כדאי שההורים בישראל יתחילו להשכיל ולקרוא מה הם מעוללים

כדאי שההורים בישראל יתחילו להשכיל ולקרוא מה הם מעוללים

למדינה הזו, ובמיוחד לילדים שלהם שישלמו את המחיר הכבד בעתיד.

השלכות שיעורי הצפיפות העתידיים על פניה של מדינת ישראל ב-2050 בתחומי כלכלה, דיור, חינוך, שטחים פתוחים, תחבורה, בריאות, סביבה ומים

כותבים: פרופ' מנואל טרכטנברג, פרופ' רחל אלתרמן, פרופ' דן בן דוד, דן פרי, פרופ' שלמה בכור, ד"ר שירה לב עמי, עו"ד איריס האן, ד"ר דוד כץ, דוד אלקן
 
עבור ההורים העצלנים, המסקנות העיקריות מהדו"ח:

פרופ׳ מנואל טרכטנברג, מאוניברסיטת תל אביב והטכניון - מדגיש כי מדינת ישראל חייבת להכיר בהשלכות כבדות המשקל של גידול האוכלוסייה והצפיפות הגוברת ולפעול לצמצום הפערים במתן השירותים לאזרחיה. לצד זאת הדור הצעיר יהיה חייב להפנים את העובדה ש-3.1 ילדים בממוצע אינו עומד בקנה אחד עם רמת ואיכות החיים להם הם מצפים, ובצדק. גם אם הממשלה תיקח אחריות ותפעל אחרת, זה כשלעצמו לא יכול לתת מענה אמיתי למצוקות שנוצרות כתוצאה מהמשך הגידול המהיר באוכלוסייה.

פרופ' דן בן דוד מאוניברסיטת תל אביב מצביע על צפיפות גדולה בכיתות הלימוד, 30 %מעל הממוצע ב-OCD ועל פערים בהישגים הלימודיים. אך עקב העלייה החדה החזויה במספר התלמידים, צפוי כישלון בסגירת הפערים בהיבטי התשתיות, כיתות הלימוד ועתודות המורים הכשירים לבין דרישות מערכת החינוך. כך, הפער בין הרצוי לצפוי עלול לתפוח עוד אם לא יבוצע שינוי במדיניות החינוך ובמיתון ברור של קצב גידול התלמידים החדשים.

גב' איריס האן, מנכ"לית החברה להגנת הטבע, מצביעה על מספר גבוה של מינים ובתי גידול הנמצאים בסכנת הכחדה בישראל כתוצאה מצמצום עקבי בשטחי בתי הגידול שלהם, הנגרם מהצורך בשטחים בנויים לשכן ולשרת את האוכלוסייה הגואה.

פרופ' שלמה בכור, מן הטכניון, מדגיש שכבר היום צפיפות הנסועה בכבישי ישראל היא הגבוהה ביותר מבין מדינות ה-OECD ,ועקב הגברת הצפיפות החזויה ב-2050 לא ניתן יהיה להתנייד בתוך הערים בכלי רכב וטבעות הפקקים מסביב למטרופוליטניים ילכו ויגדלו, דבר שיחריף עוד יותר את הגודש בכבישים.

שירה לב עמי, לשעבר סמנכ"לית משרד הבריאות מכוונת זרקור על העומס הצפוי במערכת הבריאות, הנוסף לעומס הקיים. בנוסף לגידול החד במספר התושבים החיים עד שנת 2050 תגדל עד מאוד אוכלוסיית ישראל הבוגרת,- בני 65 ויותר,- למיליון וחצי איש להם צרכים רפואיים ייחודים. דבר שיגרור לעומסים אדירים וירידה נוספת ביכולת המדינה לספק רמת שירות נאותה לכלל ציבור האזרחים.

פרופ' רחל אלתרמן, מן הטכניון, מייצרת תמונה קודרת של ישראל 2050 ,בה 98 %מהאוכלוסייה תגור בערים וחלקם הגדול יצטופפו במגדלי מגורים ענקיים. לכך תהינה השלכות חברתיות, קהילתיות וסביבתיות שליליות רבות. בנוסף, תחזוקת מגדלי המגורים לאורך זמן תטיל מעמסה על דיריהם שספק אם רובם יוכלו לשאתם לאורך זמן.

