יתומה מבחירה

flashdance

New member
יתומה מבחירה

הלב שלי דופק... השעה שתיים בלילה ואני לא יכולה ללכת לישון. הילדים ישנים כבר מזמן, גם בעלי נרדם כבר. קשה לי להיות בזה לבד.
מחפשת אוזן קשבת. מישהי שתבין מה עובר עלי... אבל הכי חשוב שלא תשפוט אותי על הבחירה שלי להיות יתומה.

אני כמעט בת 40, ילדה-אשה. בשנים האחרונות עברתי תהליך כואב שבמהלכו הבנתי שכדי לשרוד אני חייבת להתרחק מאמא שלי.
אמא שלי היא בת יחידה לניצולי שואה שאיבדו את כל משפחתם. את החיים שלה היא חיה דרכי מבלי שום יכולת להבחין מה שלי ומה שלה,
איפה אני מתחילה ואיפה היא נגמרת. היא מעולם לא ראתה אותי. את מי שאני באמת. רק את עצמה, כל הזמן. ואני הייתי שם בשביל לספק
את הצורך הזה שלה. מעולם לא הבנתי שמשהו לא בסדר. חשבתי שכך הן כל האמהות.

קיבלתי החלטה לא פשוטה. לשים לזה קץ. פשוט להתרחק. פיזית ונפשית.
לא מתקשרת. לא באה לבקר.
בהתחלה היא נבהלה.
גם אני נבהלתי. והיו רגעים שחשבתי לוותר ולהחזיר את המצב לקדמותו.
בעיקר בגלל שאין לי שום תמיכה. בעלי לא מבין ולא מקבל. הוא חושב שאני עושה לה ולילדים שלי עוול.
שאני נותנת להם דוגמא אישית שלילית שהרי כתוב "כבד את אביך ואת אמך"...

אעצור כאן למרות שיש שיש לי עוד הרבה לכתוב. אני לא בטוחה אם זה המקום הנכון לבקש תמיכה...
 

אשבל1

New member
שלום flashdance

אני יכולה להניח שאם הגעת להחלטה כזאת שאמך לא תהיה חלק מחייך יש לכך סיבה טובה , ולכן כמובן שאין מקום לשפוט אותך,

הפורום הזה מיועד לכל בת\אישה שאמה חסרה בחייה, כפי שנכתב ב"אודות הפורום" : באובדן אם הכוונה היא לא רק למוות בטרם עת אלא גם להתאבדות, נטישה, פירוד פיזי, נטישה נפשית, ניתוק מנטלי [כמו במקרה של מחלת נפש] או כל צורה של היעדרות האם מחייה של הבת. כל רגש שעולה כאן הוא לגיטימי, גם כאב, וגם שמחה, גם כעס, וגם השלמה. חשוב לזכור כי אנשים שונים עשויים לחוות אירועים בצורות שונות מאיתנו, ואין דרך אחת נכונה להתמודד, או רגש אחד שיש לחוש. אני מזמינה אתכם להצטרף, ומקווה שתמצאו פה בית חם, אוזן קשבת, ולב מבין.

את מוזמנת להישאר איתנו, שתהיה לך שבת שלום
 

flashdance

New member
תודה לך, ובכל זאת...

אני שואלת את עצמי אם יש לי מקום כאן, בין בנות שכותבות על אמהותיהן בהערצה וכמיהה, בין בנות שהאם המופנמת בתוכן היא אם מיטיבה.
אני מתגעגעת לאמא הזו שמעולם לא הייתה לי. היו שנים שחיפשתי אותה בדמויות של נשים אחרות. היום אני יודעת שהאם שאני מחפשת נמצאת בתוכי. היא אני.
כפרפרזה למילותיו של חיים נחמן ביאליק: "אני לי אם ואחות".
גם אחיות לא היו לי. גם בנות אין לי. אבל יש לי אותי. ויש לי בעל מקסים ושני בנים מדהימים שמלמדים אותי כל יום מחדש איך להיות אמא אחרת.
האם יש בפורום הזה מישהי שמסוגלת להבין על מה אני מדברת?
שלא תשלח אותי לקרוא מאמרים על "איך לקבל את אמא שלי באהבה"?
שלא תנסה לתקן כי קשה לה לפגוש את החלקים הללו שנמצאים גם אצלה?

