אלומת האור
New member
כואב לי
כואב לי כל כך, פיזית ונפשית. דווקא יש איים קטנים של טוב, של שמחה סתם מעצם היותי קיימת, אבל אז קורה תמיד משהו ואני שוב רוצה למות, ואז אני מזכירה לעצמי למה לא כדאי לי, ומשתכנעת שכדאי להמשיך לחיות ולהילחם, ואז אני קורסת כי קורה משהו ולא מסוגלת לשאת את הכאב, הבורות תמיד עמוקים כל כך. והחרדה הזאת שגורמת לגוף שלי להיטלטל פיזית ממש ורק חיבוק יכול להרגיע, ואין, ואני לא רוצה שום חיבוק מיני, וגם לו רציתי לא היה לי, אבל אני לא רוצה, זה בסדר, אני רוצה את החיבוק הספציפי שלה, ואין, היא לא יכולה כל פעם שהיא שם לקבל אותי, היום אפילו לא הייתה זמינה בטלפון. וזה כואב.
ועשיתי משהו שאני קצת מתביישת בו - מצאתי תמונה שלה ברשת והורדתי אותה למחשב ולפלאפון. זה גרם לי להתרגשות גדולה, להרגיש שהיא אתי מתי שרק ארצה, עם החיוך החמוד שלה, ואני רוצה לצייר אותה. רציתי גם קודם, יש לי רעיון מאוד מקורי, ולא הצלחתי לצייר מהזיכרון, אז עכשיו אני אצליח. ואני מרגישה כמו סטוקרית, למרות שאני לא, אני לא אטריד אותה בחיים וגם מביך אותי לחפש מידע. אני לא רוצה להיכנס לראות תמונות של המשפחה שלה ואפילו לא רוצה לראות תמונות נוספות שלה, זה מביך אותי ואני גם מתקשה להסתכל בתמונה האחת הזו שהורדתי, כי זה מרגיש לי כמו סוג של גניבה, ללא רשות. אבל אני לא מתכוונת לעשות עם זה כלום חוץ מלשמור לעצמי ולהתנחם, והיא זו שהעלתה לרשת תמונה של עצמה, זה כבר לא משהו פרטי כי כל אחד יכול לראות, אז למה אני מרגישה כמו מטורפת אם זה משהו שמרגיע אותי? אני לא אוהבת להיות לא ישרה. האם זה חוסר יושר? אני לא יודעת. הרי זה לא אמור להפריע לאף אחד, אז למה תחושת האשמה והבושה הזאת? זה מרגיש לי ממש טוב ש"היא איתי" בכל אשר אלך. והמתנה הקטנה שהיא נתנה לי גם הולכת אתי לכל מקום. אני מרגישה כמו ילדה קטנה מגודלת. אבל אני באמת אצייר אותה מהתמונה הזאת ואעשה את האדפטציה לשינוי שאני רוצה להכניס לתמונה, זה יהיה מגניב לגמרי, ואני אתן לה את זה אם יצא לי מוצלח. כמובן לא אגיד לה שהורדתי את התמונה. לא יודעת מאיפה היה לי בכלל אומץ להוריד אותה, התביישתי כל כך מעצמי, בעצמי.
ואני חושבת שאולי זה דווקא טוב שלא ענתה לי, גם להשמיע את הקול שלי יותר מדיי זה לא טוב, בסוף היא לא תרצה לקבל אותי כשיהיה משהו באמת חירומי. אולי אני צריכה לחסוך ממנה קצת ולשמור אותה באמת למקרים דחופים יותר. אולי היא אפילו תעריך את זה שלא כל פעם שהיא במרפאה היא תקבל ממני איזו שיחונת. כל כך קשה להזדקק למישהו או למשהו בצורה כזאת ולא להיות מסוגלת להתמלא לעולם עד הסוף באמת. תמיד זה יהיה כרוך בעצב עמוק ובתחושה של אובדן ושל חרדת נטישה, של אבל.
חוץ מזה אחותי הייתה אמורה לעבור הבוקר ניתוח ובסוף דחו לה אותו כי היה לה לחץ דם גבוה ולא רצו לקחת סיכון. זה היה קשה, כל הבוקר התקשרתי לבעלה לפלאפון והוא לא היה זמין (מתברר שהוא לא לקח איתו את הפלאפון, שמוק שכמוהו). לבת שלה אני לא מעזה להתקשר, כי היא ממילא לא תענה ולא תדבר אתי "על גופתה המתה" ואין לי מושג למה היא כל כך שונאת אותי. אז הרמתי את ביה"ח וחיפשתי אותה, לא ידעתי שהיא לא נותחה ושוחררה הביתה, ובאף מחלקה כמובן לא מצאו אותה והעבירו אותי ממספר אחד לשני וזה שיגע אותי. בסוף סימסתי לאח שלי שיעדכן אותי, כי התינוקת לא שונאת אותו ובטוח תסכים לעדכן אותו, וזה מה שבאמת היה בסוף.
