כיבוש? כיבוש של מי?
כיבוש? כיבוש של מי? משה שרון במילה "כיבוש" משתמשים זה שנים רבות לתאר את שלטון ישראל ביהודה ושומרון (אזור הנודע בשם "הגדה המערבית") ובחבל עזה אשר כבשה ישראל בשנת 1967 במהלך מלחמת ששת הימים מידי ממלכת ירדן ההאשמית וממצרים, בהתאמה. בלשון המעוותת של התקשורת ושל הפוליטיקאים, הן בישראל והן ברוב חלקי העולם, שני שטחים אלה מתוארים כ"השטחים הפלשתיניים הכבושים", כאילו כבשה ישראל ב1967- ארץ בשם "פלשתין" ונטלה לעצמה אדמות פלשתיניות. לדאבוני, רק מעטים מצרכני התקשורת במערב ובמזרח מודעים לשקר הניצב מאחורי השימוש במונחים אלה. נסקור תחילה את העובדות הפשוטות בנוגע ל"כיבוש" זה. ישראל כבשה את "הגדה המערבית" מירדן ולא מישות "פלשתינית" שבפועל איננה קיימת כלל; ואת עזה היא כבשה מידי מצרים. שתי מדינות אלה, ירדן ומצרים, כבשו הן את השטחים הללו במהלך מלחמת השחרור של 1948 ושלטו בהם שלטון בלתי-חוקי. הירדנים אפילו סיפחו את השטח מערבה לנהר הירדן וכינו אותו "הגדה המערבית". מצרים כוננה בעזה מנהל משלה. שני השטחים הללו היו, אפוא, בידיים ערביות למשך תשע עשרה שנים, אך במהלך שנים אלה של שלטון כיבוש ירדני ומצרי לא העלה איש על דעתו את דבר הקמתה של מדינה פלשתינית בהם, למרות שניתן היה להקים מדינה כזאת בקלות והיא היתה זוכה להכרה, אפילו מידי ישראל. נוסף על כך, הכיבוש הירדני של "הגדה המערבית" והשלטון המצרי בעזה לא זכו להכרה בינלאומית מהסיבה הפשוטה ששתי מדינות אלה כבשו שטחים אשר, על-פיהם של הסכמים בינלאומיים, החלטות בינלאומיות והמשפט הבינלאומי, היו חלקים של הבית הלאומי היהודי. למעשה, זכות הריבונות היחידה על שטחים אלה היתה ועודנה שייכת למדינת ישראל. המעמד המשפטי של כל ארץ-ישראל הוגדר הגדר היטב במספר הסכמים בינלאומיים. החשוב ביותר הוא ההסכמה שאומצה בוועידת השלום בסן-רמו (בעקבות התפוררותה של הקיסרות העותומנית במהלך מלחמת העולם הראשונה); הסכם זה החלטה זו קבעה – ב24- לאפריל 1920 – שיש להעניק לבריטניה את המנדט על ארץ-ישראל, שיאושר על-ידי חבר הלאומים. טכסט מוסכם של כתב המנדט אמנם אושר על-ידי מועצת חבר הלאומים ב24- ליולי 1922, ונכנס לתוקפו בספטמבר 1923. במבוא למסמך הזה נאמר כי "מעצמות ההסכמה העיקריות הסכימו ביניהן גם שהמעצמה המנדטורית תהיה אחראית ליישום ההצהרה שהושמעה תחילה ב2- לנובמבר 1917, על-ידי ממשלת הוד מלכותו הבריטי, ואומצה על-ידי המעצמות הללו לטובת הקמתו בארץ-ישראל של בית לאומי לעם היהודי." הצהרת ה2- לנובמבר 1917 היא הצהרת בלפור המפורסמת, ובמסמך זה היא זכתה לאשרור בינלאומי. יתרה מזו, בסעיף 2 של המסמך, מצהיר חבר הלאומים ש"המעצמה המנדטורית תהיה אחראית להעמדת הארץ בתנאים מדיניים, מנהליים וכלכליים שיבטיחו את הקמתו של הבית הלאומי היהודי, כפי שנקבע במבוא." במבוא נקבע גם בבהירות, ש"ההכרה ניתנת בזאת לקשר ההיסטורי של העם היהודי עם ארץ-ישראל ולסיבות לשיקום ביתו היהודי בארץ זו." על-יסוד זה נוסד המנדט הבריטי. אך בריטניה מעלה באמון שניתן בה, ובמקום לדבוק בהתחייבויותיה עשתה את הכל לסכן את הקמתו של הבית הלאומי היהודי והחליטה בסופו של דבר, ב1947-, לסיים את המנדט באופן חד-צדדי, ויצאה מארץ-ישראל ב15- למאי 1948. בינתיים, ארגון האומות המאוחדות (האו"ם), שבא במקום חבר הלאומים, החליט לחלק את מערב