כואב לי

כואב לי


כואב לי כל כך, פיזית ונפשית. דווקא יש איים קטנים של טוב, של שמחה סתם מעצם היותי קיימת, אבל אז קורה תמיד משהו ואני שוב רוצה למות, ואז אני מזכירה לעצמי למה לא כדאי לי, ומשתכנעת שכדאי להמשיך לחיות ולהילחם, ואז אני קורסת כי קורה משהו ולא מסוגלת לשאת את הכאב, הבורות תמיד עמוקים כל כך. והחרדה הזאת שגורמת לגוף שלי להיטלטל פיזית ממש ורק חיבוק יכול להרגיע, ואין, ואני לא רוצה שום חיבוק מיני, וגם לו רציתי לא היה לי, אבל אני לא רוצה, זה בסדר, אני רוצה את החיבוק הספציפי שלה, ואין, היא לא יכולה כל פעם שהיא שם לקבל אותי, היום אפילו לא הייתה זמינה בטלפון. וזה כואב.

ועשיתי משהו שאני קצת מתביישת בו - מצאתי תמונה שלה ברשת והורדתי אותה למחשב ולפלאפון. זה גרם לי להתרגשות גדולה, להרגיש שהיא אתי מתי שרק ארצה, עם החיוך החמוד שלה, ואני רוצה לצייר אותה. רציתי גם קודם, יש לי רעיון מאוד מקורי, ולא הצלחתי לצייר מהזיכרון, אז עכשיו אני אצליח. ואני מרגישה כמו סטוקרית, למרות שאני לא, אני לא אטריד אותה בחיים וגם מביך אותי לחפש מידע. אני לא רוצה להיכנס לראות תמונות של המשפחה שלה ואפילו לא רוצה לראות תמונות נוספות שלה, זה מביך אותי ואני גם מתקשה להסתכל בתמונה האחת הזו שהורדתי, כי זה מרגיש לי כמו סוג של גניבה, ללא רשות. אבל אני לא מתכוונת לעשות עם זה כלום חוץ מלשמור לעצמי ולהתנחם, והיא זו שהעלתה לרשת תמונה של עצמה, זה כבר לא משהו פרטי כי כל אחד יכול לראות, אז למה אני מרגישה כמו מטורפת אם זה משהו שמרגיע אותי? אני לא אוהבת להיות לא ישרה. האם זה חוסר יושר? אני לא יודעת. הרי זה לא אמור להפריע לאף אחד, אז למה תחושת האשמה והבושה הזאת? זה מרגיש לי ממש טוב ש"היא איתי" בכל אשר אלך. והמתנה הקטנה שהיא נתנה לי גם הולכת אתי לכל מקום. אני מרגישה כמו ילדה קטנה מגודלת. אבל אני באמת אצייר אותה מהתמונה הזאת ואעשה את האדפטציה לשינוי שאני רוצה להכניס לתמונה, זה יהיה מגניב לגמרי, ואני אתן לה את זה אם יצא לי מוצלח. כמובן לא אגיד לה שהורדתי את התמונה. לא יודעת מאיפה היה לי בכלל אומץ להוריד אותה, התביישתי כל כך מעצמי, בעצמי.

ואני חושבת שאולי זה דווקא טוב שלא ענתה לי, גם להשמיע את הקול שלי יותר מדיי זה לא טוב, בסוף היא לא תרצה לקבל אותי כשיהיה משהו באמת חירומי. אולי אני צריכה לחסוך ממנה קצת ולשמור אותה באמת למקרים דחופים יותר. אולי היא אפילו תעריך את זה שלא כל פעם שהיא במרפאה היא תקבל ממני איזו שיחונת. כל כך קשה להזדקק למישהו או למשהו בצורה כזאת ולא להיות מסוגלת להתמלא לעולם עד הסוף באמת. תמיד זה יהיה כרוך בעצב עמוק ובתחושה של אובדן ושל חרדת נטישה, של אבל.

חוץ מזה אחותי הייתה אמורה לעבור הבוקר ניתוח ובסוף דחו לה אותו כי היה לה לחץ דם גבוה ולא רצו לקחת סיכון. זה היה קשה, כל הבוקר התקשרתי לבעלה לפלאפון והוא לא היה זמין (מתברר שהוא לא לקח איתו את הפלאפון, שמוק שכמוהו). לבת שלה אני לא מעזה להתקשר, כי היא ממילא לא תענה ולא תדבר אתי "על גופתה המתה" ואין לי מושג למה היא כל כך שונאת אותי. אז הרמתי את ביה"ח וחיפשתי אותה, לא ידעתי שהיא לא נותחה ושוחררה הביתה, ובאף מחלקה כמובן לא מצאו אותה והעבירו אותי ממספר אחד לשני וזה שיגע אותי. בסוף סימסתי לאח שלי שיעדכן אותי, כי התינוקת לא שונאת אותו ובטוח תסכים לעדכן אותו, וזה מה שבאמת היה בסוף.

והדגנרט המצוי הזה לא טרח להגיב למה שכתבתי לו בוואטסאפ לגבי זה שכנראה לא אגיע בסוף לליל הסדר, כי התינוקת של אחותי קנתה אוטו חדש והיא תנהג בו, והיא אמרה לאחותי שזה או היא או אני ואם אני אבוא היא לא תיסע לשם, ואני אכנס לאוטו שלה על גופתה המתה. אני לא יודעת למה היא שונאת אותי כל כך. גם אני לא בדיוק אוהבת אותה, אבל במצבים כמו ניתוח או להבדיל חג, מה הבעיה סתם להיות אנטיפתית אבל לתת לי את המידע הדרוש? או לקחת אותי טרמפ? מה הבעיה שלה להתעלם ממני בליל הסדר ולעשות את מה שישמח את אימא שלה (קרי, לקחת אותי)? מאיפה הרוע הזה ולמה הוא דווקא כלפיי? (עם אחי אין לה בעיה, היא אוהבת אותו דווקא). אז אני כנראה אשב פה בבית, או יותר נכון אשכב, כי בגלל המחלה החדשה קשה לי לשבת הרבה זמן ברצף, ואסמם את עצמי עם קלונקסים או ואבן ופשוט אחכה שהלילה המטופש הזה יעבור. הם מוותרים עליי בכזאת קלות. אח שלי לא טרח אפילו לברר ולשאול מה קרה ביני לבין התינוקת ולמה היא לא רוצה לקחת אותי. זה רק מראה לי כמה הוא רוצה באמת שאבוא. הוא רוצה את זה רק בגלל הילדים שלו, שייראו שיש להם דודה. לא מעניין אותו אפילו שהתאשפזתי, כשהייתי כמה חודשים בבית חולים אפילו לא הרים טלפון לשאול מה שלומי. במלחמה שהייתה עכשיו בעזה התקשר רק לאחותי כששמע שיש טילים באזור המרכז, לא טרח לברר מה שלום אחותו שצעירה ממנו ב-15.5 שנים.

