אני לא חושב שהיא צריכה
להיות ליבוביציאנית דווקא. הרי אין כאן חסידות חדשה ר"ל, אלא אם כבר, אנטי-חסידות חדשה. אני מביא לכאן את תשובתו של ליבוביץ לשאלתך מתוך
מאמר סיכום שלו בעניין הפרדת הדת והמדינה: על כך נאמר: הפרדת הדת והמדינה, לשם הצלת היהדות, לא תבוצע - ואינה יכולה להיות מבוצעת - ע"י הגופים הרפרזנטטיביים של היהדות הדתית וע"י מוסדותיה ואירגוניה הקיימים, בין אם הם מכונים רוחניים (רבניים) או חילוניים (מפלגות, הסתדרויות), כי כל אלה מושרשים במציאות של שילוב הדת בשלטון ובמינהל חילוניים ; אין הם גופים דתיים אלא גופים פוליטיים או חברתיים לפיקוח על הדת או לניצולה. התיקון לא יוכל לבוא אלא מלמטה - מן היהודים הדתיים הקיימים בשעה זו כיחידים או אלה שיסכימו להתקיים שעה קלה כיחידים, בלי מסגרת אירגונית, עד שמסגרת חדשה כזו תצמח מתוך עצם הפעולה של שיחרור הדת מכבלי הקנוניות הפוליטיות-ציבוריות והמנגנון הפקידותי-חילוני. יהודים דתיים חייבים להודיע, שדבר אין להם עם המוסדות לטיפול בדת, המקויימים מטעם שלטון לא-דתי והקיימים בכוחו ובסמכותו של שלטון זה, והם חייבים לסרב להשתתף כבוחרים או כחברים במוסדות וגופים כאלה, ואסור להם להתחשב בהם כהנהגה דתית. צעד הפגנתי זה כבר תהיה בו משום התחלה של הבראה ושל החזרת כבוד התורה, שירד פלאים. העושים את הצעד הראשון הזה יגשו להקמת קהילות, שאינן מקבלות גושפנקה רשמית מטעם השלטון החילוני, אינן מוחזקות על-ידו ואינן תלויות בו. חבר הקהילה יהיה כל יהודי המביע רצונו להיות חבר בה ולתת את ידו להחזקתה כפי יכלתו, בהתאם לשיטת מסי-התנדבות אשר יוסכם עליה. בזה יחודש גם בישראל המצב הנורמלי של היהדות - שדת ישראל על מוסדותיה מוחזקת ומקויימת ע"י הדבקים בה ואינה תולה את קיומה בחסדי אחרים. ייתכן, שבתחילה לא יקומו אלא גרעיני קהילות כאלה, אך אין ספק שתוך זמן לא-רב יתלכדו סביבם ובתוכם כל היסודות הבריאים שביהדות הדתית, ביחוד הנוער הדתי, ואחריהם ייגרר כל הציבור הדתי [ ליבוביץ הוסיף ביע"מ: "תצפית זו לא נתאמתה (1975)" ] - פרט לקבוצות האינטרסים שפרנסתם, משרותיהם ועמדתם הציבורית קושרים אותם למשטר של דת הביורוקרטיה החילונית. הקהילות העצמאיות יקימו לעצמן את כל המוסדות הדתיים, ויחזיקו אותם, ויקיימו את כל השירותים הדתיים, הכל לפי מיטב המסורת היהודית, שקיימו וקיבלו עליהם היהודים - ובכלל זה קיבוציהם העניים ביותר - בכל ארצות פזוריהם בכל הזמנים, מפולין עד מרוקו ומאמריקה עד תימן, עד שקולקלו ונתקלקלו ע"י המשטר החברתי-מדיני בישראל, שהרגילם לקבל את המוסדות והשירותים הדתיים מידי הרשות הלא-דתית. המשבר החולף, אשר יעבור על המוסדות והשירותים האלה ברגע הינתקם מקופת המדינה החילונית, יהיה משבר של הבראה מוסרית. אם יתברר, שאין הציבור הדתי מסוגל להתגבר על משבר הכרחי זה - יוכח בכך שאין עוד זכות-קיום וסיכויי-קיום לדת ישראל. הקהילות