כואב לי

[הצופה]

כואב לי

לפני זמן קצר שכבתי בבית חולים מסביבי שכבו אנשים מבוגרים נאנקים מכאבים ללא מבקרים הילדים כבר לא באים הם התרגלו שההורים בבית חולים אפילו לשרותים הם לא מסוגלים לקום מי אלה אותם אנשים אלה אנשים שבנו את המדינה איפה הכבוד אין להם לובי בכנסת מדינה שככה מתייחסת לזקניה אין לה מקום על המפה ולצ`אטניקים שביננו חיסכו שעה אחת של ציטות לפעם בשבוע בלבד והתנדבו כל כך הרבה אהבה וירטואלית אתם מעניקים אולי שעה אחת של באמת של אהבה לזקן שיום אחד יכול להיות אתם זוהי נתינה אמיתית ולמי שעצוב ולא יודע למה(אולי מעודף כל טוב) אולי עכשיו ידע מה באמת עצוב הצופה

 

[nely]

הצופה

מסכימה עם כל מילה שלך! לפני כחודשים עברה אימי ניתוח מעקפים. אנו האחים לא זזנו ממיטתה במשך כל שהותה בבית החולים. לצידה שכבה אישה מבוגרת בבית החולים שבמשך שבועיים לא היה מי שיתדאג לה! גם עיברית היא לא ידעה! כל כך כאב לראות את זה! ניסיתי אני ברוסית המועטה מאוד שלמדתי בעבודה לגמגם ואז אורו עינייה זה היה כל כך עצוב והיא כמובן לא הייתה היחידה. הצופה אתה איש יפה! אוהבת את התיחסותך לדברים בידידות נלי

 

[שלמי אחד]

לחיות ולאהוב

אני מביא דברים מספר שרבים כאן מצוטטים בחור נוסע במעלה הדרך – דרך צרה מאד העולה במעלה ההר, עם שני נתיבים – הוא מגיע לפיתול חד ומסוכן במיוחד. ממש לפני הפיתול מופיעה בדהרה מלמעלה, אישה במכונית, חולפת על פניו וצועקת אליו מהחלון הפתוח ``חמור, חמור!!`` ``מה היא רוצה?`` חשב הבחור לעצמו וקרא בחזרה ``את בעצמך חמורה!!`` הוא עבר את הפיתול והתנגש בחמור. אנחנו כבר לא מאמינים לבני - אדם העושים מעשה טוב. את הסיפור הבא כבר סיפרתי בעבר, בכיתה שלי יש כמה דברים המכונים חובה מרצון. אחת החובות מרצון היא חובה חשובה שכל אחד יעשה משהוא למען מישהו אחר. לפעמים התלמידים שואלים: ``מה פרוש, לעשות משהוא למען מישהו? מה לעשות?`` אני מוכן לחנוק אותם ממש באותו רגע, אבל מתאפק ואומר: ``מה לעשות!?``. אחד הבחורים בא אלי. שמו היה יואל. הוא בא אלי ושאל: ``מה לעשות?`` ואני אמרתי: ``יואל בוא אלי.`` לא רחוק מן המכללה יש בית זקנים. הבאתי אותו לשם. מן הראוי שכל אדם ילך פעם אחת לשם – אם תרצו לראות את הצפוי לכם, לכו לבית זקנים. הבאתי אותו, ושם שכבו הרבה ישישים במיטות, לבושים בכותנות לילה ישנות ונועצים מבטים בתקרה. סניליות אינה תוצאה של גיל מופלג. היא תוצאה מהיעדר אהבה והרגשה שאין לך תכלית. כל עוד יש לך תכלית אתה לא זקן! מכל מקום נכנסנו לשם והוא הביט סביבו ואמר: ``מה אעשה כאן? אין לי מושג בגרונטולוגיה.`` אמרתי לו: ``טוב, רואה את האישה ההיא שם? גש אליה ואמור לה שלום.`` ``זה הכל?`` הוא ניגש אליה, ואני מאמין שאלוהים שלח אותו דווקא אליה. הוא אמר: ``הי, שלום!`` היא הביטה בו רגע תמים בחשד מסוים, ואחר כך אמרה: ``אתה קרוב משפחה?`` והוא אמר: ``לא.`` ``טוב! אני שונאת את הקרובים שלי. שב כאן בחור!`` הוא התיישב, והם התחילו לדבר. אלוהים אדירים איזה דברים היא סיפרה לו! אישה זו ראתה כבר כל כך הרבה דברים בחיים וידעה כל כך הרבה על אהבה, כאב וסבל; היא אפילו ידעה כי מותה מתקרב וידעה כי עליה להתפייס איתו בדרך כלשהי – אולם איש לא היה מעונין לשמוע! יואל התחיל ללכת אליה פעם בשבוע. עד מהרה הכל קראו לאותו יום ``היום של יואל.`` הוא היה בא וכל הזקנים נאספים סביבו. אתם יודעים מה עשתה אותה אישה נהדרת? היא בקשה מהבת שתביא לה חלוק יפה. באותו יום נהגה לשבת במיטתה בחלוק היפה בעל המחשוף העמוק ולסדר לה שוב את התסרוקת, דבר שלא עשתה זה עידן ועידנים. לשם מה לדאוג לתסרוקת, כאשר איש לא רואה? האחרים בבית המחסה ממילא לא רואים אותך. הם רק עושים למענך את הדרוש. אינני רוצה שיעשו לי! אל תעשו לי טובות. מוטב שתביטו עלי ותשאלו: ``מה שלומך, בוסקאליה?`` דברים נפלאים התחילו לקרות ביום של יואל. רגע השיא בכל הקריירה החינוכית שלי, הגיע באחד הימים, כאשר יצאתי מהקמפוס וראיתי את יואל הולך, כמו החלילן מהמלין, ובעקבותיו כשלושים זקנים ישישים מצומקים ומקרטעים, בדרכם למשחק כדורגל. מה לעשות?? הביטו סביבכם. מה לעשות? יש לידכם אדם בודד, אפשר לגעת בו. יש זבנית לחוצה, הזקוקה לכך שתגידו לה שאתם חושבים שהיא נהדרת. מה לעשות? לא דברים מזעזעים, רק דברים קטנטנים, בהם טמון ההבדל. דברים קטנים. בזה אחר זה… מתוך ``לחיות ולאהוב``/ליאו בוסקאליה אך כואב לי כבר הגב מהתקתוק הממושך לא אמשיך מהספר הנפלא לצטט גם הכותב צריך להתפרנס