הקלות שבה אנשים מוותרים עליי גורמת לי לוותר גם על עצמי. הגיע הזמן שאהיה חשובה מספיק לעצמי כדי לא לוותר על עצמי ולהיאחז במי שכן חושב שאני חשובה למשהו בחיים האלה. אני נאחזת. בעבודה השיקומית שלי לא מוותרים עליי אפילו שהודעתי להם שאני רוצה לפרוש כי אני לא יכולה יותר לתפקד. הם עושים שמיניות באוויר כדי לשמור אותי שם ולבוא לקראתי. והרופאה שלי לא מוותרת עליי ומקדישה מזמנה הפרטי כדי לעזור לי דרך העו"סית שלי, שלה היא נתנה את המס' האישי שלה ואת המייל גם. ואני חשובה (בערך) גם לאחותי. לא מספיק כדי להציב לתינוקת אולטימטום או בכלל להתווכח איתה על משהו, שזה כולל לבקש ממנה הלוואה של 20 שקל שממילא הייתי מחזירה לה, כדי לקנות תחבושות שנתקעתי בלעדיהן באשפוז ולא היה מי שיקנה לי. אבל אני יודעת שבתוך תוכה אכפת לאחותי ממני. היא פשוט לא פונקצייה להישען עליה, להפך, נשענת עליי ורואה בי סוג של תמיכה, למרות שהיא מבוגרת ממני ב-19.5 שנים. כן כן, זו לא טעות.

ויש לי שלושה חברים מהתכנית, אחת מהן אני מכירה מהמציאות ועוד שניים וירטואליים שמעולם לא פגשתי, שלא מוותרים עליי וכותבים לי ושואלים. ויש גם חברה מהעבודה המוגנת, אבל אני כל כך פוחדת מיצירת קשרים, שאני מתחמקת. ואני חשובה גם לעו"סית שלי, אם כי אנחנו רבות לפעמים. אני מנסה לחשוב למי עוד אני חשובה כי מה לעשות, זה לא אידיאלי ואני צריכה להיות חשובה לעצמי, אבל אין לי כרגע את עצמי ואני לא יודעת איך להביא אותי לעצמי, אז מנסה להיאחז במה שיש.

תודה למי שקורא גם אם לא מגיבים, זה בסדר, העיקר שאני יכולה לכתוב את זה ולדעת שאולי מישהו יקרא וזה מספיק טוב בשבילי. תודה על המקום
 
אור,

איך אפשר להרחיב את מעגל התמיכה שלך? הנסיונות שלך להרגיש יותר טוב כל כך ברורים אבל את נקראת לבד מדי.
(קוראת תמיד ומחבקת).
 
זו שאלת השאלות
טריגר

הפסיכיאטרית שואלת את זה. העו"סית שואלת את זה. אני שואלת את זה. ואין לי תשובה. אני לא יודעת ליצור קשרים חברתיים. אני כן משתתפת בקבוצה שבה לומדים מיומנויות תקשורת ומנתחים כל מיני מצבים, עם שיעורי בית וכד', ודי מחבבים אותי שם, אבל אני לא נותנת לזה להתפתח. אפילו סידרתי לשתי בנות משם עבודה בעבודה המוגנת שלי. ועד שמצאתי מישהי שאני כבר רציתי את הטלפון שלה, היא לא רצתה. פוחדת ממש כמוני. בחורה מקסימה, כמה חבל. כולנו שם עם סל שיקום, אבל זו קבוצת לימוד, לא קבוצה טיפולית.

לקבוצות או.איי אני לא הולכת בגלל שאיבדתי את האמון שהיה לי באנשים שם, וגם לא מתעניינים בי חוץ מהשלושה שכתבתי עליהם, ששניים מהם אני בכלל לא מכירה במציאות. אני לא יכולה ללכת למקום שבו אני מרגישה כל הזמן לא רצויה, שאני "יותר מדיי" בשבילם, שהם רוצים להיות קלילים ושמחים ואני מרגישה שאין לי מקום. אם אני אלך, אני אצטרך לשתוק כדי לא להעיב על האווירה הקלילה והנחמדה שהם מנסים להשליט, אז בשביל מה? הצביעות חוגגת. וכל הזמן לריב על המזגן. אין לי כוח לזה. ואני כן מתגעגעת. הקבוצות היו הבית שלי, המשפחה שלי, האוויר שלי לנשימה. ולא עוד. אני לא רוצה יותר, לא ככה. אולי אני אחזור או אתן גיחה פה ושם, אבל עדיין לא מרגישה שאני רוצה לחוות את הדחייה הזאת שוב, או לקחת את הסיכון שתהיה דחייה כזאת. אני יודעת בוודאות על כמה אנשים שלא סובלים אותי, ואני סובלת מזה שלא סובלים אותי.