ארץ-ישראל לשתי מדינות, האחת יהודית והאחרת ערבית, אולם החלטה זו מה29- לנובמבר 1947 לא רק שנדחתה על הסף על-ידי הערבים, אלא ששבעה צבאות ערביים פלשו לארץ-ישראל כדי לשים קץ למדינת ישראל הצעירה שהוקמה ב14- למאי 1948. מלחמת 1948 נסתיימה בהסכם שביתת-נשק. קו שורטט על-גבי המפה, קו שציין את מקומם של הצבאות הלוחמים בשתי החזיתות, המזרחית והדרומית בעת הפסקת-האש. זהו "הקו הירוק". קו זה איננו גבול, ולא מדינת ישראל ולא הערבים לא התייחסו אליו כאל יותר ממה שהוא באמת: קו המגדיר את מיקום הצבאות השונים בתום שלב אחד במעשי האיבה; ניתן היה להזיז אותו לכאן או לכאן, אם תתחדש המלחמה – כפי שאירע בפועל בשנת 1967. כתוצאה ממלחמת 1948, חלקים של הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל נותרו כבושים בידי ירדן ומצרים, כיון שזכות הריבונות היחידה על השטחים הללו היתה של העם היהודי או, במלים אחרות, למדינת ישראל, ולא לערבים ובוודאי לא ל"פלשתינים" שאיש לא העלה את שמם באותו הזמן על דל שפתותיו. מלחמת 1967 יצרה מצב חדש באזור: קו שביתת הנשק משנות 1949-1948, אשר צויר על המפות בצבע ירוק, הוזז כתוצאה ממלחמה שנייה זו מזרחה לנהר הירדן, ובשנת 1994 מקומו אושר כגבול בינלאומי על-ידי הסכם השלום עם ירדן. בדרום, הקו הירוק זז כתוצאה מניצחון ישראל על המצרים וב1979- הוא הוכר כגבול בינלאומי בהסכם השלום בין ישראל למצרים. אין עוד קו ירוק! הוא בוטל על-ידי מלחמה חדשה והומר בסופו של דבר ב"קו סגול" על-ידי הסכמי השלום. המקדשים את הקו הירוק עובדים לאליל מדומה. הם יצרו עם פלשתיני ומדינה פלשתינית מאחורי הקו המקודש הזה, אבל אין הם מעוניים בטובת הפלשתינים כפי שהם רוצים ליצור תנאים שיקלו על חיסול הבית הלאומי היהודי. ארבעים וחמש שנים אחרי ההחלטה שנתקבלה בסן-רמו, ישראל השיבה לעצמה את השליטה הצודקת על השטחים שהוענקו לעם היהודי כביתו הלאומי. כיצד ניתן לכנות כ"כיבוש שטחים פלשתיניים" את החזקתה במולדתה-שלה הוא מעבר לכל היגיון. מה שטרגי הוא שהיהודים עצמם אימצו את הכינוי הזה והפכו אותו לאבן-פינה במדיניות הלאומית שלהם. כל העובדות הללו מוכרות היטב, אך נוטים בקלות לשכוח אותן. לכן חיוני לחזור עליהן שוב ושוב לא פחות ממספר הפעמים שמשמיעים ללא-סוף את השקרים בעניין הכיבוש המדומה. הוא הדין גם לגבי הדרישה להחזיר לסוריה את רמת הגולן "הכבושה" כ"מחיר השלום". גם במקרה זה מוכרות העובדות היטב, אך צריך לחזור ולהשמיע אותן שוב ושוב. סוריה הפסידה את רמת הגולן כתוצאה משתי מלחמת שהיא יזמה וניהלה נגד ישראל ב1967- וב1973-, וכן אחרי שנים רבות שבהן ניצלה את רמת הגולן כבסיס יציאה צבאי לביצוע מעשי תוקפנות אינסופיים נגד כפרים ישראליים תמימים בעמק החולה. כיון שהפסידה שטח זה על-ידי תוקפנותה, אין סוריה זכאית לקבל אותו שוב לידיה, בדיוק כפי שגרמניה אינה יכולה לקבל חזרה את השטח שהיא הפסידה במלחמת העולם השנייה. דבר אחרון על "כיבוש". אם קיים כיבוש הרלבנטי מבחינה היסטורית למזרח התיכון ולצפון אפריקה, הוא הכיבוש האסלאמי. בכוח החרב, פרצו צבאות האיסלאם מחצי האי הערבי במאה השביעית, כבשו שטחים עצומים, דיכאו עמים, השמידו תרבויות ושפות – והכל בשם אללה ונביאו, והם עומדים היום על סף כיבוש אירופה. משה שרון הוא פרופסור-אמריטוס להיסטוריה אסלאמית באוניברסיטה העברית בירושלים.