אני יכולה לבחור לכתוב בפורום אחר, פורום על יחסים במשפחה או משהו כזה. לא סתם אני בוחרת לכתוב דווקא כאן.
היתמות הרגשית שאני חווה אינה שונה מהיתמות שלכן... והיא גם אינה מ"בחירה" כמו שכתבתי בכותרת המעט פרובוקטיבית.
שהרי אני לא בחרתי להוולד לאם עם נכות רגשית (שבעצמה לא בחרה להוולד להורים שעברו את הנורא מכל).
אלו נסיבות החיים. אין אשמים. יש אנשים שבוחרים למות ויש כאלו שבוחרים לחיות.
אמא שלי בוחרת בצד של המתים.
אני בוחרת לחיות.

לילה טוב וכל טוב לכולכן.
 

אשבל1

New member
אני מרגישה דרך המילים איך למדת לחבק את עצמך

ואני חושבת שזה מקום טוב להיות בו לכל בת ללא אם, לדעת לתת לעצמנו חיבוק עוטף, כמו חיבוק של אמא, כמו שהאמהות שבינינו נותנות לילדים שלהן.

אני מאוד מתחברת לתגובה של mykal ולשאלות ששאלה, ושולחת לך
 

shaki23

New member
תאמיני בדרך שלך.

היי, את נשמעת כמו בחורה עם חוזק ואומץ לב רבים מאוד. המקום שאת נמצאת בו הוא חדש ולא מובן, אבל אם החלטת להתמודד בדרך מסויימת סימן שזאת הדרך הנכונה לך. נשמע שערברת דרך ארוכה וקשה והרבה ייסורים עד שהגעת להחלטה להתנתק מאמך ועל זה מגיע לך חיבוק חזק מהאנשים שקרובים לך. אל תשפטי את עצמך ולא ישפטו אותך. אני לא יכולה להזדהות איתך אבל המצב שלך מוכר לי. אני היום יתומה מאמי ומתגעגעת אליה מאוד. אמי עברה את אותם ייסרוים שאת עברת, סבתי היתה ניצולת שואה שאיבדה את כל משפחתה עד שעלתה לארץ והקימה משפחה חדשה. סבתי היתה אישה לא קלה בכלל ואמי סבלה ממנה רבות בילדותה. אני לא הבנתי איך זה יכול להיות שאמא שלי לא אהבה את אמא שלה וכשהתבגרתי ושמעתי סיפורים איומים מאמא שלי ואחיה הבנתי שאי אפשר לשפוט. גם היחסים שלי עם אמא שלי בילדות היו לא ברורים, היו רגעים שקיוויתי שאני מאומצת... היו פעמים שהתביישתי. היום אני בוגרת יותר ומבינה שכל אחד מאיתנו הוא עולם ומלואו, אם את מרגישה שיהיה לך טוב יותר בדרך מסויימת- לכי בה!
תהיי קשובה לעצמך, לבן זוגך, לילדייך. תעשי הכל תוך כבוד לאמך ולמורשת. אחרי הכל, היא גידלה אותך להיות האישה החזקה והמוצלחת שאת היום.
 

אשבל1

New member
יפה כתבת ,

מזמינה אותך להישאר אותנו, נשמח לשמוע עוד ממך
 

רחלי581

New member
עצה מנסיוןן אישי על בשרי

תדעי לך שזו שרשרת שצריך לשבור. תחשבי אם את עושה את הדבר הנכון. אני דור 4. סבתא רבה שלי עלתה לארץ עוד לפני השואה. כל המשפחה נשארה שם. ולא נותר מהם זכר.

ביני לבין אמי היחסים מאוד קשים ולא פשוטים. אמא שלי דאגה לי תמיד לכל צרכי הפיזיים. אבל רגשית היא מעולם לא היתה מסוגלת לכך. הדברים קשים וכואבים. וקשה לפרט כאן בגלוי. אבל גם אני מחפשת לי דמויות אם כל החיים. זה נורא. וזה כואב וזה קשה. לרצות כ"כ לקבל אהבה של אמא, הבנה והכלה של אמא שלא יהיה לי.
אבל אני סולחת לה. את יודעת למה? כי היא לא אשמה. היא לא מסוגלת להתמודד. אני זאת שצריכה לדאוג שתמיד תהיה יציבות בבית. כי כל דבר הכי קטן מערער אותה. זאת לא אמא שאפשר לשתף בקשיים ובכאב. היא רק תעצים את זה, תשליך את זה עלי בחזרה בצורה הכי פוגעת שיכולה ליהות. זו לא אשמתה. צריך תמיד להיות קשובים אליה. לשמור על השקט. על קצות האצבעת. לשמור על שהסערה שבתוכה לא תפרוץ.