ואני נלחמת כדי לא לכבות את עצמי. נלחמת כדי להרגיש טיפה יותר טוב, ולפעמים גם מצליחה. אבל מרגישה כל כך פתטית שמה שהכי מנחם אותי בעולם זה התמונה של הרופאה הכי חמה ומקסימה שיש. אבל גם זה משהו להאחז בו, ואני לא רוצה להלקות את עצמי ולקרוא לעצמי בשמות לא יפים. אני זקוקה לזה עכשיו, וזה עדיף מלפצוע את עצמי או לעשות בולמוסים (שאני מתאפקת כבר יומיים לא לעשות וזה קשה מנשוא). אני יודעת שאני חשובה לה. לפני יומיים דיברתי איתה בטלפון ושאלתי אותה מה לעשות עם החרדה הזאת שמטלטלת לי את הנשמה ואת הגוף, והיא שאלה אותי מה מרגיע אותך, אז אמרתי לה בלי לחשוב פעמיים: "את". והיא צחקה. מה לעשות שזה נכון. היא כדור ההרגעה האולטימטיבי שלי. הקשר איתה מחייה אותי ונותן לי סיבה לחיות. עצוב שזה ככה, כי זה גם לוקח אותי בדיוק לכיוון השני ואני יודעת כמה זה מסוכן לי, אבל היא החמצן שלי עכשיו ואני לא יכולה שינתקו לי את החמצן כי אני פשוט אמות. אני פוצעת את עצמי ורוצה להביא לה משחה ושהיא תמרח לי אותה. יותר זעקה מזה אין לי. אז אני מורחת לעצמי וחושבת מה היא הייתה אומרת לי ואיזה מבט רך הייתה נותנת בי, ואולי גם חיבוק שומר. ואין, ואין, ואני רוצה לצרוח, זה חומק לי מבין הידיים. ועכשיו עד יום שני לפחות היא לא תהיה שם. איך אני אעבור את הלילה. ואת מחר. ואת סוף השבוע. ואת יום ראשון. איך.

ביום ראשון אני אצל הפרופסור היועץ בקשר למחלה הבסיסית שלי (לא המחלה החדשה), שאמר שאינו יכול לטפל במסה כמו שלי עד שלא ארד במשקל לפחות כמה עשרות קילוגרמים. אידיוט. אז אני אמורה לסבול עד אז? הוא גם לא מבין כלום בקיצורי קיבה. הוא חושב שזה זבנג וגמרנו, וזה כל כך לא נכון. ואין עם מי לדבר. הייתי מבטלת את התור אליו, אבל במרפאה של המחלה החדשה שלי אמרו לי שאני צריכה לחזור אליו ושהוא יחליט איפה אהיה מטופלת, ואין לי כוח להתעסק עם זה.

כולם אומרים לי שאני חזקה ושיש בי כוחות יותר ממה שאני חושבת. אולי הם צודקים, ואולי הם סתם מזבלים את השכל. אני משתדלת, באמת שאני. אני מתנחמת בכך שיש לי נקודות מילוט. שאם יהיה עוד יותר בלתי נסבל בנקודות האלה, זה יהיה זמן טוב ללכת מפה. וכל פעם אני מתקרבת לנקודות האלו ומתרחקת מהן, והטלטלות האלה קשות לי. עכשיו אני מרגישה יותר טוב מאשר לפני שבועיים, אבל אני יודעת שזה זמני. הכול זמני. ודבר הכי קטן גורם לי להתפרצויות של בכי ורעידות שאני לא מצליחה לרסן.

אני רוצה שהיא תציל אותי. ותוך כדי אני עלולה לאבד אותה. או אותי. וזה עצוב לי. ואין לי מושג מאיפה להשיג עוד תמיכה. במיוחד עם המחלה החדשה שעוד לא הצלחתי לעכל מספיק את ההשלכות שלה ואינני יודעת לאילו טיפולים אזדקק והיכן להיות מטופלת (כי קופת חולים הנבלות לא מוכנים לממן לי טופסי 17 ואין לי כוח לריב איתם).

תודה שקראת והגבת, ממש תודה
 
מותק.

אני גאה לשמוע איך בתוך כל ההתמודדיות יש שוב חוזק בתוך הכתיבה שלך, אופטימיות ואיזו אמונה שמגיע לך, ושאת ראויה.
אני איתך בזה, את יודעת. חושבת כמוך ש" הגיע הזמן שתהיי חשובה מספיק לעצמך"

יחסים משפחתיים הם דבר מאוד מורכב, ולפעמים אפילו מאוד מאוד.
אני לא יודעת למה אחיך ככה ולא יודעת למה אחותך ככה,
אבל דברים מסתבכים בתוך משפחות, ולפעמים הקושי של אחד נזרק על האחר בלי שיש לו אשמה בכך, ולפעמים ילד מוציא על האחים שלו כעסים שבכלל היו אמורים להיות מופנים להורים שלו וכו'...
יכול להיות שהבת של אחותך שונאת אותך בגלל משהו שאמרת לה לפני 10 שנים, ויכול להיות שהיא שונאת אותך כי בכל פעם שאת באה היא חושבת שאמא שלה מתעניינת בך יותר מאשר בה,
ואולי, כמו שקורה לפעמים, היא חושבת שאת דודה מעצבנת, לא כי את לא בסדר אלא כי ילדים חושבים כאלו דברים על דודים שלהם, ולפעמים גם גדלים עם המחשבה הזו.
אני לא יודעת מה הסיבה, אבל חושבת שאת לא צריכה לקחת את זה על עצמך.
מה שכן, וודאי שלא מגיע לך יחס כזה, והייתי מצפה שאחותך תשים גבול לילדה שלה. היא לא חייבת לקחת אותך באוטו, אבל היא לא יכולה לשלוט בארוחה המשפחתית.
למה שלא תגיעי לשם בכוחות עצמך- מונית או תחבורה ציבורית?
 