דן פרי, לשעבר מנכ"ל רשות הטבע והגנים, מתריע מפני אובדן שטחים פתוחים המוביל לאובדן מסדרונות אקולוגים הנחוצים לטובת שימור בעלי החיים והצומח הייחודים לישראל וזאת כתוצאה מהצרכים המאמירים בשטחי בנייה, עקב קצב הגידול המואץ.
 
זה לא חדש, אני אומר את זה כבר שנים

כבר היום המדינה שלנו נמצאת במצב של פיצוץ אוכלוסין, ובעוד 30 שנה יהיה בלתי-אפשרי לחיות פה.
המדינה צריכה לעודד אנשים לעשות פחות ילדים, ואפילו לא לעשות בכלל.
 
תגובה

הדיון הזה חשוב אבל את הטורים האלה צריך לקחת בזהירות כי לא ברור (למי שלא מומחה בתחומים הרלוונטיים) עד כמה הם משקפים את הקונצנזוס במחקר ועד כמה הם משקפים את הדעה של הכותב/ת ובמקרה הזה גם הדעה של העורכת שבחרה איזה טורים לפרסם. כידוע חוקרים ואנשי שטח וקובעי מדיניות (לא כל הכותבים כאן הם חוקרים, חלקם אנשי שטח וקובעי מדיניות כמו מנכ"לים וסמנכ"לים) לא תמיד מסכימים זה עם זה. השאלה היא האם אין דעות אחרות? השאלה האם העורכת של האסופה נתנה ייצוג למגוון הדעות ולא רק למגוון התחומים?

זאת תמיד שאלה כאשר מקבלים אסופת טורים כזאת אבל במקרה הזה לא מדובר רק בשאלה עיונית אלא אני מכיר חוקרים שטענו דברים אחרים.

הדמוגרף סרג'יו דלה פרגולה טוען שילודה זאת תופעה תרבותית־נפשית שלא קשורה לתמריצים. הרכב הגילים בישראל מאוזן. מספר הקשישים לא גבוה מדי יחסית לצעירים, ולכן הצעירים הבוגרים יכולים לפרנס את הקשישים באמצעות הביטוח הלאומי. אם מגיעים למצב שיש מעט צעירים, אין משאבים לפרנס את הקשישים — מה שעלול להוביל לקריסת מערכות. בגלל זה באירופה מנסים להביא מהגרים".

הצעת הפתרון של דלה פרגולה היא הקמת ערים בנגב ששם יש שטחים לא מיושבים. לדבריו: "סוגיית הצפיפות דורשת הסתכלות תכנונית שונה מאוד", מסביר דלה פרגולה. "אני עוקב אחר עולם התכנון. אני חושש שמסתכלים שם על הקיים ולא על חלופות רדיקליות יותר — למשל, להפנות לאזור הדרום מאמץ תכנוני כביר, כדי שיהיה אטרקטיבי להתיישבות עירונית.

"אני אוהב לתת את הדוגמה של פניקס, אריזונה. זאת עיר עם 3–4 מיליון תושבים, כשב–1948 חיו בכל אריזונה רק חצי מיליון תושבים. פניקס התפתחה וגדלה בלב המדבר בעקבות החלטה תכנונית. האקלים שם דומה מאוד לנגב. במקום באר שבע של 250 אלף תושבים עם כמה יישובי לוויין כמו עומר ולהבים, אפשר לעשות שינוי דרמטי ולהפוך את באר שבע לפניקס. בינתיים, אני לא רואה את זה קורה. כל מחוז מסתכל על גידול האוכלוסייה הצפוי אצלו ונערך בהתאם, וכך קורה שכל הזמן בונים עוד ועוד באזור המרכז — שנהיה יותר ויותר צפוף.