והדגנרט המצוי הזה לא טרח להגיב למה שכתבתי לו בוואטסאפ לגבי זה שכנראה לא אגיע בסוף לליל הסדר, כי התינוקת של אחותי קנתה אוטו חדש והיא תנהג בו, והיא אמרה לאחותי שזה או היא או אני ואם אני אבוא היא לא תיסע לשם, ואני אכנס לאוטו שלה על גופתה המתה. אני לא יודעת למה היא שונאת אותי כל כך. גם אני לא בדיוק אוהבת אותה, אבל במצבים כמו ניתוח או להבדיל חג, מה הבעיה סתם להיות אנטיפתית אבל לתת לי את המידע הדרוש? או לקחת אותי טרמפ? מה הבעיה שלה להתעלם ממני בליל הסדר ולעשות את מה שישמח את אימא שלה (קרי, לקחת אותי)? מאיפה הרוע הזה ולמה הוא דווקא כלפיי? (עם אחי אין לה בעיה, היא אוהבת אותו דווקא). אז אני כנראה אשב פה בבית, או יותר נכון אשכב, כי בגלל המחלה החדשה קשה לי לשבת הרבה זמן ברצף, ואסמם את עצמי עם קלונקסים או ואבן ופשוט אחכה שהלילה המטופש הזה יעבור. הם מוותרים עליי בכזאת קלות. אח שלי לא טרח אפילו לברר ולשאול מה קרה ביני לבין התינוקת ולמה היא לא רוצה לקחת אותי. זה רק מראה לי כמה הוא רוצה באמת שאבוא. הוא רוצה את זה רק בגלל הילדים שלו, שייראו שיש להם דודה. לא מעניין אותו אפילו שהתאשפזתי, כשהייתי כמה חודשים בבית חולים אפילו לא הרים טלפון לשאול מה שלומי. במלחמה שהייתה עכשיו בעזה התקשר רק לאחותי כששמע שיש טילים באזור המרכז, לא טרח לברר מה שלום אחותו שצעירה ממנו ב-15.5 שנים.
הקלות שבה אנשים מוותרים עליי גורמת לי לוותר גם על עצמי. הגיע הזמן שאהיה חשובה מספיק לעצמי כדי לא לוותר על עצמי ולהיאחז במי שכן חושב שאני חשובה למשהו בחיים האלה. אני נאחזת. בעבודה השיקומית שלי לא מוותרים עליי אפילו שהודעתי להם שאני רוצה לפרוש כי אני לא יכולה יותר לתפקד. הם עושים שמיניות באוויר כדי לשמור אותי שם ולבוא לקראתי. והרופאה שלי לא מוותרת עליי ומקדישה מזמנה הפרטי כדי לעזור לי דרך העו"סית שלי, שלה היא נתנה את המס' האישי שלה ואת המייל גם. ואני חשובה (בערך) גם לאחותי. לא מספיק כדי להציב לתינוקת אולטימטום או בכלל להתווכח איתה על משהו, שזה כולל לבקש ממנה הלוואה של 20 שקל שממילא הייתי מחזירה לה, כדי לקנות תחבושות שנתקעתי בלעדיהן באשפוז ולא היה מי שיקנה לי. אבל אני יודעת שבתוך תוכה אכפת לאחותי ממני. היא פשוט לא פונקצייה להישען עליה, להפך, נשענת עליי ורואה בי סוג של תמיכה, למרות שהיא מבוגרת ממני ב-19.5 שנים. כן כן, זו לא טעות.
ויש לי שלושה חברים מהתכנית, אחת מהן אני מכירה מהמציאות ועוד שניים וירטואליים שמעולם לא פגשתי, שלא מוותרים עליי וכותבים לי ושואלים. ויש גם חברה מהעבודה המוגנת, אבל אני כל כך פוחדת מיצירת קשרים, שאני מתחמקת. ואני חשובה גם לעו"סית שלי, אם כי אנחנו רבות לפעמים. אני מנסה לחשוב למי עוד אני חשובה כי מה לעשות, זה לא אידיאלי ואני צריכה להיות חשובה לעצמי, אבל אין לי כרגע את עצמי ואני לא יודעת איך להביא אותי לעצמי, אז מנסה להיאחז במה שיש.