א. כי זה רחוק וביישוב מאוד לא סימפטי

ב. כי אני לא נוסעת לבד בתחבורה ציבורית, בטח לא למקום שלא מכירה, בטח לא בערב חג. זה לא עד כדי כך חשוב לי. ולגבי מונית אני לא רוצה להוציא כסף שאין לי על משפחה שאין לי. את אף אחד שם לא מעניין מה אני עוברת בחיים. לאח שלי אין אפילו מושג מה העיסוק שלי (ואולי טוב שכך). הוא לא יודע שאני סטודנטית, בטח לא מצטיינת, בטח לא בהצטיינות יתרה, וגם לו ידע זה לא היה מזיז לו. חשבתי שכשהוא נישא בשנית ונולדה לו ילדה חדשה הוא סוף סוף יחדש את הקשר וחיזרתי וניסיתי ואפילו התעליתי מעל עצמי והזמנתי אותם, כשלי בעצמי אין מושג איך מארחים וזה הפחיד אותי נורא, והוא אפילו לא טרח לספר לי שהילדה נולדה, שמעתי על זה מאחותי. אני לא מבינה את הבן אדם הזה, הוא עשה לי הרבה רע בחיים, ובכל זאת אני מוכנה להבליג כדי לא להיות לבד בערב החג וכדי לא לאכזב את הילדים החורגים שלו ואת הקטנה שלו שראיתי אולי 5-6 בחיים הקצרים שלה (היא בת 5). אני יודעת שאני חרא של דודה, אבל לפחות את הבת של אחותי אהבתי כל כך... הייתי משוגעת עליה. כל פעם שבאתי נתתי לה מתנות, וכשגדלה אז גם כסף (עדיין עבדתי). ועבר בינינו חתול שחור כשאמי ואני עברנו לגור אצלם למשך כחודשיים, בזמן שהיה לנו שיפוץ בבית. היא התחילה להתנהג כמו בהמה, העיפה אותנו מהספה כי בא לה לשכב עליה כשרצינו לשבת (ולא היה מקום אחר). דיברה בכוונה עם אחותי על דברים שלא נבין. סירבה לתקן את הטלוויזיה שהתקלקלה במרפסת שבה גרנו אמי ואני (יש לה ידי זהב) ורק כשאחותי הזכירה לה שזו בעצם הטלוויזיה שלה (של התינוקת) היא הסכימה ואמרה - נכון, זה בעצם שלי, אז אני כן אתקן. וגולת הכותרת - ביום או יומיים שלפני שעזבנו שם היא באה, ובלי לומר לי כלום נעמדה עם הגב אליי, התכופפה מעט קדימה, והפליצה לי בדיוק בתוך הפרצוף. זה היה כמה שבועות לפני הבת-מצווה שלה, כלומר זו לא הייתה ילדה בת שלוש שעושה מעשה קונדס.

ואני בקושי בקשר עם אחותי, פעם בשבוע-שבועיים מדברות בטלפון, לא הייתי אצלה אולי שנתיים-שלוש, היא לא הייתה פה מאז השיפוץ שעשיתי בבית כשהיא באה לקחת חפצים שמסרתי לה (בטח, אז היא באה בטיל, למה לא, כשרוצים לתת לה משהו... אבל כשביקשתי שיעזרו לי לתלות וילון שנפל הם לא באו במשך חודשים ובסוף מישהו אחר עזר לי).

ותודה על כל המילים הטובות, אני שותה אותן בצמא.
 
לא יכולה יותר, הכאבים האלה עזים ובלתי ניתנים

להכלה. כבר שני סבבים של כרית חימום ותפילות שיהיה טוב יותר, שיעבור, והודיה לבורא עולם שלא כואב גרוע יותר, כי תמיד יכול להיות יותר גרוע. אני מתפללת שזה יעבור ושימצאו לי טיפול שיקל עליי. עפתי לישון.
 
רע לי

נמאס לי כבר. בכל פעם שהחבר של השותפה שלי ישן פה הוא מתקלח בבוקר, שם את המגבת שדורכים עליה (שהם דורכים עליה, לי יש אחרת) על הרצפה, הרצפה עדיין רטובה והוא לא תולה את זה, והחלון סגור. וכשאני מעירה הם מכחישים שהוא בכלל מתקלח פה (נו באמת, יש לי את הסימנים שלי) ומכחישים שהחלון סגור (נו באמת) ועושים את זה בטון לא נעים ולי אין כוח לוויכוחים.

חוץ מזה כואב לי. והחתולה משגעת אותי. ואני רוצה את הרופאה שלי. אני נוסעת עוד מעט למרפאה בשביל משהו אחר, והיא לא תהיה שם היום. אני אנסה להיכנס למחליפה שלה. ויש לי היום את המדריכה הזמנית שמבריזה לי כל הזמן ובטח תבריז גם היום. ועבודה. ואני לא מספיקה כלום, לא את העבודה שלי כפרילנס, לא את הלימודים שבסמסטר הזה יש מלא חומר לקרוא, לא את השיעור המוקלט, וביום ראשון כבר יהיה שיעור מוקלט חדש...

אין לי כוחות להתמודד עם החיים האלה, אבל אני מנסה. רחלי קוראת לזה אופטימיות, אני סקפטית.

תודה לכולם
 

רגישה1855

New member
אלומה יקרה

אני קוראת אותך כל הזמן, את הכל, ואין בי את המילים להגיב מול המילים שאת כותבת
שוב, רק רוצה שתדעי שאני קוראת ומודעת ואיתך, כ״כ איתך!
מאמינה כל כך שהתקופה הזאתי תעבור ושתזכי לימים הרבה יותר טובים, כי מגיע לך!!!
 
תודה רבה + עדכון


איזה יום קשה עבר על כוחותיי הדלים...

בבוקר נסעתי לפסיכולוגית של המעקבים, זו פסיכולוגית שפוגשים פעם בשלושה שבועות-חודש למשך 20 דקות של שיחה, רק כדי להתעדכן ולהרגיש שאני לא לבד בעולם. אני לא יודעת אם זה מועיל לי במשהו, אבל אולי זה יותר טוב מכלום. כשניגשתי להירשם בקבלה, אמרו לי "או, טוב שבאת, בדיוק עמדנו להתקשר אלייך", ואני כזה "מה?" אז אמרו לי - כן, התור שיש לך לרופאה בסוף מרץ, היא לא תהיה כאן, אז דחינו לך אותו לסוף אפריל!!!!!! אתם קולטים מה הלך פה??????? אותו תור שבגלל שדחו לי אותו בחודשיים (מי שזוכרת, מתחילת פברואר) ובגלל זה התמוטטתי וכבר חודש וחצי שאני נוסעת לרופאה שלי כל הזמן למיון, ושוב עושים לי את זה??????????????????? אז אמרו לי - מה לעשות, היא לא תהיה, היא תהיה בחופשה, היא קיצצה את הלו"ז שלה ואין מה לעשות, ככה זה.