מה שצריך כאן זה שינוי תפישתי. קודם כל, להיפטר מהמושג פריפריה. מבחינת מספר תושבים ושטח, ישראל דומה למדינת ניו ג'רזי — אבל לא תשמע אמריקאי בניו ג'רזי שמדבר על מרכז ופריפריה. המרחקים בישראל חייבים להתקצר. מקרית שמונה לתל אביב צריך להגיע בשעה. אמנם לאט־לאט קורים דברים, כמו כביש 6 ורכבת לבית שאן, אבל הדרך עוד ארוכה. רמת החיים בירוחם צריכה להיות כמו בראש העין, לא פחות", אומר דלה פרגולה."

(שוקי שדה, צפוף לכם עוד לא ראיתם כלום, דה מרקר)

בראיון אמר דלה פרגולה:

"ילודה זה לא רק שיקולים כלכליים. זה תרבות, דת ואמונה. אם היה מדובר בעניין כלכלי אז למה העניים יותר מולידים יותר? במגזר החרדי והערבי שם יש הכנסות יותר נמוכות הילודה יותר גבוהה. החלטות פיריון הן תרבותיות. הבעיה בישראל של צפיפות (תורים בחדרי המיון, פקקי תנועה, עליית מחירי הדיור) היא בעיה של ריכוז אוכלוסיה והיעדר פיזור. הפתרון לצפיפות צריך להיות פיזור אוכלוסין לבצע שינויים תכנונים והתאמת תשתיות ולבנות בנגב ולהשתחרר מהחלום של בית צמוד קרקע."

כאן בראיון ועימות בין דלה פרגולה ואלון טל:

http://population.org.il/ערב-חדש-צפיפות-אוכלוסין-22-4-18/

לא ראיתי לפחות ברמת העיון שהקדשתי לטורים האלה התייחסות לנושא פיזור אוכלוסיה. למה העורכת לא בחרה לפרסם טור של דלה פרגולה? טור שלו היה מנוגד לרוח האסופה הזאת. מצד שני אלה דברים רלוונטיים לדיון. כשאנו קוראים אסופה ערוכה אנו נחשפים לדברים שעברו סינון ועריכה ויש דברים חשובים שנכתבו שלא הגיעו לאסופה.

דוגמא נוספת:

טרכטנברג כתב "מחד היא מעניקה קצבאות ילדים אוניברסאליות שאינן אפקטיביות ונושאות מסר של עידוד ילודה".

קודם כל מי הוא טרכטנברג? אתה הצגת אותו רק כאקדמאי ונכון שהוא כלכלן אבל זאת הצגה לא מלאה של הדברים המשווים לדבריו הילה של מומחיות. טרכטנברג בנוסף להיותו כלכלן היה גם פוליטיקאי והוא אדם בעל עמדות אדיאולוגיות ידועות ויש לו אג'נדה שנויה במחלוקת. הוא נגד רגולציה, הוא נגד חוקי מגן בדיני עבודה, נגד שכר מינימום. הוא לא חוקר רווחה ועוני.

לא שזה פסול להיות עם אג'נדה. לכל אחד יש אג'נדה אבל ההגינות מחייבת להציג גם אג'נדות אחרות. למשל נדב פרץ הוא חוקר רווחה (לפעמים מציג את עצמו כחוקר עוני) כותב:

"קצבאות אוניברסליות הן אחד האמצעים הטובים ביותר שמדינת רווחה יכולה לנקוט בהם. לקצבאות תלויות-הכנסה יש כמה מגרעות מרכזיות: ראשית, הן יוצרות סטיגמטיזציה התוצאה של הסטיגמטיזציה היא שמי שרק יכול להרשות לעצמו לשרוד בלי הקצבאות, לא לוקח אותן.

עוד תוצאה של קצבאות תלויות הכנסה היא מלכודות עוני כשנותנים קצבאות למי שהמשכורת שלו נמוכה, גורמים לו להימנע מלהעלות אותה – כדי שלא ישללו ממנו הקצבאות."

לדעתו "קצבאות ילדים הן הגיוניות לא פחות – מנקודת המבט של מדינת הרווחה – מאשר תוכניות כמו דיור ציבורי או חינוך חינם. משפחה ענייה שמקבלת עוד כמה מאות שקלים איכות החיים שלה משתנה"

אז למה טרכטנברג טוען שקצבאות ילדים אינן אפקטיביות? אולי לגבי מי שמתנגד למדינת רווחה הם אינן אפקטיביות אבל זו אמירה תלויית אג'נדה.

