תגובה
הדיון הזה חשוב אבל את הטורים האלה צריך לקחת בזהירות כי לא ברור (למי שלא מומחה בתחומים הרלוונטיים) עד כמה הם משקפים את הקונצנזוס במחקר ועד כמה הם משקפים את הדעה של הכותב/ת ובמקרה הזה גם הדעה של העורכת שבחרה איזה טורים לפרסם. כידוע חוקרים ואנשי שטח וקובעי מדיניות (לא כל הכותבים כאן הם חוקרים, חלקם אנשי שטח וקובעי מדיניות כמו מנכ"לים וסמנכ"לים) לא תמיד מסכימים זה עם זה. השאלה היא האם אין דעות אחרות? השאלה האם העורכת של האסופה נתנה ייצוג למגוון הדעות ולא רק למגוון התחומים?
זאת תמיד שאלה כאשר מקבלים אסופת טורים כזאת אבל במקרה הזה לא מדובר רק בשאלה עיונית אלא אני מכיר חוקרים שטענו דברים אחרים.
הדמוגרף סרג'יו דלה פרגולה טוען שילודה זאת תופעה תרבותית־נפשית שלא קשורה לתמריצים. הרכב הגילים בישראל מאוזן. מספר הקשישים לא גבוה מדי יחסית לצעירים, ולכן הצעירים הבוגרים יכולים לפרנס את הקשישים באמצעות הביטוח הלאומי. אם מגיעים למצב שיש מעט צעירים, אין משאבים לפרנס את הקשישים — מה שעלול להוביל לקריסת מערכות. בגלל זה באירופה מנסים להביא מהגרים".
הצעת הפתרון של דלה פרגולה היא הקמת ערים בנגב ששם יש שטחים לא מיושבים. לדבריו: "סוגיית הצפיפות דורשת הסתכלות תכנונית שונה מאוד", מסביר דלה פרגולה. "אני עוקב אחר עולם התכנון. אני חושש שמסתכלים שם על הקיים ולא על חלופות רדיקליות יותר — למשל, להפנות לאזור הדרום מאמץ תכנוני כביר, כדי שיהיה אטרקטיבי להתיישבות עירונית.
"אני אוהב לתת את הדוגמה של פניקס, אריזונה. זאת עיר עם 3–4 מיליון תושבים, כשב–1948 חיו בכל אריזונה רק חצי מיליון תושבים. פניקס התפתחה וגדלה בלב המדבר בעקבות החלטה תכנונית. האקלים שם דומה מאוד לנגב. במקום באר שבע של 250 אלף תושבים עם כמה יישובי לוויין כמו עומר ולהבים, אפשר לעשות שינוי דרמטי ולהפוך את באר שבע לפניקס. בינתיים, אני לא רואה את זה קורה. כל מחוז מסתכל על גידול האוכלוסייה הצפוי אצלו ונערך בהתאם, וכך קורה שכל הזמן בונים עוד ועוד באזור המרכז — שנהיה יותר ויותר צפוף.
מה שצריך כאן זה שינוי תפישתי. קודם כל, להיפטר מהמושג פריפריה. מבחינת מספר תושבים ושטח, ישראל דומה למדינת ניו ג'רזי — אבל לא תשמע אמריקאי בניו ג'רזי שמדבר על מרכז ופריפריה. המרחקים בישראל חייבים להתקצר. מקרית שמונה לתל אביב צריך להגיע בשעה. אמנם לאט־לאט קורים דברים, כמו כביש 6 ורכבת לבית שאן, אבל הדרך עוד ארוכה. רמת החיים בירוחם צריכה להיות כמו בראש העין, לא פחות", אומר דלה פרגולה."