והתחלתי לחטוף התקף חרדה נוראי, רעדתי בכל הגוף ובכיתי ומלמלתי שאני לא יכולה לחיות יותר ותעזרו לי והתחננתי שיעזרו לי... אמרו לי - בסדר, תבואי ב-19 לחודש (שבוע הבא) ואני לא יכולה! כי באותו יום יש לי תור לרופא של המחלה החדשה שחייבים להחליט איך לטפל בי!!! ואני גם לומדת בערב... זה יותר מדיי בשבילי... הרי צריך לשבת עם הרופאה סוף סוף על התיק של התרופות שלי כדי לעשות לי הערכה מחודשת עם הפרופסור!!! ואמרו לי אין מה לעשות, אחר כך התורים הם רק לאפריל... את רוצה תלכי למנהלת המשרד.

הלכתי למנהלת המשרד ופה כבר הייתי ממש על סף עילפון, לא יכולתי לנשום מרוב חרדה ורעדתי כולי כמו חולת פרקינסון במצב קשה. גם היא אמרה לי זה המצב ואין מה לעשות אבל בסוף הסכימה לדחוס אותי באילוץ ב-20 לחודש, כלומר עוד פחות משבוע. זה היה אמור להרגיע אותי, נכון? אז זהו, שאיבדתי את הברקסים, ולא יכולתי להירגע ולא יכולתי לאסוף את עצמי ולא יכולתי לנשום, ממש חרחרתי מרוב בכי והשתנקות, וככה נכנסתי לפסיכולוגית של המעקב ורק על זה דיברנו כל העשרים דקות. הייתי באי שקט מוטורי נוראי, כל הגוף שלי קפץ ולא הפסקתי לבכות, זה היה נורא.

כשיצאתי משם ביקשתי מהמחליפה של הרופאה שלי, זו שמגבה אותה איתי בזמן שהיא לא נמצאת, שתקבל אותי. היא אמרה שאין שום בעיה ואני רק צריכה להמתין. אז המתנתי ורעדתי ובכיתי והיא שוחחה אתי והייתה מאוד נחמדה ונתנה לי רבע קלונקס, שבפעם הראשונה מאוד עזר לי ובפעם השנייה לא הזיז לי בכלל. אמרה לי לשבת שם ושעוד שעה היא תראה אותי ותשאל מה שלומי. זה אילץ אותי לבטל את המדריכה הזמנית שהייתה אמורה להיפגש אתי היום, אבל מה לעשות, הייתי במצב קטסטרופלי. האמת שיצא לי יותר קרוב לחצי קלונקס מאשר לרבע, אבל זה לא נחתך לי טוב.

בכל אופן ישבתי שם מול החדר שלה ובהתחלה לא הרגשתי את הרגליים, כמו סמרטוטים, אבל הייתי עדיין נסערת מאוד נפשית ובכיתי וכל זה. אחר כך נרגעתי קצת בנפש, אבל חזר לי האי שקט המוטורי והקפצתי את הרגל בטירוף. מסכנים מי שישבו לידי על הספסל. לא יכולתי לשלוט בזה בכלל. אחרי שעה נכנסתי אליה ואמרתי לה שאני עדיין מרגישה לא טוב, אז היא אמרה לי שאני יכולה יותר מאוחר לקחת עוד רבע כדור. החלטתי שאני רוצה לנסוע לעבודה, שלא בא לי להיות לבד בבית (גם שוב יש מתח עם השותפה, קיבינימט. היא נהייתה כזאת סוציומטית שאין דברים כאלה).

נסעתי לעבודה (השיקומית) והתגאיתי בעצמי מאוד שעם כל הסבל הזה חשוב לי שכן יראו שאני מפגינה נוכחות (כי יש לי בעיה של התמדה עקב כל האילוצים הרפואיים שלי). בדרך לעבודה קיבלתי שיחת טלפון מההוצאה לאור - הם שולחים לי עוד טקסט (ועוד יש לי אחד וקצת בבית), וכששאלתי אותם מה לגבי מה שדיברנו שאולי הם יקדמו אותי, אז היא שאלה אותי ואמרה לי שיש לה עוד שני סוגי עבודות בשבילי מלבד מה שאני עושה עבורם, אבל אני בטח לא יודעת לעשות את זה. כששאלתי אותה מה זה וסיפרה לי, התחלתי לצחוק, כי הרמה שלי היא הרבה יותר מקצועית ממה שהיא ביקשה, למעשה זה חלום חיי לעבוד בזה, אני מוכשרת בזה מאוד, יש לי תעודה מקצועית, וזה בדיוק התחום שלמדתי ושצברתי בו קצת ניסיון... אז היא צעקה למנהלת שלה ואמרה שאת הפרויקט הבא הם ייתנו לי לניסיון!!! יו, זה יהיה כזה מעולה... סוג של קידום... לא שאלתי אותה על הכסף בכלל, זה לא אכפת לי, זה משהו שאני מתה לעשות אותו, הוא נשמע לי פשוט מאוד, ואמרתי לה שיש לי ערך מוסף כי יש לי הרבה מאוד ידע בתחום הזה ואני יכולה לחסוך לה ולעשות את שני הדברים גם יחד במקום שתצטרך לשלם לשני אנשים שונים... אני כל כך אשמח אם זה יקרה!!! אני כל כך שמחה שמעריכים אותי ואת המקצועיות והנעימות שלי!! היא תמיד מתקשרת לשבח אותי ולהחמיא לי על העבודה שאני עושה, היא נותנת לי את הפרויקטים הכי קשים ובעייתיים שלהם. זה כיף גדול, הלוואי שזה ייצא אל הפועל...

ואם זה לא מספיק, כשהגעתי לעבודה השיקומית פגשה אותי עובדת ההשמה ואמרה לי שקורות החיים שלי התקבלו ועברו שלב לאיזו משרה נחשקת שגם היא בתחום שיש לי בו הרבה ידע וניסיון ואולי ירצו אותי שם... שיש לאן להתקדם ולשאוף... זה כל כך שימח אותי, אבל גם הדאיג, כי איך מצליחים להכיל את זה? את ההתרגשות הגואה יחד עם החרדה הגואה מהאובדן וחרדת הנטישה שלי מהרופאה שלי... שרגע אחד אני קורסת וכל האוויר עוזב לי את הריאות, וברגע שאחרי אני על פסגת העולם... איך מתמודדים עם זה??? איך???

