כאב ראש - או - גם אני מתפרק(טריגר)
לפני שאתם קוראים - לא לעודד, זה היה, זה עבר ועכשיו אני (עדיין) חי. עם כאב ראש מפוצץ, אבל חי. כואב… ואני לא יודע למה… כואב לי הראש, העיניים ובמורד הגרון מתחלקת מועקה… במערכת יש שיר של סוזאן וגה על החייל שהולך לדבר עם המלכה והיא הורגת אותו בסוף… המכונת כביסה גמרה לעבוד. ואני לא מצליח לבכות. אני לא מבין למה. למה אני אף פעם לא מצליח להתפרק. אני לא נותן לעצמי?! אני לא יודע איך?! אז מה נשאר לי לעשות? לחתוך את הורידים? אני רוצה להתפוצץ, אני רוצה למות, אני מרגיש שיש לי משהו בחזה שלא מוכן לצאת, כל פעם שהעיניים שלי מתמלאות דמעות, בסוף הן לא זולגות. גם עכשיו… לשנייה אחת, חשבתי שאני אצליח, חשבתי שאולי הלב יצליח לצאת בלי שאני אשים לב. ואולי הוא יקפוץ לי למעלה ויוציא את כל מה שהוא כ"כ רוצה להוציא. את הצעקה, את הבכי, את הצרחה. ועכשיו הדיסק עובר לדיסק של לאונרד כהן; יופי – דיסק של התאבדות. או של דיכאון כרוני. ואני מתחיל לחשוב שאולי הכל קשור בהכל… אולי אני נראה כמו שאני נראה ואולי אני מרגיש כמו שאני מרגיש ואולי אני חי כמו שאני חי והכל נובע מאותן האפיזודות. האפיזודות שאני כ"כ התאמצתי לשכוח. שאני כ"כ הדחקתי עד לרמה שאני כבר לא כ"כ זוכר מה היה. אבל אני כן זוכר, לפחות מידי פעם… הריח, הטעם, הכיסא ואיך שהעור נדבק לכיסא הזה. ואני רוצה להתפרק אבל אני רוצה להתפרק עם מישהו, אני לא יכול לבד.. אני לא רוצה להתפרק לבד. אני לא יכול להתפרק לבד. אני צריך מגע, אני צריך חיבוק. ואני יודע שזה מה שחסר ואני יודע שזה רחוק ממני. ואני נלחם… תמתין בסבלנות. אולי מתישהו יהיה מישהו או מישהי שתחבק אותך ותוכל להתפרק, להוריד את השיריון. מישהי שתיגע בך… הרי אפילו אם ידידות קרובות אתה לא מתחבק ואם חברים?! אולי אחד. ואתה צריך את זה… ואיך זה שתמיד כשאתה צריך את זה, זה לא שם?!?! לא יכול להיות שזה תמיד יד המקרה… אתה לא נותן לעצמך להתפרק לפני אחרים, אבל אתה לא יכול להתפרק כשאתה לבד… אז אתה אוכל את עצמך ואתה מרגיש איך אתה נעכל מבפנים. ופתאום, הידיים כבדות, קשה להרים אותן. והמקלדת נראית רחוקה מתמיד. ואתה נזכר בה, היא הייתה אחת, אבל הקירבה לא הייתה אמיתית. גם מולה לא יכולת להיתפרק.[ נפש מרוטשת… ועכשיו אתה מרגיש הקלה. למה?!?!?!?!?!?!?!!?!?!?!? למה לעזאזל אני מרגיש הקלה – זה לא ששחררתי משהן שהיה בתוכי, פשוט נתתי לנמר לראות את החופש יותר זמן, אז הפעם במקום קיר מבטון, היה קיר שקוף, אבל הקיר עדיין שם. וזה כ"כ מתסכל, אני רוצה לשבור אותו, אני רוצה לשבור את עצמי… אני הקיר ואני הנמר. וכל פעם שהנמר ממוטטת עוד שכבה אני נקרע מחדש והמצב הזוי, יושב מול מחשב בחושך… רק האור של המסך מרצד ולאורו שתי הידיים מרצדות בקלילות כשלהיא על המקשים אבל זה לא מרגיש קליל… והצללים שיש על הידיים שיבשות כבר מרוב שטיפות עם אלכוהול וסבון כלים ומים. אני מנסה לשחוק את עצמי מבחוץ… לא מספיק לי שאני מנסה לאכול את עצמי מבפנים. או שאני מנסה לשמור על חזות נקייה "הוא מתפקד נהדר" – והפרצוף שלי מתעקם אפילו כשאני חושב את זה… ולא רק כשאני כותב את זה. מתפקד נהדר. מתעכל נהדר..ושוב אני רוצה להתפוצץ מבפנים. ואני נהיה רעב. יופי, רק זה היה חסר לי – משהו שיזכיר לי שאני קיים, כאילו לא כאב לי מספיק גם ככה. אוף. ועכשיו כבר אין לי כוח.