כיבוש? כיבוש של מי? משה שרון במילה "כיבוש" משתמשים זה שנים רבות לתאר את שלטון ישראל ביהודה ושומרון (אזור הנודע בשם "הגדה המערבית") ובחבל עזה אשר כבשה ישראל בשנת 1967 במהלך מלחמת ששת הימים מידי ממלכת ירדן ההאשמית וממצרים, בהתאמה. בלשון המעוותת של התקשורת ושל הפוליטיקאים, הן בישראל והן ברוב חלקי העולם, שני שטחים אלה מתוארים כ"השטחים הפלשתיניים הכבושים", כאילו כבשה ישראל ב1967- ארץ בשם "פלשתין" ונטלה לעצמה אדמות פלשתיניות. לדאבוני, רק מעטים מצרכני התקשורת במערב ובמזרח מודעים לשקר הניצב מאחורי השימוש במונחים אלה. נסקור תחילה את העובדות הפשוטות בנוגע ל"כיבוש" זה. ישראל כבשה את "הגדה המערבית" מירדן ולא מישות "פלשתינית" שבפועל איננה קיימת כלל; ואת עזה היא כבשה מידי מצרים. שתי מדינות אלה, ירדן ומצרים, כבשו הן את השטחים הללו במהלך מלחמת השחרור של 1948 ושלטו בהם שלטון בלתי-חוקי. הירדנים אפילו סיפחו את השטח מערבה לנהר הירדן וכינו אותו "הגדה המערבית". מצרים כוננה בעזה מנהל משלה. שני השטחים הללו היו, אפוא, בידיים ערביות למשך תשע עשרה שנים, אך במהלך שנים אלה של שלטון כיבוש ירדני ומצרי לא העלה איש על דעתו את דבר הקמתה של מדינה פלשתינית בהם, למרות שניתן היה להקים מדינה כזאת בקלות והיא היתה זוכה להכרה, אפילו מידי ישראל. נוסף על כך, הכיבוש הירדני של "הגדה המערבית" והשלטון המצרי בעזה לא זכו להכרה בינלאומית מהסיבה הפשוטה ששתי מדינות אלה כבשו שטחים אשר, על-פיהם של הסכמים בינלאומיים, החלטות בינלאומיות והמשפט הבינלאומי, היו חלקים של הבית הלאומי היהודי. למעשה, זכות הריבונות היחידה על שטחים אלה היתה ועודנה שייכת למדינת ישראל. המעמד המשפטי של כל ארץ-ישראל הוגדר הגדר היטב במספר הסכמים בינלאומיים. החשוב ביותר הוא ההסכמה שאומצה בוועידת השלום בסן-רמו (בעקבות התפוררותה של הקיסרות העותומנית במהלך מלחמת העולם הראשונה); הסכם זה החלטה זו קבעה – ב24- לאפריל 1920 – שיש להעניק לבריטניה את המנדט על ארץ-ישראל, שיאושר על-ידי חבר הלאומים. טכסט מוסכם של כתב המנדט אמנם אושר על-ידי מועצת חבר הלאומים ב24- ליולי 1922, ונכנס לתוקפו בספטמבר 1923. במבוא למסמך הזה נאמר כי "מעצמות ההסכמה העיקריות הסכימו ביניהן גם שהמעצמה המנדטורית תהיה אחראית ליישום ההצהרה שהושמעה תחילה ב2- לנובמבר 1917, על-ידי ממשלת הוד מלכותו הבריטי, ואומצה על-ידי המעצמות הללו לטובת הקמתו בארץ-ישראל של בית לאומי לעם היהודי." הצהרת ה2- לנובמבר 1917 היא הצהרת בלפור המפורסמת, ובמסמך זה היא זכתה לאשרור בינלאומי. יתרה מזו, בסעיף 2 של המסמך, מצהיר חבר הלאומים ש"המעצמה המנדטורית תהיה אחראית להעמדת הארץ בתנאים מדיניים, מנהליים וכלכליים שיבטיחו את הקמתו של הבית הלאומי היהודי, כפי שנקבע במבוא." במבוא נקבע גם בבהירות, ש"ההכרה ניתנת בזאת לקשר ההיסטורי של העם היהודי עם ארץ-ישראל ולסיבות לשיקום ביתו היהודי בארץ זו." על-יסוד זה נוסד המנדט הבריטי. אך בריטניה מעלה באמון שניתן בה, ובמקום לדבוק בהתחייבויותיה עשתה את הכל לסכן את הקמתו של הבית הלאומי היהודי והחליטה בסופו של דבר, ב1947-, לסיים את המנדט באופן חד-צדדי, ויצאה מארץ-ישראל ב15- למאי 1948. בינתיים, ארגון האומות המאוחדות (האו"ם), שבא במקום חבר הלאומים, החליט לחלק את מערב ארץ-ישראל