יש לי כמה סיכומים, אין לי מושג איך
להעלות אותם כסיכומים. לסיכום של האדונית והרוכל חסרים המוטיבים והאלגוריה. הנה הסיכום על הרופא וגרושתו וגם לו חסרים המוטיבים: הרופא וגרושתו רקע: זמן היצירה הוא אחרי מלחמת העולם הראשונה ומקומה בוינה. העלילה מסופרת שנם רבות אחרי התרחשותה ההוכחה- מוזכרים פה מחנות הריכוז של הנאצים. על פי כל הדמויות מקום ההתרחשות הוא בית חולים- מקום שנבחר באופן אירוני. לאיש אין אהבה או רחמים אלא יחס מקצועי וקר מלבד דמות אחת זוהי האחות דינה שכבר באכספוזיציה דמותה יוצאת דופן. המספר: הסיפור נכתב בגוף ראשון כשהמספר הוא הגיבור, זהו מספר שאינו מהימן- מצהיר הצהרות אך אינו עומד מאחוריהן. המספר הוא רופא המתוודה ומשמיע באוזנינו את זיכרונותיו. לכאורה הרופא שקול ומתאר את מעשיו ואת הדברים באובייקטיביות מלאה אך למעשה הוא חושף את תהומות נפשו המכילות סערה ומרירות. הסיפור מסופר בגוף ראשון לנמען אלמוני מתוך פרספקטיבה מאוחרת של זמן. במהלך הקריאה מתברר שלמרות שהממספר היה מודע היטב לאובססיה שרדפה אותו ולאבל שהוא גרם לאשתו, המידע שהוא מספר לקורא הוא מוגבל וחד צדדי. הריחוק בזמן יכול להיות אחד ההסברים לכך, אדם המשחזר תקופה טראומטית בחייו מתקשה למסור דיווח אובייקטיבי. דוגמאות: ·1.הוא מעיד כי הוא רופא לכן הוא רואה רק את מה שעיניו רואות בעוד שעיקר היצירה מבוססת על כך שהוא הרופא מדמיין לעצמו דברים שאינם מראה עיניו אלא פרי דמיון מעוות. ·2. הוא מודיע כי החליט להיטיב עם אשתו דינה אך בהמשך הוא מרבה להציק לה בעניין קשר העבר עם הפקיד. מקצועו הופך את הסיפור לאירוני כי הרופא הוא החולה שאינו מסוגל להתגבר על קנאתו החולנית לאשתו. דמות הרופא: זוהי דמות מורכבת- הרופא חושף בפנינו את מחשבותיו הכמוסות ביותר. הדמות מתפתחת, הרופא עובר תהליך של חולי נפשי המתבטא במעין טירוף או דיבוק לעניין אחד. זהו תהליך מודע אך אינו נשלט. במידה רבה הרופא הוא גיבור המביא על עצמו את אסונו תוך מודעות הסבל. הרופא באופן אירוני חולה בנפשו וגורם גם לאשתו לחלות. כרופא הדמות ריקה מתוכן- הוא משתדל להסתלק מביה"ח לפני שיקראו לו לרפא, כצו כן אינו נותן עצות חינם. כשהוא מבקר את דינה הוא מתהדר בידע מדעי (קריאת שמות הפרחים בלטינית וגרמנית)זהו מעשה ריק מתוכן- מהפרחים יש ליהנות ואת זאת הוא אינו יודע. מוצאו הכלכלי חברתי נמוך לכן הוא רואה בחיזורו אחר דינה כאילו נהג בגסות. הוא מקפיד על לבושו יתר על המידה בשל הרקע שלו בניגוד לדינה שבטוחה בעצמה ואינה מקפידה בלבושה. כשנודע לו מוצאה המשפחתי הוא אומר שהכפיל את אהבתו, עולמו מחושב ומדוד וכך גם אהבתו. המעמד והרכוש חשובים בעיניו. עיקר הפגיעה שחש על אהבת העבר של דינה היא בשל בחירתה באדם שמעמדו נמוך, לו היה זה אדם מכובד הפגיעה הייתה קטנה יותר. כשדינה עצובה הוא מסוגל לחשוב כי הסיבה היחידה הוא מוצאה הכלכלי שהוא כנראה נמוך. יחסי אשתו עם הפקיד בעבר פוגעים בו, הוא רואה את עצמו כמי שקיבל חפץ שכבר נפגם ואינו טהור. הרופא ביצירה הוא אדם בודד- דמות המשקפת את התקופה בין שתי מלחמות עולם, ניכור ובדידות. הוא אנוכי וחשדן, מתייחס לדינה כאל קניינו, זהו אדם שתפקידו להתמסר לאחרים אך במקום זאת הוא אגואיסט עסוק בעצמו והתקשרותו לבני אדם היא על רקע אינטרסנטי