אז הגעתי לעבודה ולקחתי שם עוד רבע כדור כי היה שם לחץ היסטרי בהתחלה והיה לי קשה וכל הזמן קפצה לי הרגל. ואז הרגשתי שאני באמת נרגעת ונהיית עייפה מאוד. בקושי סחבתי את עצמי הביתה. בקושי שרדתי עד סוף המשמרת, והייתי גאה מאוד בעצמי, כי בערך בשש וחצי נשברתי ושלחתי למנהלת שלי אס.אם.אס שאני רוצה ללכת הביתה, והיא ניסתה לשכנע אותי להישאר ולעשות הפסקה אם אני רוצה ולנוח קצת, אז קצת שיחקתי עם הסמארטפון והרבה עבדתי עד שבסוף הלכתי הביתה.

וכמובן הייתי חייבת להרוס את הכול עם בולמוס עכשיו. נהדר.
 
היי

נשמע כמו חוויה מאוד קשה, הסיפור הזה במרפאה.
ובאמת יש לך מה להיות גאה בעצמך על זה שהצלחת ללכת אחר כך לעבודה,
ונשמע שלא רק הלכת אלא גם הצלחת להיות יעילה יחסית למצב,
ועוד לדבר איתם ולשמוע כאלו בשורות טובות.
איזה יופי.

את כותבת שהרסת בבולמוס, ואני מרגישה שגם כאן, לא יכולת לסיים את ההודעה במילים הטובות על עצמך או בתיאור הטוב והיית חייבת להוסיף שורה שתעבור קשה ותספר עלייך דברים לא טובים,
כדי שחס וחלילה לא נחשוב שטוב או ניתן לך מחמאות או נרגע לגבי המצב...
למה זה ככה?
למה הצורך הזה להרוס?

 
התשובה שלי היא בערך פסיכולוגיה בגרוש

או פרי של מודעות עצמית לא רעה. קודם כול שאפו על השאלה.

למה זה ככה? כי יש לי הרבה מה להפסיד אם אודה שאני מרגישה טוב (הנחמה שאני מקבלת מהסביבה, במיוחד מהרופאה שלי; השינוי - ושינוי מפחיד אותי, גם אם הוא טוב; ההתחשבות מאנשים שבדרך כלל קשים אתי או קשים בכלל; הפחד שהטוב הזה יילקח, וזה בדרך כלל קורה מהר). אני חושבת שזה דומה מאוד לפחד להתבגר ולהפסיד את כל ההטבות שיש בילדותיות, עם כל הכאב שבהיתקעות בגיל צעיר מנטלית.

זה מעניין, כי במכתב השחרור מהאשפוז בה"א נכתב במפורש: "יש לה נטייה להמעיט בערך ההישגים שלה". נכון מאוד. בעבר גם אובחנתי באנהדוניה (=חוסר יכולת ליהנות). אני לא בטוחה שזה לגמרי נכון, אבל מודה שהנושא הזה מצומצם ומאוד לא מפותח אצלי.

ולבולמוס שלי יש כמובן מטרת על אחת (שטומנת בחובה לא מעט מטרות קטנות יותר) שהיא לסמם את עצמי כדי לא להרגיש את הריק, כדי לא להרגיש, כדי להתמלא במשהו, העיקר שלא ארגיש את הבור השחור הנורא שהאוכל ממלא. ואני פוחדת עד מוות מהרגשות שלי, מהעוצמות שלהם. מההזדקקות הכל כך נואשת שלי להכלה, לרופאה שלי, לצינור החמצן שהיא נותנת לי כמיטב יכולתה, לכל מה ומי שהיא בשבילי. אני מפחדת מזה נורא. מפחדת מהיום שבו דרכינו ייפרדו, וזה יקרה מתישהו, ואני לא יכולה לשאת את זה, לא יכולה. זה רק קצת פחות מפחיד אותי מהידיעה הוודאית שהייתה לי לפני עשר שנים, שאימא שלי לא תשרוד מהמחלה הנוראית הזו, ושזה לא ייקח הרבה זמן, פרוגנוזה שכידוע התממשה הרבה לפני הצפי הכי פסימי. ואז היה ברור לי שכשאימא שלי תלך, אני אלך יחד אתה. ולא יודעת איזה כוח נכנס בי כשנכנסתי להיפרד ממנה והבטחתי לה, על גופתה המתה, שאני אשמור על עצמי. וזו הייתה (ועודנה) משימה קשה מנשוא. הייתי אז לגמרי לבד בעולם, לבד במובן הכי פיזי, בלי שום בן אדם בעולם לבכות לו, להישען עליו, כלום. לא היה לי קשר בכלל עם האחים שלי, לא היו לי חברים, לא הייתה לי תכנית או.איי, ולאט לאט הפסקתי לתפקד, אילצו אותי להתפטר, ושקעתי בדיכאון שכמעט לא יצאתי מהמיטה במשך תקופה לא קצרה.

והאמת שאני פוחדת כל כך לספר לרופאה שלי שיש לי גם ימים טובים או רגעים טובים, ושיש שיפור במחשבות האובדניות ויש יותר רצון לחיות ופחות רצון לפצוע את עצמי, כי מה יהיה אז? היא תשמח מאוד (היא אמרה לי כמה היא שמחה שהלימודים עושים לי טוב כשהסמסטר נפתח) ותחליט לרווח את הפגישות שלנו אפילו יותר. וכבר לא אשב אצלה בחדר דקות ארוכות, והיא לא תשבור את הראש איך עוד אפשר לעזור לי. ואולי היא כבר לא תחבק אותי בסוף הפגישה (התמכרתי לזה כל כך מהר) כי היי, כבר טוב לי, אז אני לא זקוקה לה... ואני זקוקה לה כל כך, כי בכל זאת הרגעים הטובים שיש מפחידים אותי כל כך, אז אני מדכאת אותם מהר. גם מה הטעם לשמוח כשאין לי עם מי לחלוק את השמחה? המיינד שלי כאילו מדכא את זה בכוונה תחילה ואני לא מרשה לעצמי לשמוח.