מדוע עורכת האסופה בחרה לכלול את דברי טרכטנברג ולא את חוקר הרווחה נדב פרץ? או לפחות מישהו שיש לו אג'נדה אחרת? אפשר להציג אג'נדות אבל להציג אותן בהגינות באופן רב צדדי ולא חד צדדי.
 
לגבי קצבאות ילדים

רשמת כי: "הדמוגרף סרג'יו דלה פרגולה טוען שילודה זאת תופעה תרבותית־נפשית שלא קשורה לתמריצים". האומנם לא קשורה לתמריצים?

אנסה לחפש את המקור, אבל ראיתי לאחרונה הרצאה של הכלכלן עומר מואב, שהראה שמספר הילדים לאישה חרדית נמצא ביחס ישר לגובה קצבאות הילדים, פשוט קורולציה מדהימה שרואים בגרף שדגם את עשרות השנים האחרונות. אז בהחלט בהחלט קשור לתמריצים, לפחות באוכלוסיה שהכי משפיעה על קצב גידול האוכלוסין בישראל. מה שאומר שהמגזר הכי בעייתי רק יהפוך ליותר בעייתי בשל קצבאות הילדים. אין שום סיבה בעולם שאשלם מהכיס שלי כדי להקל על אישה חרדית להביא ילד שלישי ורביעי שימשיכו לנצל את מדינת הרווחה ולפגוע בערך הערבות ההדדית שעל בסיסו מדינת רווחה מושתתת.

לגבי יישוב הנגב/פריפריה, אלו מחשבות מאוד נחמדות, אך בפועל הדברים הללו לא נעשו ולא נעשים. מעטים האנשים שמעוניינים לעזוב חיי נוחות באזורים המפותחים של המדינה, להפוך להיות חלוצים במדבר ולהתמודד עם בעיות תעסוקה, תחבורה, שירותי בריאות, חינוך ואבטחה. באר שבע היא "בירת הנגב" ומדובר בעיר נחשלת עם מעמד סוציואקונומי נמוך, שמעטים מתושבי גוש דן היו מוכנים לעבור אליה. ממשלות ישראל לא הוכיחו את עצמן מעולם כמסוגלות לתכנון ארוך טווח ויעיל כמו הדרוש כאן כדי להפוך את אזור באר שבע והנגב לגוש דן מספר 2. אם היתה הוכחה שהמדינה יודעת להתמודד עם קצב גידול האוכלוסיה ביעילות, ובונה בתכנון יעיל למען העתיד, הייתי אומר ניחא, אך המציאות היא שהממשלה לא מוסגלת לענות על הצרכים הנוכחיים של 8 מליון התושבים הקיימים, ולכן קיים מחסור קשה בדירות, פקקים בכל מקום (כאשר כבר היום מודים שמערכת הרכבות שנבנית לגוש דן לא תעמוד בעומס הצפוי), כיתות לימוד הכי עמוסות ב OECD, מערכת חינוך חלשה, מספר מיטות אישפוז פר אדם הכי נמוך ב OECD ועוד ועוד דגמאות כמה הממשלה מפגרת אחרי קצב גידול האוכלוסין העצום... אז מאיפה בדיוק הביטחון שאם נכניס לכאן בשנים הקרובות עוד 15-20 מיליון תושבים, המצב ישתפר? זה הימור על חיי הילדים שמביאים אותם היום בקצב כה גבוה.

אני רק מנסה לחשוב מה יקרה בלילה לבן בתל אביב, או בקיץ בכינרת, או בחרמון או באילת, או בכל מקום ציבורי אטרקטיבי אחר, כשאין 8 מיליון כמו היום (שהופכים את המקומות הללו לבלתי נסבלים מרוב צפיפות כבר היום) אלא כשיש 30 מיליון או 60 מיליון. פשוט אי אפשר לזוז. לפחות בנסיעה של כמה דקות ממנהטן אפשר לצאת למרחבים. בעתיד שדה-פרגולה צופה לא יהיו המרחבים הללו לברוח אליהם, הכל יהיה בנוי (ומקסימום איזה סנטרל פארק).