לפני שאתם קוראים - לא לעודד, זה היה, זה עבר ועכשיו אני (עדיין) חי. עם כאב ראש מפוצץ, אבל חי. כואב… ואני לא יודע למה… כואב לי הראש, העיניים ובמורד הגרון מתחלקת מועקה… במערכת יש שיר של סוזאן וגה על החייל שהולך לדבר עם המלכה והיא הורגת אותו בסוף… המכונת כביסה גמרה לעבוד. ואני לא מצליח לבכות. אני לא מבין למה. למה אני אף פעם לא מצליח להתפרק. אני לא נותן לעצמי?! אני לא יודע איך?! אז מה נשאר לי לעשות? לחתוך את הורידים? אני רוצה להתפוצץ, אני רוצה למות, אני מרגיש שיש לי משהו בחזה שלא מוכן לצאת, כל פעם שהעיניים שלי מתמלאות דמעות, בסוף הן לא זולגות. גם עכשיו… לשנייה אחת, חשבתי שאני אצליח, חשבתי שאולי הלב יצליח לצאת בלי שאני אשים לב. ואולי הוא יקפוץ לי למעלה ויוציא את כל מה שהוא כ"כ רוצה להוציא. את הצעקה, את הבכי, את הצרחה. ועכשיו הדיסק עובר לדיסק של לאונרד כהן; יופי – דיסק של התאבדות. או של דיכאון כרוני. ואני מתחיל לחשוב שאולי הכל קשור בהכל… אולי אני נראה כמו שאני נראה ואולי אני מרגיש כמו שאני מרגיש ואולי אני חי כמו שאני חי והכל נובע מאותן האפיזודות. האפיזודות שאני כ"כ התאמצתי לשכוח. שאני כ"כ הדחקתי עד לרמה שאני כבר לא כ"כ זוכר מה היה. אבל אני כן זוכר, לפחות מידי פעם… הריח, הטעם, הכיסא ואיך שהעור נדבק לכיסא הזה. ואני רוצה להתפרק אבל אני רוצה להתפרק עם מישהו, אני לא יכול לבד.. אני לא רוצה להתפרק לבד. אני לא יכול להתפרק לבד. אני צריך מגע, אני צריך חיבוק. ואני יודע שזה מה שחסר ואני יודע שזה רחוק ממני. ואני נלחם… תמתין בסבלנות. אולי מתישהו יהיה מישהו או מישהי שתחבק אותך ותוכל להתפרק, להוריד את השיריון. מישהי שתיגע בך… הרי אפילו אם ידידות קרובות אתה לא מתחבק ואם חברים?! אולי אחד. ואתה צריך את זה… ואיך זה שתמיד כשאתה צריך את זה, זה לא שם?!?! לא יכול להיות שזה תמיד יד המקרה… אתה לא נותן לעצמך להתפרק לפני אחרים, אבל אתה לא יכול להתפרק כשאתה לבד… אז אתה אוכל את עצמך ואתה מרגיש איך אתה נעכל מבפנים. ופתאום, הידיים כבדות, קשה להרים אותן. והמקלדת נראית רחוקה מתמיד. ואתה נזכר בה, היא הייתה אחת, אבל הקירבה לא הייתה אמיתית. גם מולה לא יכולת להיתפרק.[ נפש מרוטשת… ועכשיו אתה מרגיש הקלה. למה?!?!?!?!?!?!?!!?!?!?!? למה לעזאזל אני מרגיש הקלה – זה לא ששחררתי משהן שהיה בתוכי, פשוט נתתי לנמר לראות את החופש יותר זמן, אז הפעם במקום קיר מבטון, היה קיר שקוף, אבל הקיר עדיין שם. וזה כ"כ מתסכל, אני רוצה לשבור אותו, אני רוצה לשבור את עצמי… אני הקיר ואני הנמר. וכל פעם שהנמר ממוטטת עוד שכבה אני נקרע מחדש והמצב הזוי, יושב מול מחשב בחושך… רק האור של המסך מרצד ולאורו שתי הידיים מרצדות בקלילות כשלהיא על המקשים אבל זה לא מרגיש קליל… והצללים שיש על הידיים שיבשות כבר מרוב שטיפות עם אלכוהול וסבון כלים ומים. אני מנסה לשחוק את עצמי מבחוץ… לא מספיק לי שאני מנסה לאכול את עצמי מבפנים. או שאני מנסה לשמור על חזות נקייה "הוא מתפקד נהדר" – והפרצוף שלי מתעקם אפילו כשאני חושב את זה… ולא רק כשאני כותב את זה. מתפקד נהדר. מתעכל נהדר..ושוב אני רוצה להתפוצץ מבפנים. ואני נהיה רעב. יופי, רק זה היה חסר לי – משהו שיזכיר לי שאני קיים, כאילו לא כאב לי מספיק גם ככה. אוף. ועכשיו כבר אין לי כוח.
(. אני יודע שאני לא מסוגל להרגיש את הכאב הזה שאתה מרגיש... ושזה רע.. 