הפחד הזה הוא לא מעכשיו. בכל פעם שיש לי ועדת סל שיקום (פעם בשנה) אני רועדת מפחד שייקחו לי את העזרה (המתוגברת) שנותנים לי, שישנו לי את הסטטוס לשימור ולא לשיקום (סטטוס עם פחות הטבות), כי מה יהיה אם יראו פתאום שטוב לי, שהגעתי ממצב של לשכב במיטה ושכל מה שעשו אתי זה לשטוף כלים ולהוציא אותי קצת לשמש, להיות סטודנטית מצטיינת, עובדת בעבודה שיקומית ובעבודה רגילה, מוערכת מאוד איפה שאני נמצאת, ומי ישמע, הקושי להתאים לי מדריכה הוא כי פשוט אין לי זמן והלו"ז שלי עמוס לעייפה!!! והפחד הזה תמיד קיים. ואני תמיד מצליחה איכשהו להוכיח שעדיין אני זקוקה מאוד לעזרה הזאת והנה, עובדה שאני מתמוטטת כל שני וחמישי, וזקוקה להמון עזרה עם תחבורה ציבורית בגלל החרדות ולליווי לבדיקות, שזה אמיתי לגמרי, ולעזרה בתכנון הלו"ז שלי, ועוד. ובחברה הקודמת של הדיור המוגן אמרה לי המנהלת לשעבר שאין לי מה לדאוג, אלא להפך. שמשרד הבריאות דווקא יאשר לי המשך, כי הוא יראה שאני משתמשת היטב בכלים שהם נותנים לי וזה רק ידרבן אותם לעזור לי יותר, וזה באמת מה שהיה. דווקא בתקופה של פוסט-אשפוז הידרדרתי כל כך שברור שנזקקתי להמון עזרה, אבל בוועדה אז נקבע שאני בכלל לא מתאימה לשיקום כי אני לא מסוגלת להיעזר, והם לא רוצים לבזבז משאבים על מי שלא יכול או לא רוצה להשתקם, ונתנו לי שלושה חודשים להתאפס על עצמי. קרה לי נס באותה תקופה, שהתחלתי לעבוד בעבודה המוגנת הנוכחית שלי, שינו לי את הכדורים, וחזרתי לאו.איי, ואז באמת הם עשו לי עוד ועדה ואישרו לי כל מה שרציתי.

ובכלל, בבית שבו גדלתי שמחה הייתה נחשבת משהו פסול, עממי, בהמי אפילו. ילדה טובה היא ילדה רצינית. האבסורד היה שהייתי ילדה מאוד רצינית, וכל הזמן ניערו אותי ושאלו אותי אם האוניות שלי טבעו ולמה אני פרצוף תחת ואנטיפתית. כשבכיתי אז "מה את בוכה, אפשר לחשוב מה קרה, היסטרית, האוניות שלך טבעו, את לא צריכה להראות לכל העולם מה את מרגישה", וכשצחקתי (סוף סוף) אמרו לי "מה את צוחקת כמו משוגעת/דבילית/פרה [מישהו שמע פעם פרה צוחקת?], אפשר לחשוב מה כבר מצחיק פה". לא היה לי רגע שבו הבנתי איך אני צריכה להתנהג, איך בן אדם צריך להתנהג, כי עד היום אני לא מבינה את הביטוי "מתי תהיי בן אדם". ואף אחד לא טרח אותי לשאול למה אני מדוכאת כל כך, למה הפרצוף שלי באדמה כל הזמן.

יועצת ביה"ס המאוד חכמה ומופלאה שהייתה לי בגיל 12 שאלה אותי אם אני מזדהה עם האמרה "טוב לי כשרע לי". ואני לא יכולתי להגדיר את זה טוב יותר.

ותודה, כרגיל, על החכמה והחיבוק. אוהבת.
 

Manic Cats

New member
את בחורה מרתקת ומעניינת

ואני קוראת אותך ומחפשת את הפוסטים שלך כל יום.
אין לי ברבה דברי חכמה לומר אבל ראיתי ששאלת לגבי טיפול התנהגותי לחתולה ורציתי לומר שיש דברים כאלה , פשוט היכנסי לגוגל והקלידי את המילים הללו ואני בטוחה שיגיעו תוצאות.
יש 2 נשים שכרגע לא זוכרת את שמן שעוסקות בזה אבל הן לא היחידות.
בהצלחה!!
 

קולדון

New member
היי יקרה

קודם כל- רציתי שתדעי שקראתי. גם אם לא תמיד אני מגיבה, כי אני לא בטוחה איך להגיב, אני קוראת.

אני לא יודעת איך לנתח את המצב עם המשפחה שלך, אבל בגדול זה מזכיר לי קצת סיפורים של אמא שלי מהמשפחה שלה. לא אחד לאחד כמובן, אבל ההרגשה היא שאין באמת תמיכה אמיתית, ושזה כואב וקשה יותר מאשר להיות כבר לגמרי בלי.
אמא שלי כל השנים ניסתה להרגיש חלק מהמשפחה שלה, במיוחד מול האחים שלה.. והיא לא באמת הצליחה עם זה. תמיד הרגישה יותר רע ובודדה אחרי כל ניסיון כזה. עד שבשלב מסויים היא ויתרה, וחיפשה ומצאה משפחה במקומות אחרים, שיפרה קשרים קיימים עם אנשים שבאמת מצאה חיבור איתם.
אני כמובן לא אומרת שזה הפיתרון בשבילך.. אני חושבת שלפעמים עדיף לוותר, מאשר להתכסות בשמיכה רטובה.
במיוחד כשאת כל כך במצב רגיש עכשיו, וצריכה תמיכה אמיתית, ובמקומות מסויימים יש לך אותה, אז עדיף בעיני, כרגע, להתרכז במה שיש ולא להתמודד עם דברים טריגריים וכואבים.