לגבי דור צעיר שצריך לתמוך בקשישים, זו בהחלט בעיה. אבל המשך הפיתרון שלה שאומר בוא נכבה אש עם אש (אוכלוסית קשישים גדלה, עם קצב גידול מעריכי של האוכלוסיה) זה פתרון שיהיה לו סוף בכל מקרה, כי גידול מעריכי לא יכול להימשך לנצח. זו נקודה שצריך להבין אותה - גם עם תיכנון הכי יעיל בעולם, נגיע למיצוי הקרקע. ומה אז? כשנהיה במדינה שכבר בלתי נסבל לחיות בה מרוב צפיפות, אז נחליט על צעדים למען עיצוב הדמוגרפיה? סוף מעשה במחשבה תחילה.

בשורה התחתונה, אני לא מציע להגביל ילודה באופן אקטיבי. אבל כן להשקיע בחינוך ההורים, וכן לשקול לבטל את קצבאות הילדים, נקודות זיכוי במס הכנסה, מימון טיפולי פוריות וכל דבר אחר שהמדינה עושה כדי להקל על אנשים להביא עוד ועוד ילדים. אין שום סיבה בשלב הזה לעודד המשך ילודה פרוע. ממשלה אחראית שרואה שהיא לא מסוגלת להתמודד עם גידול האוכלוסיה, מורידה את הרגל מהגז לגבי התמריצים להמשיך ולהביא ילדים.
 
קורלציה וקשר סיבתי

זאת בדיוק הבעיה שזו רק קורלציה. מקורלציה לא נובע קשר סיבתי. מכך שילודה קטנה במקביל הורדת קצבאות הילדים לא נובע שהיא קטנה בגלל הורדת הקצבאות. אולי במקביל היו תהליכים אחרים שגרמו לכך והיא הייתה יורדת אלמלא הקטנת הקצבאות?

יש מחקר של אלמה כהן, רג'יב דהג'יה ודימיטרי רומנוב "האם קצבאות משפיעות על פריון?" ממנו עולה כי חוק הלפרט שנחקק ב- 2001 לא השפיע על הילודה. ב- 2003 הייתה ירידה בילודה של פחות מ- 4% כלומר 0.18 ילדים למשפחה. ב- 2005 חלה ירידה בלי שהיה שינוי בקצבאות.

פרץ טוען שמהמחקר הזה עולה שההשפעה של קצבאות ילדים על הילודה, כאשר היא קיימת, היא מינורית. כדאי גם לציין שהאפקט המרכזי של שינויי קצבאות הוא שינוי במרווח בין הילדים ולא במספרם הכולל, ושבמחקר מהסוג הזה שתי התופעות יקבלו את אותו הביטוי.

הוא טוען שזה גם הגיוני כי אנחנו מדברים כאן על 170-260 ש"ח. לילדים מרביעי ומעלה – 170.

האם באמת מישהו עושה ילדים בשביל לקבל 170 ש"ח? זה לא מכסה 10% מהעלות של ילד.

לא מדובר על להיות חלוצים בנגב אלא מדובר על התיישבות עירונית אטרקטיבית. נכון שבינתיים הדברים לא נעשים אבל באותה מידה הדברים לא נעשים גם בצמצום ילודה. כפי שאפשר לומר שצמצום ילודה הוא רצוי אפשר לומר שהתיישבות אורבנית בנגב זה גם רצוי.

זאת המחלוקת בין המומחים. הקטנת ילודה היא דבר רצוי אבל יש הטוענים שהשינוי לכך צריך להיות תרבותי ויש גם האופטימיים שהוא יהיה תרבותי ולא שינויים באמצעות הכנסת בני אדם לעוני שגם טוענים שלא יועילו. בינתיים צריך לקבל החלטות במישור התכנוני, בהתיישבות, בתחבורה. חבל שבינתיים זה לא קורה אבל האלטרנטיבה לגרום לבני אדם עוני שגם לא יפתור את הבעיה גם היא לא טובה.
 
