יש פה שאלה עקרונית.
בוא ננסה להציג את הבעיה. נתחיל מזה שאני מסכים לגמרי שמה שצריך להדאיג אותנו יותר מהכול זה עצם העובדה שיש אנשים שאין להם במה לספק את צרכיהם הבסיסיים, כאן אין ויכוח בינינו. אבל יש כאן גם שאלה הרבה יותר גדולה. נסכים שישנו נתון כלל העושר שמצוי בידי החברה (הנתון הזה משתנה כל הזמן כמובן), אפשר להסכים גם שיצירת העושר נעשית בעבודה משותפת של כולם בצורה זו או אחרת (העשירים משקיעים כספים והלא עשירים מספקים את כוח העבודה). הגישה שלי אומרת שיש להתמקד בחלוקה יותר צודקת של העושר, מן הסתם, אם העובדים מרוויחים יותר אז המשקיעים מרוויחים פחות ולהיפך. חשיבה כזאת אומרת שהמצב של העניים, לצורך העניין, צריך להיות פונקציונלי למצב הכלכלי הכללי, כך שאם המצב הכלכלי הכללי משתפר אז גם הם צריכים להינות מזה. הגישה שלך אומרת שזכויות המינימום הכלכליות צריכות להשמר, אבל לאו דווקא מעבר לכך. אז אם אותו "סל מוצרים ושירותים בסיסי" מסופק לכולם, אין צורך בחלוקה יותר צודקת של העושר. במקרה כזה, גם כשהכלכלה צומחת אז אין סיבה עקרונית שהעניים ירוויחו ולכן, כל זמן שקיים אותו "סל", הרווחים יכולים לזרום לידיהם של מעטים וכך החלק היחסי של המעמדות היותר נמוכים בעוגה הכלכלית קטן והפער מתרחב. אם לנסח את זה במשפט אחד, הויכוח הוא על השאלה האם צריך להגדיל את חלקם של העניים בעוגה או לתת להם פרוסה בגודל X, פרוסה שתשאר באותו גודל גם כשהעוגה ממשיכה לגדול. אז מבחינה עקרונית השיטה שלך, למרות שהיא נשמעת הגיונית, נותנת הצדקה להתעשרותם של מעטים על חשבון הרבים ובעצם מקבעת מצב לא צודק ע"י כך שהיא הופכת אותו לנסבל. אגב, זאת הדרך שבה מודדים עוני בארה"ב, ושם, למרות שמדובר במדינה העשירה בעולם, הפערים הם הגבוהים ביותר במערב ולשישית מהאוכלוסיה אין ביטוח רפואי. נקודה עקרונית נוספת היא ההחלטה על הרכב סל המוצרים הבסיסי. "עוני" הוא מושג תלוי תרבות, כך שכל החלטה על "מה בן-אדם צריך כדי לחיות בכבוד" נקבעת ע"י ערכים מקובלים בחברה, ערכים שיכולים להשתנות. אני חושב, למשל, שחינוך גבוה ותרבות הם חלק מה"חיים בכבוד", מישהו אחר יחשוב שזה מותרות, בתרבויות אחרות גם 3 ארוחות ביום זה מותרות. מי קובע? ועל סמך מה?