(שוקי שדה, צפוף לכם עוד לא ראיתם כלום, דה מרקר)
בראיון אמר דלה פרגולה:
"ילודה זה לא רק שיקולים כלכליים. זה תרבות, דת ואמונה. אם היה מדובר בעניין כלכלי אז למה העניים יותר מולידים יותר? במגזר החרדי והערבי שם יש הכנסות יותר נמוכות הילודה יותר גבוהה. החלטות פיריון הן תרבותיות. הבעיה בישראל של צפיפות (תורים בחדרי המיון, פקקי תנועה, עליית מחירי הדיור) היא בעיה של ריכוז אוכלוסיה והיעדר פיזור. הפתרון לצפיפות צריך להיות פיזור אוכלוסין לבצע שינויים תכנונים והתאמת תשתיות ולבנות בנגב ולהשתחרר מהחלום של בית צמוד קרקע."
כאן בראיון ועימות בין דלה פרגולה ואלון טל:
http://population.org.il/ערב-חדש-צפיפות-אוכלוסין-22-4-18/
לא ראיתי לפחות ברמת העיון שהקדשתי לטורים האלה התייחסות לנושא פיזור אוכלוסיה. למה העורכת לא בחרה לפרסם טור של דלה פרגולה? טור שלו היה מנוגד לרוח האסופה הזאת. מצד שני אלה דברים רלוונטיים לדיון. כשאנו קוראים אסופה ערוכה אנו נחשפים לדברים שעברו סינון ועריכה ויש דברים חשובים שנכתבו שלא הגיעו לאסופה.
דוגמא נוספת:
טרכטנברג כתב "מחד היא מעניקה קצבאות ילדים אוניברסאליות שאינן אפקטיביות ונושאות מסר של עידוד ילודה".
קודם כל מי הוא טרכטנברג? אתה הצגת אותו רק כאקדמאי ונכון שהוא כלכלן אבל זאת הצגה לא מלאה של הדברים המשווים לדבריו הילה של מומחיות. טרכטנברג בנוסף להיותו כלכלן היה גם פוליטיקאי והוא אדם בעל עמדות אדיאולוגיות ידועות ויש לו אג'נדה שנויה במחלוקת. הוא נגד רגולציה, הוא נגד חוקי מגן בדיני עבודה, נגד שכר מינימום. הוא לא חוקר רווחה ועוני.
לא שזה פסול להיות עם אג'נדה. לכל אחד יש אג'נדה אבל ההגינות מחייבת להציג גם אג'נדות אחרות. למשל נדב פרץ הוא חוקר רווחה (לפעמים מציג את עצמו כחוקר עוני) כותב:
"קצבאות אוניברסליות הן אחד האמצעים הטובים ביותר שמדינת רווחה יכולה לנקוט בהם. לקצבאות תלויות-הכנסה יש כמה מגרעות מרכזיות: ראשית, הן יוצרות סטיגמטיזציה התוצאה של הסטיגמטיזציה היא שמי שרק יכול להרשות לעצמו לשרוד בלי הקצבאות, לא לוקח אותן.
עוד תוצאה של קצבאות תלויות הכנסה היא מלכודות עוני כשנותנים קצבאות למי שהמשכורת שלו נמוכה, גורמים לו להימנע מלהעלות אותה – כדי שלא ישללו ממנו הקצבאות."
לדעתו "קצבאות ילדים הן הגיוניות לא פחות – מנקודת המבט של מדינת הרווחה – מאשר תוכניות כמו דיור ציבורי או חינוך חינם. משפחה ענייה שמקבלת עוד כמה מאות שקלים איכות החיים שלה משתנה"
אז למה טרכטנברג טוען שקצבאות ילדים אינן אפקטיביות? אולי לגבי מי שמתנגד למדינת רווחה הם אינן אפקטיביות אבל זו אמירה תלויית אג'נדה.
מדוע עורכת האסופה בחרה לכלול את דברי טרכטנברג ולא את חוקר הרווחה נדב פרץ? או לפחות מישהו שיש לו אג'נדה אחרת? אפשר להציג אג'נדות אבל להציג אותן בהגינות באופן רב צדדי ולא חד צדדי.