 

[nely]

שלומי הרבה תודה

נהנתי מכל מילה תודה שהבאת את זה לכאן נלי

 

[Purple Mushroom]

ואו

זה מקסים .

 

[מיכל 1]

לצופה

כשקראתי נזכרתי לפני שנים לא רבות התנדבתי בבית חולים גדול במרכז הארץ. עזרתי בעיקר בעבודת האחיות ראיתי דברים שלא חשבתי שאראה כל חיי, ראיתי דמעות ראיתי כאב ראיתי אמהות בוכות על אובדן וילדים מחפשים את יקירם, ראיתי אובדן צלם אדם ראיתי גם ניכור ובדידות. כשקראתי את מה שכתבת נזכרתי במיוחד בשני דברים: האחד הוא החסימה הנפשית שיש לצוות המטפל - וזאת עקב ההרגל לעבודה ההרגל למצבים כאלו וחיי היום יום בבתי החולים שגורמים לאדם להעשות קר מהרבה בחינות ולא תמיד באשמתו. והדבר השני בו נזכרתי הוא האדם הזה שנסה לשים קץ לחייו על ידי יריה בראשו האדם הזה שאיש מבני משפחתו לא רצה לגשת אליו - איש לא טיפל בו איש לא התקרב אליו אפילו לא ילדיו - עצמו ובשרו! באיש הזה אני טפלתי - איש בן חמישים ממורמר מחייו שונא את הסובב אותו איש שבגלל חובות נסה לשים קץ לחייו שלו. איש שאני האכלתי בזונדה איש שאני קלחתי ושמעתי את זעקות הכאב שבליבו איש שהרגשתי בדידותו וראיתי אט אט את שיקומו באותה עת שבה ראיתי את בני משפחתו המתרחקים... צופה יקר הדברים שכתבת פשוט החזירו אותי לימים ההם לכאב ההוא - ואתה כל כך צודק! מיכל 1

 

[לורה...]

לצופה היקר

כל כך צודק בדבריך...כל כך כואב ועצוב לי על אותם אנשים מבוגרים,שכביכול כלפי ילדיהם מיותרים...כל כך הרבה כאלה שוכבים בודדים בבתי-אבות,בבתי-חולים,כואבים,עצובים ולא אומרים מילה.... צודק בדבריך.... שלך לורה

 

[פפצוק]

יש גם ילדים

לפני 9 שנים נפטר אחי הקטן אז בן שלוש וחצי מסרטן המחלה הנוראית הזו שלוקחת של האלוהים את ההכי טובים ושם בבית החולים הופיעו אנשים טובים שקנו מתנות ,שהביאו אוכל ביתי,שעזרו לאמא לבלות זמן שידעה שהוא שאול , זמני ועומד להגמר האנשים האלה היו אנשי אגודת עזר מציון קל כל כך לאהוב ולתת וירטואלית אבל לצערי בחיים הכל כך מציאותיים ואכזריים אלו יש מקום אכן הצופה לנתינה אמיתי כזו שיכולה לשקם משפחות לחבק אמהות ולשמח ילדים ואם לא לכל אחד מאיתנו יש את החוסן הנפשי להיות איתם פיזית....... להריח איתם את ריח המוות הנורא שמתקרב לפחות, פעם בשנה הייתי ממליצה פעם בשבוע לעזור למישהו מסכן אחד בתרומה כן אפילו 10 שקלים יכולים להצטרף למיליון ומיליון.... אז זה כבר סכום שאיתו אפשר ממש לעזור להם נסו הנתינה הזו תחזור אליכם כל כך מהר אני מבטיחה. פפצ`וק