תודה למי שקורא גם אם לא מגיבים, זה בסדר, העיקר שאני יכולה לכתוב את זה ולדעת שאולי מישהו יקרא וזה מספיק טוב בשבילי. תודה על המקום
כואב לי כל כך, פיזית ונפשית. דווקא יש איים קטנים של טוב, של שמחה סתם מעצם היותי קיימת, אבל אז קורה תמיד משהו ואני שוב רוצה למות, ואז אני מזכירה לעצמי למה לא כדאי לי, ומשתכנעת שכדאי להמשיך לחיות ולהילחם, ואז אני קורסת כי קורה משהו ולא מסוגלת לשאת את הכאב, הבורות תמיד עמוקים כל כך. והחרדה הזאת שגורמת לגוף שלי להיטלטל פיזית ממש ורק חיבוק יכול להרגיע, ואין, ואני לא רוצה שום חיבוק מיני, וגם לו רציתי לא היה לי, אבל אני לא רוצה, זה בסדר, אני רוצה את החיבוק הספציפי שלה, ואין, היא לא יכולה כל פעם שהיא שם לקבל אותי, היום אפילו לא הייתה זמינה בטלפון. וזה כואב.
ועשיתי משהו שאני קצת מתביישת בו - מצאתי תמונה שלה ברשת והורדתי אותה למחשב ולפלאפון. זה גרם לי להתרגשות גדולה, להרגיש שהיא אתי מתי שרק ארצה, עם החיוך החמוד שלה, ואני רוצה לצייר אותה. רציתי גם קודם, יש לי רעיון מאוד מקורי, ולא הצלחתי לצייר מהזיכרון, אז עכשיו אני אצליח. ואני מרגישה כמו סטוקרית, למרות שאני לא, אני לא אטריד אותה בחיים וגם מביך אותי לחפש מידע. אני לא רוצה להיכנס לראות תמונות של המשפחה שלה ואפילו לא רוצה לראות תמונות נוספות שלה, זה מביך אותי ואני גם מתקשה להסתכל בתמונה האחת הזו שהורדתי, כי זה מרגיש לי כמו סוג של גניבה, ללא רשות. אבל אני לא מתכוונת לעשות עם זה כלום חוץ מלשמור לעצמי ולהתנחם, והיא זו שהעלתה לרשת תמונה של עצמה, זה כבר לא משהו פרטי כי כל אחד יכול לראות, אז למה אני מרגישה כמו מטורפת אם זה משהו שמרגיע אותי? אני לא אוהבת להיות לא ישרה. האם זה חוסר יושר? אני לא יודעת. הרי זה לא אמור להפריע לאף אחד, אז למה תחושת האשמה והבושה הזאת? זה מרגיש לי ממש טוב ש"היא איתי" בכל אשר אלך. והמתנה הקטנה שהיא נתנה לי גם הולכת אתי לכל מקום. אני מרגישה כמו ילדה קטנה מגודלת. אבל אני באמת אצייר אותה מהתמונה הזאת ואעשה את האדפטציה לשינוי שאני רוצה להכניס לתמונה, זה יהיה מגניב לגמרי, ואני אתן לה את זה אם יצא לי מוצלח. כמובן לא אגיד לה שהורדתי את התמונה. לא יודעת מאיפה היה לי בכלל אומץ להוריד אותה, התביישתי כל כך מעצמי, בעצמי.
ואני חושבת שאולי זה דווקא טוב שלא ענתה לי, גם להשמיע את הקול שלי יותר מדיי זה לא טוב, בסוף היא לא תרצה לקבל אותי כשיהיה משהו באמת חירומי. אולי אני צריכה לחסוך ממנה קצת ולשמור אותה באמת למקרים דחופים יותר. אולי היא אפילו תעריך את זה שלא כל פעם שהיא במרפאה היא תקבל ממני איזו שיחונת. כל כך קשה להזדקק למישהו או למשהו בצורה כזאת ולא להיות מסוגלת להתמלא לעולם עד הסוף באמת. תמיד זה יהיה כרוך בעצב עמוק ובתחושה של אובדן ושל חרדת נטישה, של אבל.
חוץ מזה אחותי הייתה אמורה לעבור הבוקר ניתוח ובסוף דחו לה אותו כי היה לה לחץ דם גבוה ולא רצו לקחת סיכון. זה היה קשה, כל הבוקר התקשרתי לבעלה לפלאפון והוא לא היה זמין (מתברר שהוא לא לקח איתו את הפלאפון, שמוק שכמוהו). לבת שלה אני לא מעזה להתקשר, כי היא ממילא לא תענה ולא תדבר אתי "על גופתה המתה" ואין לי מושג למה היא כל כך שונאת אותי. אז הרמתי את ביה"ח וחיפשתי אותה, לא ידעתי שהיא לא נותחה ושוחררה הביתה, ובאף מחלקה כמובן לא מצאו אותה והעבירו אותי ממספר אחד לשני וזה שיגע אותי. בסוף סימסתי לאח שלי שיעדכן אותי, כי התינוקת לא שונאת אותו ובטוח תסכים לעדכן אותו, וזה מה שבאמת היה בסוף.