לגבי המחקר שציטטת

נראה שהוא מדבר על כלל האוכלוסייה, ולא ספציפי לאוכלוסיה החרדית. שים לב שדיברתי רק על האוכלוסייה החרדית, שם המשקל של הקצבאות הרבה יותר גדול מסך ההכנסה.
&nbsp
ביטול קצבאות או נקודות זיכוי (ובטח שביטול טיפולי פוריות למשפחות עם 2 ילדים) לא צריך להוריד אף אחד לעוני אם עושים אותו רק כלפי העתיד ולא מחייבים רטרואקטיבית. זה פשוט שיגעון שהממשלה משלמת הרבה מאוד כסף כדי להגדיל את האוכלוסייה בעוד לא מצליחה להתמודד עם הגידול הזה. חוסר אחריות משווע.
&nbsp
בדיוק בגלל שהממשלה לא עושה את הצעדים הדרושים שמראים שהיא מבינה איך ליצור את התשתיות הדרושות לטפל בגידול האוכלוסייה, בדיוק בגלל זה, היא לא צריכה לעודד גידול אוכלוסין (כמובן שהיה נחמד אם האוכלוסייה עצמה היתה מבינה את זה ומרגיעה את קצב ההתרבות תוך הסתכלות מציאותית על המצב ולאן אנחנו הולכים בקצב הזה).
&nbsp
&nbsp
 
המחקר מתייחס ספציפית לחרדים ולערבים

הטענה שהקצבאות לא יגרמו לעוני אם ההורדה תהיה פרוספקטיבית מניחה את המבוקש כי כל המחלוקת היא האם ואם כן עד כמה קצבאות ילדים מקטינות את הילודה. אם לפחות הן לא מקטינות אותה מספיק אז עדיין יהיו ילדים שיוולדו גם אחרי ההפחתה.

גם מי שתומך בקצבאות ילדים ולא חושב שהן מגדילות את הילודה באופן שהוא יותר מהגדלה קטנה לא תומך בקצבאות על מנת להגדיל את הילודה אלא ככלי להקטנת העוני. הוא עצמו אפילו יכול לתמוך בהקטנת הילודה אבל חושב שהקטנת קצבאות ילדים זו לא הדרך.

אתה מתמקד בחרדים אבל טרכטנברג חושב שלא צריך להתמקד בהם והם לא הבעיה העיקרית. בכלל לא במיעוטים. הוא כותב:

טעות נפוצה בשיח הישראלי היא לייחס למגזר הערבי ולמגזר החרדי את שיעור הילודה הגבוה, ולא כך היא. שיעור הפריון של נשים ערביות משתווה כיום לזו של נשים יהודיות, ומצוי במגמת ירידה אשר מתעצמת ככל שאלו רוכשות השכלה גבוהה ומשתלבות בתעסוקה איכותית. שיעור הילודה במגזר הבדואי בנגב אכן גבוה בצורה חריגה, אבל זה משקף את מורכבות המגזר כולו )הנוגעת לביגמיה, זכויות נשים, וכדומה(, וממילא משקלו באוכלוסייה כולה קטן וכך גם לגבי ממוצע הילודה הכללי. בנוגע למגזר החרדי, אמנם שיעור הילודה בו עדיין גבוה פי שתיים מהמגזר היהודי הלא חרדי, אך ניכרת בו ירידה מתונה, וחשוב מכך, החברה החרדית עוברת כיום שינויי עומק אשר יש להניח כי יעצימו את הירידה, בפרט רכישת השכלה אקדמית והשתלבות בשוק התעסוקה הכללי. התופעה החריגה בישראל )בקנה מידה עולמי( נעוצה לא במיעוטים או במגזרים נבדלים, אלא בשיעור הילודה הגבוה בקרב השדרה המרכזית של החברה הישראלית, קרי, האוכלוסייה היהודית הלא חרדית, הדור הצעיר שמשתייך למעמד הביניים ומעלה
 
למעלה