הדתיות העצמאיות תבחרנה לעצמן רבנים – אם תראנה צורך בכך. שיחרור הדת מן "הרבנות מטעם" יהיה הזדמנות לבירור רציני ומעמיק של בעיית הרבנות בכללה: אם יש לקיים גם בימינו את המוסד הזה, שהיה המסגרת לחיי-התורה כ800- שנה, או שמא יש לחדש היום את המצב שמלפני תקופת הרבנות, שבו היו הכרעות דתיות-הלכתיות נעשות על דעת הקהל – קהל היהודים הרוצים בקיום התורה ובשמירת מצוותיה. דבר שאינו צריך להאמר הוא, שאם כוונתו של קהל זה לקיים את התורה תהיה כנה, יימלך בתלמידי-חכמים שבתוכו שבתוכו ויושפע מחוות-דעתם. הקהילות הדתיות העצמאיות ורבנותן אם תקום כזאת - לא תכרנה בסמכותה של הז´נדרמריה לעיניינים דתיים המכונה "משרד הדתות" ; הן תוכלנה לסרב להכיר בה, מאחר שתהיינה גופים ציבוריים עצמאיים שאינם מבקשים את חסותו של השלטון, לא את מענקיו ולא גושפנקה רשמית מטעמו. כמו-כן לא תכרנה בסמכות הדתית של "רבנות מטעם", הממונה ע"י שלטון של מדינה חילונית בסיוע של "דתיים" המשרתים שלטון זה או נהנים ממנו. בין אם יהיו לקהילות העצמאיות רבנים משלהן, בין אם תוותרנה על מוסד רבני - על-כל-פנים לא תהיה עוד "רבנות ראשית" ממלכתית, שהוא מוסד זר לחלוטין לרוחה ולתכנה של יהדות התורה וההלכה, שאינה מכירה במבנה ההייררכי של מוסדות התורה ושבה נבעה שמכות ההכרעה ההלכתית תמיד מן ההערכה וההערצה שרכשו לעצמם אישים מסויימים בתוקף סגולותיהם האישיות, ולא בתוקף מעמד רשמי. כל ה"רבנים הראשיים" בתולדות ישראל לא היו אלא ממונים מטעם שלטון זר לפיקוח על היהדות – כולל החכם באשי בתורכיה ובא"י, ש"הרבנות הראשית" של א"י המנדטורית ושל מדינת ישראל החילונית היא יורשתו ההיסטורית. היהדות הדתית, שמתקיימת מכוח עצמה ושמוסדותיה אינם חלק ממנגנון אדמיניסטרטיבי חילוני ואינם סמוכים על שולחנו, תעורר מהפכה במיבנה של החינוך הדתי ושל מקומו במדינה. היא תוכל לנהל מאבק הסברתי גלוי וחריף למען החינוך הדתי ונגד החינוך החילוני – מאבק שהיהדות הדתית הרשמית, רבנותה ומפלגותיה הקשורות בשלטון החילוני משתמטת ממנו היום. היהדות הדתית החפשית תפעל למען החינוך הדתי באמצעות היהודים הדתיים שבוועדי-ההורים וע"י הלחץ הציבורי שיופעל מצד הקהילות. בדרך זו ירוכך - ואולי אף יבוטל לגמרי - הפילוג בין הזרמים השונים של החינוך הדתי, המקויימים היום באורח מלאכותי ע"י הקצבות הניתנות לבעלי "הזרמים" השונים מקופת המדינה. הפרדת הדת והמדינה, ז.א. הוצאת הדת מהמסגרת האדמיניסטרטיבית של משטר חילוני, זוהי פריצת חומות הגטו הדתי שהוקם במדינת ישראל : תחום מסויים שיוחד לדת ישראל במדינה ובחברה החילונית ושהיהדות הדתית הרשמית מסכימה לא לצאת ממנו. הדת העצמאית, הקהילות העצמאיות ומוסדותיהן, תעמודנה מול המציאות החילונית ולא תהיינה חלק נסבל בקרבה. כאן יתחיל המאבק הרוחני, החינוכי, הציבורי, החברתי והמדיני הגלוי על התורה בכל פינות החיים בעם ובמדינה.