 

[כרמלה]

הצופה, חשוב מאוד!!!!! אני רוצה שתדע

בעירנו, נושאים אותם על כפיים, את זקני העיר, מתייחסים אליהם כאל המכובדים, כאל ``חכמי השבט``. וישנם כאלה, שאין להם בית חם להיות ולחזור אליו, קשישים עולים, גלמודים, כאלה שילדהם זנחו אותם לאנחות, אז הקימו להם ``שכונה תומכת``, מעין בית אבות לזוגות קשישים ויחידים בתוך העיר. הם נשלחים לטיולים, עורכים להם מסיבות של כבוד, נכתב עליהם לא פעם במקומון, כל בתי הספר בעיר מאמצים אותם, התלמידים באים אליהם בכיף, ברצון באהבה, כמו נכד, חיילי העיר התגייסו לצביעת בתיהם, שיפוצים וכאלה. אנחנו, תושבי העיר מאמצים את הקשישים שלנו ולא הם אותנו, הם לעולם לא לבד, קשישי עירנו הם אנשים אהובים, אצלנו קיים חזק המשפט ``והדרת פני זקן``. אם בחגים, הם מוזמנים באהבה לבתים, אם התארגנות משותפת לספק להם מצרכים וציוד, ופעילות במרכז יום לקשיש, היא לא רק בשעות היום, לעיתים היא נמשכת עד לשעות המאוחרות, רק שיהיה להם בכייף. ולאלו המוגבלים בתנועתם, הנכים, דואגים במיוחד, אין דבר כזה ``להיות לבד``!!! הם משתתפים בכל, ולא נותנים להם לשקוע בעצב, בבדידות של הזקנה. את זה רציתי שתדע, ואולי בגלל שאנו עיר כזו קטנה, כזו כמו משפחה, כזו לא גדולה ומאבדת אחד את השני בתוך ההמון. והקשישים? הם מעל הכל.

 

[אלת האהבה]

יש כל מיני סוגי כאבים...

יש כל מיני סוגי כאבים,עולמינו מביא לנו אותם בצרורות. לעיתים יודעים שהכאב יגיע... לעיתים הכאב פשוט מופיע,בלתי צפוי. כל כאב מתבטא באופן אחר. באחד הפורומים קראתי הודעה של אחות שספרה על נער בן 17,חולה סרטן... הנער הזה לימד את הוריו לחייך...הוא בחר להיות חזק בשבילם,הוא בחר לעודד אותם...הוא בחר להיות מלאך...זוהי בחירה מאוד אמיצה ומאוד קשה,כי העננה השחורה מלווה נער זה כל דקה...כי הוא לא יודע מה צופן לו המחר...רק יודע שהוא נושם ברגע זה,ושהרגע הבא לא מובטח...הכאב הפיזי שלו מתגמד...ובכלל כאב זו לא מילה בלקסיקון שלו.אולי הפחד זו המילה לגביו...אבל גם מול זה הוא מתמודד כל יום,כל רגע,כל דקה,כל שניה...והוא עושה זאת בשביל הסביבה,הוא עושה זאת מבלי להתכוון...הכאב שלו התגמד.הוא כל כך צעיר וכל כך בוגר יותר מרבים מאתנו. הצופה,נגעת כאן בכאב אחד...והוא כאב ענק...אבל,יש עוד הרבה מאוד סוגי כאב...יש עוד הרבה מקומות שבהם הוא מבקר.לי אישית כאב לקרא את סיפור הנער.הנער הזה לא יזכה להזדקן,לא יזכה להתחתן,לא יזכה להביא ילד לעולם,לא יזכה שבכורו יקרא עליו קדיש. הנער הזה צריך את הנתינה מהסביבה...ואני מאמינה שהוא מקבל אותה...אבל מתארת לעצמי שהוא נותן יותר מאשר מקבל...והוא,על אף ההסוואה...כואב מאוד באיזשהו חדר בלב. יש הרבה סוגי כאב...כל אחד וכאבו הוא.ואל נמעיט בכאבו של השכן...עד שלא נהיה בנעליו...לעולם לא נדע מה גורם לו הכאב שאותו תוקף. והלוואי וכולנו היינו מסוגלים לתת...ובכל זאת אני מאמינה שכל אחד נותן בדרכו הוא. ומי ייתן ולא נדע עוד כאב מהו... אוהבת, אלת האהבה.