, נשארתי עם אותה החברה. אנשים היו קוראים לי הזנב שלה כי כזאת בעצם הייתי. הייתי מוכנה למחוק את עצמי ולוותר על הערכים והעקרונות שאף פעם לא היו לי , וזאת מלבד שלא להשאר בודדה חסרת חברים כלל. אז עוד לא הייתי מודעת בכלל שזו בעיה, חשבתי שזה עניין של אופי. כמו שיש אנשים יותר חברותיים ויש כאלו שפחות... עכשיו אני מבינה את גודל הנזק. המצב נותן השלכותיו על המצב הנפשי רגשי שלי, ב-2 תחומים עיקריים: נעזוב את העבר, אדבר על מה שקרה לי בעקבות הביישנות ואיך המצב נראה היום: 1) לא רכשתי מיומנוית וכישורים הדרושים לשם יצירת קשרים חברתיים. בגלל שאף פעם לא יזמתי שיחות והייתי נמנעת מיחסים עם אנשים, סבלתי מבדידות נוראית. היום כשהתחלתי לימודים אקדמאיים, אמנם מצבי החברתי השתפר בהרבה ואני יותר פתוחה עם אנשים, אך בכל זאת הביישנות של הילדות הותירה תופעות לוואי, אפילו כשאני כן מתחילה שיחות, קשה לי לשמור על קשר רציף עם אנשים, אז יוצא שכל הקשרים שלי שטחיים לטווח קצר בלבד שאין להם סיכוי להחזיק מעמד לאורך זמן. אותו הפחד מאנשים, יצר תופעה של נזקקות לאישור חברתי בכל מעשה או התנהגות שלי. הייתי מעצבת את ההתנהגות שלי ביחס לתגובות של הסביבה. לא ידעתי לקבל דחיות, הייתי מדחיקה כל רגש לא נעים, לא יכולתי להתמודד רגשית ונפשית אז הייתי משתמשת במנגנון הגנה של הכחשה. מבחוץ הכל היה נראה כשורה. ילדה ממוצעת, כי בכל זאת ניסיתי לטאטא את המצב מתחת לשטיח ולהראות כאילו אני לא שונה בשום דבר משאר האנשים בגילי. כשבעצם לא ידעתי איך לתת לעצמי ביטוי כלל. 2) התרחקתי לא רק מאנשים, זה רק ברובד החיצוני, ברמת הרובד הפנימי הנזק האמיתי נגרם לאישיות. התפצלתי לשניים, אנ לא יציבה, לא גיבשתי זהות עצמאית משום שתמיד הייתי צריכה שיאשרו לי אם אני בסדר. כתוצאה איבדתי את עמוד השדרה, את הקשר שלי לעצמי. אותו הפחד מאנשים גרם לי להתרחק מסיטואיציות של מעורבות חברתית (בתיכון לא הייתי מגיעה בכלל לטיולים השנתיים ולערבי גיבוש כיתתיים), גם בצבא זה די הציק לי כי התחברתי לבחורה אחת אשר רק איתה הסתובבתי, ככה לרוב הייתי ללעג בעיני שאר הבנות, נחשבתי לחריגה. אין לי שום חרדה חברתית, זה בדוק, לפעמים אני מוצאת את עצמי כן משתתפת פעילה באינטראקציה חברתית בחוג האנשים הקרובים, אך מצב זה נדיר למדי. גם אין לי בעיה להתחיל לדבר עם אנשים שאני לא מכירה. העניין הוא שברמה היותר עמוקה, אני נשארתי אותו הזאב הבודד. הסיבה בגללה פניתי לפורום היא לקבלת עצות והמלצות לשיפור כישורים חברתיים, איך להשתלט על השד השורר בתוכי? הכוונה היא איך לצאת לשטח להתמודד עם סיטואציות חברתיות? איך מעבירים את הפחד ?