לשתי מדינות, האחת יהודית והאחרת ערבית, אולם החלטה זו מה29- לנובמבר 1947 לא רק שנדחתה על הסף על-ידי הערבים, אלא ששבעה צבאות ערביים פלשו לארץ-ישראל כדי לשים קץ למדינת ישראל הצעירה שהוקמה ב14- למאי 1948. מלחמת 1948 נסתיימה בהסכם שביתת-נשק. קו שורטט על-גבי המפה, קו שציין את מקומם של הצבאות הלוחמים בשתי החזיתות, המזרחית והדרומית בעת הפסקת-האש. זהו "הקו הירוק". קו זה איננו גבול, ולא מדינת ישראל ולא הערבים לא התייחסו אליו כאל יותר ממה שהוא באמת: קו המגדיר את מיקום הצבאות השונים בתום שלב אחד במעשי האיבה; ניתן היה להזיז אותו לכאן או לכאן, אם תתחדש המלחמה – כפי שאירע בפועל בשנת 1967. כתוצאה ממלחמת 1948, חלקים של הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל נותרו כבושים בידי ירדן ומצרים, כיון שזכות הריבונות היחידה על השטחים הללו היתה של העם היהודי או, במלים אחרות, למדינת ישראל, ולא לערבים ובוודאי לא ל"פלשתינים" שאיש לא העלה את שמם באותו הזמן על דל שפתותיו. מלחמת 1967 יצרה מצב חדש באזור: קו שביתת הנשק משנות 1949-1948, אשר צויר על המפות בצבע ירוק, הוזז כתוצאה ממלחמה שנייה זו מזרחה לנהר הירדן, ובשנת 1994 מקומו אושר כגבול בינלאומי על-ידי הסכם השלום עם ירדן. בדרום, הקו הירוק זז כתוצאה מניצחון ישראל על המצרים וב1979- הוא הוכר כגבול בינלאומי בהסכם השלום בין ישראל למצרים. אין עוד קו ירוק! הוא בוטל על-ידי מלחמה חדשה והומר בסופו של דבר ב"קו סגול" על-ידי הסכמי השלום. המקדשים את הקו הירוק עובדים לאליל מדומה. הם יצרו עם פלשתיני ומדינה פלשתינית מאחורי הקו המקודש הזה, אבל אין הם מעוניים בטובת הפלשתינים כפי שהם רוצים ליצור תנאים שיקלו על חיסול הבית הלאומי היהודי. ארבעים וחמש שנים אחרי ההחלטה שנתקבלה בסן-רמו, ישראל השיבה לעצמה את השליטה הצודקת על השטחים שהוענקו לעם היהודי כביתו הלאומי. כיצד ניתן לכנות כ"כיבוש שטחים פלשתיניים" את החזקתה במולדתה-שלה הוא מעבר לכל היגיון. מה שטרגי הוא שהיהודים עצמם אימצו את הכינוי הזה והפכו אותו לאבן-פינה במדיניות הלאומית שלהם. כל העובדות הללו מוכרות היטב, אך נוטים בקלות לשכוח אותן. לכן חיוני לחזור עליהן שוב ושוב לא פחות ממספר הפעמים שמשמיעים ללא-סוף את השקרים בעניין הכיבוש המדומה. הוא הדין גם לגבי הדרישה להחזיר לסוריה את רמת הגולן "הכבושה" כ"מחיר השלום". גם במקרה זה מוכרות העובדות היטב, אך צריך לחזור ולהשמיע אותן שוב ושוב. סוריה הפסידה את רמת הגולן כתוצאה משתי מלחמת שהיא יזמה וניהלה נגד ישראל ב1967- וב1973-, וכן אחרי שנים רבות שבהן ניצלה את רמת הגולן כבסיס יציאה צבאי לביצוע מעשי תוקפנות אינסופיים נגד כפרים ישראליים תמימים בעמק החולה. כיון שהפסידה שטח זה על-ידי תוקפנותה, אין סוריה זכאית לקבל אותו שוב לידיה, בדיוק כפי שגרמניה אינה יכולה לקבל חזרה את השטח שהיא הפסידה במלחמת העולם השנייה. דבר אחרון על "כיבוש". אם קיים כיבוש הרלבנטי מבחינה היסטורית למזרח התיכון ולצפון אפריקה, הוא הכיבוש האסלאמי. בכוח החרב, פרצו צבאות האיסלאם מחצי האי הערבי במאה השביעית, כבשו שטחים עצומים, דיכאו עמים, השמידו תרבויות ושפות – והכל בשם אללה ונביאו, והם עומדים היום על סף כיבוש אירופה. משה שרון הוא פרופסור-אמריטוס להיסטוריה אסלאמית באוניברסיטה העברית בירושלים.