כבר היה שרשור "אני ח*&^ של אמא"?
אם לא - מתכבדת לפתוח. כבר כמה ימים היא הפוכה. שוב שיניים. מקווה (בשבילה ובשבילי) שלא שוב אוזניים. חום, ידיים בפה כל הזמן, מקיאה, לא אוכלת כלום. בערב חזרנו מטיול, הכנסתי לה לפה כפית וחצי יוגורט ולקחתי אותה לאמבטיה. עמדה ליד האמבטיה, ערומה, מתוקה, ממתינה לכיף ומתלהבת מהמים הזורמים ואומרת: "נו, נו, מהר, מהר". לא כואב כלום, לא מציק כלום. פשוט תינוקת שמחכה לאמבטיה. אני עמדתי בפתח הדלת (מטר וחצי ממנה), הסתכלתי עליה והיא נראתה כל-כך לא סובלת (לראשונה מזה כמה ימים). לא התאפקתי וקראתי לה, כי היא עמדה עם הגב אליי ורציתי לראות את החיוך מאוזן לאוזן, שבטוח היה על פניה. היא הסתובבה אליי (באמת מחייכת), רגל קטנטנה החליקה על הרצפה (הרטובה, כנראה) והיא נפלה. הספקתי לתפוס אותה לפני שהיא קיבלה מכה בראש, אבל היא נחתה על הטוסיק. היא צרחה, כמו שלא שמעתי אותה צורחת אף פעם. צרחה, וצרחה, וצרחה, וצרחה. תפסה אותי, צרחה: "כואב, כואב!"... היא המשיכה לצרוח ככה 40 דקות. כמובן שלא הסכימה לרדת לי מהידיים, כמובן שלא הסכימה להכנס לאמבטיה, ובגלל שהיא הייתה מאוד מלוכלכת מהחול - נאלצתי לשטוף אותה מהר-מהר, מה שהביא לפרץ היסטריה נוסף. לקח לה שעתיים להרדם וכל הלילה היא בכתה, גם מתוך שינה. בבוקר היא קמה בסדר (
-
-
), לא מתלוננת על כאבים וכמובן, כיאה לינטע שהיא - דאגה כבר לספר לכל העולם, שהיא נפלה, קיבלה מכה, בכתה מאוד ואמא הרגיעה אותה. אז - מבחינתה אני גיבורה, כי הרגעתי אותה, אבל מבחינתי - הייתי צריכה להשגיח יותר. אני יודעת שתינוקות נופלים, אני יודעת שטוב שזה נגמר כמו שזה נגמר, אבל אתמול בפעם הראשונה הרגשתי באמת כמו ח%^ של אמא.
אם לא - מתכבדת לפתוח. כבר כמה ימים היא הפוכה. שוב שיניים. מקווה (בשבילה ובשבילי) שלא שוב אוזניים. חום, ידיים בפה כל הזמן, מקיאה, לא אוכלת כלום. בערב חזרנו מטיול, הכנסתי לה לפה כפית וחצי יוגורט ולקחתי אותה לאמבטיה. עמדה ליד האמבטיה, ערומה, מתוקה, ממתינה לכיף ומתלהבת מהמים הזורמים ואומרת: "נו, נו, מהר, מהר". לא כואב כלום, לא מציק כלום. פשוט תינוקת שמחכה לאמבטיה. אני עמדתי בפתח הדלת (מטר וחצי ממנה), הסתכלתי עליה והיא נראתה כל-כך לא סובלת (לראשונה מזה כמה ימים). לא התאפקתי וקראתי לה, כי היא עמדה עם הגב אליי ורציתי לראות את החיוך מאוזן לאוזן, שבטוח היה על פניה. היא הסתובבה אליי (באמת מחייכת), רגל קטנטנה החליקה על הרצפה (הרטובה, כנראה) והיא נפלה. הספקתי לתפוס אותה לפני שהיא קיבלה מכה בראש, אבל היא נחתה על הטוסיק. היא צרחה, כמו שלא שמעתי אותה צורחת אף פעם. צרחה, וצרחה, וצרחה, וצרחה. תפסה אותי, צרחה: "כואב, כואב!"... היא המשיכה לצרוח ככה 40 דקות. כמובן שלא הסכימה לרדת לי מהידיים, כמובן שלא הסכימה להכנס לאמבטיה, ובגלל שהיא הייתה מאוד מלוכלכת מהחול - נאלצתי לשטוף אותה מהר-מהר, מה שהביא לפרץ היסטריה נוסף. לקח לה שעתיים להרדם וכל הלילה היא בכתה, גם מתוך שינה. בבוקר היא קמה בסדר (