ברצוני לעלות כאן בעיה שנגררת איתי מאז שאני זוכרת את עצמי. מאז ומתמיד הייתי נמנעת מיצירת קשרים חברתיים, הייתי ביישנית, נחביאת אל הכלים ופוחדת להביע את עצמי לפני האנשים. ההשלכות שזה הותיר על חיי היו קטלניות: בגלל שפחדתי מאנשים, לא היו לי חברים רבים, כך שזה נגרר גם לשאר תחומים בחיים כמו ניכור רגשי מהאנשים ובעיקר מעצמי. כשהייתי ביסודי, שאר הילדים היו מתנקלים אלי ומציקים לי (ממ שכואב לי לעלות זכרונות אלו עכשיו). מאוחר יותר הייתה לי חברה אחת אשר רק איתה הייתי משוחחת בהפסקות. בחטיבת הביניים, נשארתי עם אותה החברה. אנשים היו קוראים לי הזנב שלה כי כזאת בעצם הייתי. הייתי מוכנה למחוק את עצמי ולוותר על הערכים והעקרונות שאף פעם לא היו לי , וזאת מלבד שלא להשאר בודדה חסרת חברים כלל. אז עוד לא הייתי מודעת בכלל שזו בעיה, חשבתי שזה עניין של אופי. כמו שיש אנשים יותר חברותיים ויש כאלו שפחות... עכשיו אני מבינה את גודל הנזק. המצב נותן השלכותיו על המצב הנפשי רגשי שלי, ב-2 תחומים עיקריים: נעזוב את העבר, אדבר על מה שקרה לי בעקבות הביישנות ואיך המצב נראה היום: 1) לא רכשתי מיומנוית וכישורים הדרושים לשם יצירת קשרים חברתיים. בגלל שאף פעם לא יזמתי שיחות והייתי נמנעת מיחסים עם אנשים, סבלתי מבדידות נוראית. היום כשהתחלתי לימודים אקדמאיים, אמנם מצבי החברתי השתפר בהרבה ואני יותר פתוחה עם אנשים, אך בכל זאת הביישנות של הילדות הותירה תופעות לוואי, אפילו כשאני כן מתחילה שיחות, קשה לי לשמור על קשר רציף עם אנשים, אז יוצא שכל הקשרים שלי שטחיים לטווח קצר בלבד שאין להם סיכוי להחזיק מעמד לאורך זמן. אותו הפחד מאנשים, יצר תופעה של נזקקות לאישור חברתי בכל מעשה או התנהגות שלי. הייתי מעצבת את ההתנהגות שלי ביחס לתגובות של הסביבה. לא ידעתי לקבל דחיות, הייתי מדחיקה כל רגש לא נעים, לא יכולתי להתמודד רגשית ונפשית אז הייתי משתמשת במנגנון הגנה של הכחשה. מבחוץ הכל היה נראה כשורה. ילדה ממוצעת, כי בכל זאת ניסיתי לטאטא את המצב מתחת לשטיח ולהראות כאילו אני לא שונה בשום דבר משאר האנשים בגילי. כשבעצם לא ידעתי איך לתת לעצמי ביטוי כלל. 2) התרחקתי לא רק מאנשים, זה רק ברובד החיצוני, ברמת הרובד הפנימי הנזק האמיתי נגרם לאישיות. התפצלתי לשניים, אנ לא יציבה, לא גיבשתי זהות עצמאית משום שתמיד הייתי צריכה שיאשרו לי אם אני בסדר. כתוצאה איבדתי את עמוד השדרה, את הקשר שלי לעצמי. אותו הפחד מאנשים גרם לי להתרחק מסיטואיציות של מעורבות חברתית (בתיכון לא הייתי מגיעה בכלל לטיולים השנתיים ולערבי גיבוש כיתתיים), גם בצבא זה די הציק לי כי התחברתי לבחורה אחת אשר רק איתה הסתובבתי, ככה לרוב הייתי ללעג בעיני שאר הבנות, נחשבתי לחריגה. אין לי שום חרדה חברתית, זה בדוק, לפעמים אני מוצאת את עצמי כן משתתפת פעילה באינטראקציה חברתית בחוג האנשים הקרובים, אך מצב זה נדיר למדי. גם אין לי בעיה להתחיל לדבר עם אנשים שאני לא מכירה. העניין הוא שברמה היותר עמוקה, אני נשארתי אותו הזאב הבודד. הסיבה בגללה פניתי לפורום היא לקבלת עצות והמלצות לשיפור כישורים חברתיים, איך להשתלט על השד השורר בתוכי? הכוונה היא איך לצאת לשטח להתמודד עם סיטואציות חברתיות? איך מעבירים את הפחד ?