והדגנרט המצוי הזה לא טרח להגיב למה שכתבתי לו בוואטסאפ לגבי זה שכנראה לא אגיע בסוף לליל הסדר, כי התינוקת של אחותי קנתה אוטו חדש והיא תנהג בו, והיא אמרה לאחותי שזה או היא או אני ואם אני אבוא היא לא תיסע לשם, ואני אכנס לאוטו שלה על גופתה המתה. אני לא יודעת למה היא שונאת אותי כל כך. גם אני לא בדיוק אוהבת אותה, אבל במצבים כמו ניתוח או להבדיל חג, מה הבעיה סתם להיות אנטיפתית אבל לתת לי את המידע הדרוש? או לקחת אותי טרמפ? מה הבעיה שלה להתעלם ממני בליל הסדר ולעשות את מה שישמח את אימא שלה (קרי, לקחת אותי)? מאיפה הרוע הזה ולמה הוא דווקא כלפיי? (עם אחי אין לה בעיה, היא אוהבת אותו דווקא). אז אני כנראה אשב פה בבית, או יותר נכון אשכב, כי בגלל המחלה החדשה קשה לי לשבת הרבה זמן ברצף, ואסמם את עצמי עם קלונקסים או ואבן ופשוט אחכה שהלילה המטופש הזה יעבור. הם מוותרים עליי בכזאת קלות. אח שלי לא טרח אפילו לברר ולשאול מה קרה ביני לבין התינוקת ולמה היא לא רוצה לקחת אותי. זה רק מראה לי כמה הוא רוצה באמת שאבוא. הוא רוצה את זה רק בגלל הילדים שלו, שייראו שיש להם דודה. לא מעניין אותו אפילו שהתאשפזתי, כשהייתי כמה חודשים בבית חולים אפילו לא הרים טלפון לשאול מה שלומי. במלחמה שהייתה עכשיו בעזה התקשר רק לאחותי כששמע שיש טילים באזור המרכז, לא טרח לברר מה שלום אחותו שצעירה ממנו ב-15.5 שנים.
הקלות שבה אנשים מוותרים עליי גורמת לי לוותר גם על עצמי. הגיע הזמן שאהיה חשובה מספיק לעצמי כדי לא לוותר על עצמי ולהיאחז במי שכן חושב שאני חשובה למשהו בחיים האלה. אני נאחזת. בעבודה השיקומית שלי לא מוותרים עליי אפילו שהודעתי להם שאני רוצה לפרוש כי אני לא יכולה יותר לתפקד. הם עושים שמיניות באוויר כדי לשמור אותי שם ולבוא לקראתי. והרופאה שלי לא מוותרת עליי ומקדישה מזמנה הפרטי כדי לעזור לי דרך העו"סית שלי, שלה היא נתנה את המס' האישי שלה ואת המייל גם. ואני חשובה (בערך) גם לאחותי. לא מספיק כדי להציב לתינוקת אולטימטום או בכלל להתווכח איתה על משהו, שזה כולל לבקש ממנה הלוואה של 20 שקל שממילא הייתי מחזירה לה, כדי לקנות תחבושות שנתקעתי בלעדיהן באשפוז ולא היה מי שיקנה לי. אבל אני יודעת שבתוך תוכה אכפת לאחותי ממני. היא פשוט לא פונקצייה להישען עליה, להפך, נשענת עליי ורואה בי סוג של תמיכה, למרות שהיא מבוגרת ממני ב-19.5 שנים. כן כן, זו לא טעות.
ויש לי שלושה חברים מהתכנית, אחת מהן אני מכירה מהמציאות ועוד שניים וירטואליים שמעולם לא פגשתי, שלא מוותרים עליי וכותבים לי ושואלים. ויש גם חברה מהעבודה המוגנת, אבל אני כל כך פוחדת מיצירת קשרים, שאני מתחמקת. ואני חשובה גם לעו"סית שלי, אם כי אנחנו רבות לפעמים. אני מנסה לחשוב למי עוד אני חשובה כי מה לעשות, זה לא אידיאלי ואני צריכה להיות חשובה לעצמי, אבל אין לי כרגע את עצמי ואני לא יודעת איך להביא אותי לעצמי, אז מנסה להיאחז במה שיש.
תודה למי שקורא גם אם לא מגיבים, זה בסדר, העיקר שאני יכולה לכתוב את זה ולדעת שאולי מישהו יקרא וזה מספיק טוב בשבילי. תודה על המקום