מאותו כיווון, אני חושבת שאם בסך הכל את רוצה אחרי חישוב הבעד והנגד שלך להשאיר את השותפה (בגלל שיקולים כלכליים או נוספים)
אסור לך לתת לעצמך להתעצבן בגלל דברים יחסית קטנים. לא קל להתרגל לגור עם אף אחד, לא עם בנזוג, לא עם חברה טובה, בטח שלא עם אנשים יחסית זרים, ובטח שלא כשכל כך הרבה זמן היית רגילה להיות לבד. זה לא פשוט ואת חייבת למצוא דרך להתסגל לזה, אם, כאמור, החלטת שאת רוצה שהיא תשאר.
אני כל הזמן מזיזה ומחזירה דברים אחרי החבר שלי, מכבה את הדוד שדולק שעות, מנקה שירותים ומקלחת. זה בכלל לא משנה מה הוא עושה, קשה להתרגל להיות עם הרגלים של בנאדם אחר, ואפילו שאני הכי אוהבת אותו בעולם, כן?
אישית לא הייתי מסוגלת לגור יותר עם שותפים, ואני מודעת לזה, זה פשוט היה לי יותר מידי מדכא, אבל זו אני, וזה נכון לעכשיו כי היו המון דירות שחלקתי עם שותפים והרגשתי אחרת.
אני חושבת שאת צריכה לגייס סבלנות לגבי ההרגלים שלהם שאת לא אוהבת ולא הולכים להשתנות (שקרים קטנים, לכלוך וכו) ואז זה פחות יעצבן אותך. לפתוח חלון אחריהם, לתלות מגבת אחריהם. זה לא כזה נוראי, ואת תהיי יותר מרוצה. הם לא הולכים להשתנות, אבל איכות החיים שלך איתם יכולה להשתפר, ואני אישית למדתי להפנים את המינוסים של כל שותף שהייתי איתו, להבין מה קו אדום בשבילי ומה פחות קריטי לי ולציין את זה.
נניח שתבחרי להחליף שותפה- בשיחת היכרות תוכלי להגיד ישר שאת ממש לא יכולה לסבול חוסר ניקיון באמבטיה ובשירותים, אבל יותר גמישה לגבי רעש (סתם דוגמא, כן?) יש אנשים מאוד מרעישים שקשה להם למצוא שותפים בגלל זה ומצד שני לשמור על ניקיון לא כזה קשה להם. יכול להיות שכדאי לך לחשוב על להחליף אותה, או, כאמור, להשלים עם קיומה, אבל לגמרי- זה יהיה *לך* הרבה יותר קל בסופו של דבר.
 

levshavur

New member
אור

שלום לך
קראתי את הכל, נשארתי חסרת מילים, כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה לכתוב לך שאני לא יודעת מאיפה להתחיל...
רוצה רק לומר לך שאת חשובה לי! לא מוותרת עליך!!!

לבשה.
 
תודה רבה + עדכון


אני אשכרה יושבת פה ורועדת מפחד.
שוב מתח עם השותפה.
הדלקתי את המזגן בפעם הראשונה מזה כמה חודשים והיא באה אליי ואמרה שיש רעש נוראי מהמזגן ושאני חייבת לתקן אותו מיד (המנוע מחוץ למרפסת החדר שלה) ושאי אפשר לישון ככה ואולי היא תיסע להורים שלה לישון שם, שאטפל בזה דחוף...
אני יודעת שיש רעש מהמזגן (לא כזה בלתי נסבל, בכל זאת אני גרתי בחדר הזה מאז ומעולם ולא הפריע לי) והם העירו לי על זה עוד לפני שחתמו את החוזה, והחבר שלי העו"ד שעשה לנו את החוזה ושבכלל טיפל בכל השיפוץ וכו' אמר שאין בעיה והוא יטפל. ובמשך חודשים המזגן פעל (אז היה חם מאוד) והיא לא צייצה. אמרתי לה שאם זה מפריע לה שתסגור את הדלתות הפנימיות של המרפסת (זה מה שאני נהגתי לעשות) ושאכבה אותו בלילה ושאדבר עם החבר הזה שיטפל לי בזה, ובאמת שלחתי לו מייל, אבל כוחותיי הולכים וכושלים. היחסים בינינו הולכים ומידרדרים בעקבות מה שקרה עם החתולה ובעקבות כך שסירבה לשלם לי עבור האינסטלטור, ומאז ניסיתי להתחנף והיה קצת נחמד ועכשיו שוב. היא פשוט מחפשת אותי ויודעת שאני רועדת מפחד באופן כללי. היא גם משקרת לי במצח נחושה ועושה מה שהיא רוצה. היא לא הייתה כזאת פעם, היא ממש נהייתה חצופה שאין דברים כאלה. ועל הכול אני מבליגה כי אני זקוקה לכסף שלה, אבל זה ממש לא כיף כמו שהיה בהתחלה, שחשבתי שהכול מושלם מכדי להיות אמיתי.
אני לא בנויה להתמודדויות האלה עם אנשי מקצוע ותיקונים ואנשים חצופים שגרים בדירה שלי ומעמידים פנים שהכול פה שלהם ושהם יכולים לעשות מה שהם רוצים מתי שהם רוצים ולשקר כאילו אני פסיכית שבכלל העליתי איזו בעיה לדיון.
לעזאזל שאני צריכה את הכסף שלה
 
יש לי מחשבות לא טובות
ט'

מכל החרדה והמתח. אם היא תגיד לי מאיזו שהיא סיבה שהיא לא יכולה לטפל בי יותר, אני אולי אהסס, אבל אני אלך.
ואם השותפה תעזוב, גם זו נקודת מילוט בשבילי.
אם חלילה יקרה משהו לאחותי, אני אשאר לבד בעולם.
אם חלילה יקרה משהו לחתולה שלי.
אם ייגמר לי הכסף.
אם יקרה לי משהו רע בריאותי ברמה שלא אוכל לעמוד בה.
אני רוצה ללכת, ללכת מכאן, הניסיונות האלה להתמודד קשים לי מדיי. כמה אפשר להחזיק בכוח עד שנופלים? עייפתי.
לא צריך לשלוח ניידת וכו', אני לא מספיק אמיצה לעשות באמת משהו, סתם מדברת.
 
למעלה