ותדעי לך שאחותי לא יכולה לסבול זאתץ היא ואמי לא מדברות כבר 6 שנים. והם חיות באותו בית. וזה לא פיתרון והוא לא מוביל לשום מקום.
והמקור זה לא אמא שלי. גם אמא שלי וסבתא שלי לא דברו אולי 10 שנים. וקרעו לי את הלב. את הנשמה העדינה כילדה קטנה. אמא שלי גם גדלה בבית לא פשוט והתמודדה בעצמה עם אמא לא פשוטה.

וזבתא שלי היתה הבת היחידה לסבתי רבתי ז"ל. שנפטרה בגיל מוקדם. ובכל מילה ובכל משפט שמספרים עליה אני יודעת שהיא נשאה איתה כאב גדול ואשמה גדולה על המשפחה שעזבה. על הדרך חיים שעזבה. ושסבתי גם כן ספגה מכך הרבה.

והייתי רוצה שהשרשרת תישבר. אני הייתי רוצה לגדל ילדים בריאים בנפשם. כי אם אמא שלך לא נתנה לך בטחון מי יתן לך?
אל תעשי את זה לילדים שלך. תתיעצי. תתעלי על עצמך ותתבטלי לאמך. תאמיני לי שהילדים שלך רואים איך את מנהגת עם אמך והם לומדים והם לוקחים דוגמא.אני רואה איך אמא שלי משלמת מחיר על כך דלא דיברה עם אמא שלי שני, בכך שעכשיו הבת שלה (אחותי) לא מדברת איתה. ואין לזה סוף. והילדים יגדלו וינפנפו לך בזה. הם לומדים ילדים. הם חכמים ונבונים והדוגמא שלך בונה אותם. ואםתכבדי את אמך למרות הקושי ואת תראי את זה בערוב ימייך לאיזה כיבו הורים את תקבלי מהם. זה קשה אני יודעת. אבל תנסי. תקחי איתך מישהי שכן תבין אותך שתתן לך כוחות לשגעונות של אמך להתמודד איתם. אתם לא חיות באותו בית. אני בטוחה שזה אפשרי. תלמדי את הילדים שלך מה זה להיות משפחה תומכת ואוהבת בכל מצב. הרי אמא שלך קמה בלילות כשבכית, והאכילה אותך ודאגה לך כמה שהיא יכולה. זו לא אשמתה שהיא לא יכלה יותר מזה. היא באמת לא יכולה. זה לא שהיא לא אוהבת אותך היא פשוט לא ייכולה להעניק לך את הצרכים הרגשיים האלו. היא בתוכה מאוד מסכנה. אבל בעזרת השם תתפללי שאצלך זה נעצר. את לא עושה לילדים שלך צלקות בנשמה. לא לדבר עם אמא שלך זה צלקת בנשמה שלהם לנצח.
 

mykal

New member
לא פשוט, המצב שאת מתארת.

אני בטוחה את מרגישה בדידות בגלל שאת רוצה משהו שמבחוץ אינך יכולה להשיגו.
אמא שלך--רק ביולוגית, ולא רגשית ופיזית.

השאלה איך את 'מפרקת' את כאב הניתוק,
מה את מצפה מאיתנו (שכן מבינה את הכאב) חוץ מ-


האם את עדין מתלבטת בדברי בעלך?
האם את מחפשת מצב בינים?
או השלמת עם הלבדיות והויתור על האשה שילדה אותך?
אולי אם תהינה תשובות נוכל להועיל יותר.

בהחלט מוכנה להנל דיון איתך ולתמוך בשמחה כמה שאוכל.
 

black girl10

New member
אני יודעת שאין לי את הזכות לשפוט את מעשיך,

מאידך לא יכולתי שלא להגיב.
אני קוראת סמויה פה בפורום גם אני יתומה (משני הורים).
מאמינה שאין אימא רעה יש אימא שרע לה, תפקידך להיות שם בשבילה, לעזור, להבין וללמד אותה שאפשר גם אחרת. אם היא מתנהגת בצורה
הזאת זה לא בגללך זה בגללה. תמצאי את הדרך לגעת בה.
כשתלמדי לא לקחת שום דבר באופן אישי וכשתביני שבלעדיה לא תהיי פחות בודדה, אז אולי כבר יהיה מאוחר. הייתי עושה כל כך הרבה בשביל חמש דק' עם אמא.

לעולם לא אבין איך אפשר להיות יתמה "מבחירה" .
 

orsal

New member
ממש אבל ממש לא יכולה להבין


לפני שנה וחמישה חודשים איבדתי את היקרה לי מכל. הגעגועים קשים מנשוא. כל כך הרבה שרציתי עוד להגיד לאמי וכל כך הרבה דברים שעוד יכולנו לעשות יחד אבל היא לא כאן
.
לא מסוגלת להבין בחירה כמו שלך. אגב, גם אני בת של הורים ניצולי שואה.
מצדיקה את בעלך ולא מבינה למה את גוזלת מילדיך את הסבתא שלהם?
סליחה אם התגובה חריפה אבל באמת מהמקום שאני נמצאת בו קשה לי להבין.
 
שלום לך, פלאשדאנס.

אני לא מכירה אותך אישית, אבל אני כבר יודעת עליך שאת בחורה אמיצה.
אפילו בכך שנכנסת לכתוב כאן, כשידעת שאת עלולה לקבל כאן תגובות שלאו דווקא תומכות בדעתך.

חשבתי על דברייך ואני חושבת שיש הגיון בכך שנכנסת לכאן. אשבל ציטטה את מטרת הפורום שלנו, ואני חושבת שמצאת את עצמך בה. אני חושבת שדור שני [וכמו שיש שתיארו כאן גם שלישי ואפילו רביעי, כפי שאחת המשתתפות תיארה כאן] עוברים לפעמים מסכת חיים שזר לא יכול להבין. מה שקרה בשואה הוא כל כך חריג ואכזרי, שהשפיע על הנפש בצורה שאינה שגרתית, ומן הסתם קשה להתמודד איתו במסגרת כתבות של סופשבוע לטיפים לחיים טובים. אני חושבת שגם לאנשי מקצוע זה אתגר מאוד מורכב.
קצת קשה לגבש דיעה על סמך המעט שכתבת, ומן הסתם לא לכך כיוונת. רצית מקום לפרוק בו קצת מרגשותייך, ואולי גם לחשוב ביחד מה אפשר לעשות, ולקבל עוד נקודות הסתכלות. אולי אפילו משהו לא מודע בך קיווה שיצליחו להניא אותך מהחלטתך [אני סומכת עליך שתקראי את המשפט הזה בצורה תיאורית ולא שיפוטית. לא שאמרתי שזה מה שצריך לעשות].
אני בהחלט מזמינה אותך לעשות את זה כאן. הקושי שלך ברור, ואת זקוקה לתמיכה [אני מאוד מקוה שאת דואגת לתמיכה גם מחוץ לפורום, כי יש לך משא כבד על הכתפיים]. קחי בחשבון שדברייך יקוממו עליך לפעמים חלק מהכותבות כאן. אני בטוחה שאת מבינה לגמרי איפה זה בא. מהמקום של רבות מאיתנו, העובדה שאת מבחירה מוותרת על קשר עם אמא שקיימת, הוא בלתי נתפס. הרבה בוודאי חשות שהיו רוצות הזדמנות של 5 דקות אפילו לראות כאן את אמא שלהן. אבל אני יודעת שאת רגילה במידה מסויימת להתמודד עם ביקורות כלפי הבחירה שלך. הלא זה קורה אפילו אצלך בבית. מצד שני, את רואה את ההיענות לדון בדברים שאת מעלה, ואפילו דוגמאות ממציאות לא זהה, אבל עם קווי דמיון לנושא [בדוגמא של רחלי].
כך שאם כל אחד מהצדדים יוכל להבין שקיים צד שני, ולכבד אותו גם אם אינו מסכים לו, אני מקוה שנוכל לייצר כאן דיון שיעזור לך.
 
למעלה