בלבד. הרופא הוא החולה ואינו מסוגל לרפא את עצמו- זהו גרעין האירוניה בסיפור. דמותה של דינה: ניתן להגדיר את דינה כדמות שטוחה המאופיינת דרך עיני הרופא. הדמות מתעגלת רק לקראת הסיום כשהיא נוקטת פעולה, יוצאת לעבוד, משנה תסרוקת ומבקשת גט. אופי הדמות נקבע בשל עמדת המספר ונקודת התצפית שלו. דינה היא אחות לא רק במקצועה אלא גם באישיותה, בניגוד לרופא ולשאר הדמויות שאין בהם גישה רחמנית לחולים למרות העיסוק המקצועי. דינה שונה מבעלה, נפשה יפה, לפרחים היא מתייחסת לא על פי תועלתם או שמותיהם אלא כאביזר אסתטי. היא רגישה וישרה, מעמדות אינם נחשבים בעיניה. דינה חשה אשמה וחבויה בה עצבות בשל המעשה שארע בעברה, פרשת אהבים שהסתיימה ללא נישואים. בתחילת הקשר עם הרופא היא תופרת שמלה חדשה יש לה צורך להתחדש ולהיטהר. גם מעיניה מוקרן השחור- האשם המלווה אותה. במשך שנתיים דינה אינה מצליחה להתמודד עם חוליו של בעלה והיא מניחה לו לפגוע בה. בשנה השלישית חל מפנה, היא מתחילה לדבר על גט אך עדיין אינה מעזה לנקוט יוזמה לשם כך. רק אחרי שהרופא מספר לה על החלום היא מבינה שהוא חולה והי הופכת "לרופא" במשפחה, מטפלת בבעלה, מבקשת גט, ומסתגרת בחדרה משם היא יוצאת עם החלטה, לוקחת את גורלה בידיה ויוצאת לעבודה. היחסים בין דינה לרופא: ·בשלב הראשון מתאר הרופא את דינה כדמות מושלמת, הוא מתייהר בכך שהעז בניגוד ליתר לחזר אחריה ואף להציע לה נישואים. כאשר נודע לו פשר עצבותה (פרשת האהבה עם הפקיד) ניטע בו זרע הטירוף ומכאן יחסיו נידונים לכישלון. ·החופה- טקס הנישואין הוא יסוד מטרים בשחזור המעמד ממרחק השנים מתעלם הרופא לחלוטין מהכלה, מהמראה שלה, מלבושה והתנהגותה. התיאור מתמקד בדמותן הגרוטסקית (מגוחכת) של השושבינים השיכורים: הרופא בטוח ששעתיים לפני טקס הנישואין הם נשכרו להלווית מת, כך הוא מרמז על נישואין שלא "יחיו" ומסמיך את הנישואים שהם בעצם תחילת הדרך אל הקבורה שהיא הסוף. בתיאור בגדיהם ומראם של השושבינים מביא המחבר את הגיחוך. המעמד כולו גרוטסקי, באמצע החופה הרופא נזכר באדם שנשא אישה מתוך כפייה ולחופה הזמין את מאהביה, לשם נקמה- כמובן שזיכרון זה לא מקרי ומסמל את מהות היחסים שיהיו מכאן ואילך בין השניים. ·שיא הגיחוך- הגרוטסקיות בטקס הנישואין- החופה שמתמוטטת מהווה סמל. בליל הכלולות (הסיוט שהביא הרופא על היחסים מתממש) הוא חושד שהפרחים על השולחן נשלחו ע"י המאהב לשעבר. את הצעדים בחדר הסמוך הוא מייחס לאותו לבלר וכך נחסמת אהבת הזוג כבר בתחילתה. מכאן ואילך קבועים היחסים בתבנית ידועה מראש- הוא פוגע בה, היא בוכה הוא מפייס וממשיך במעשיו. ·שלב נוסף ביחסים ובמחלה (של הרופא)- כשהפקיד האהוב מתאשפז בביה"ח הרופא משהה אותו זמן מיותר ומטפל בו באופן כפייתי. בבית הוא מרבה לדווח לדינה מתוך יצר הרס ומתוך המחלה האובססיבית. ·שלב נוסף לקראת הסוף- בשנה השלישית ביוזמתה ובחושיה הבריאים של דינה היא מבינה כי בעלה חולה (המפנה ביחסים הוא בעקבות חלומו על הלבלר) ושאם העניין רודף אותו גם בחלומות אין לכך פתרון אלא גט. היא מתחילה כאדם בריא להכין את עצמה לשלב הבא בחייה וחוזרת למקצוע. ביחסיהם חל היפוך תפקידים, דינה לוקחת לעצמה את תפקיד הרופא כדי לרפא את החולה, היא רוצה להתגרש ומתחילה בעבודתה לטפל בנערה משותקת, כך באופן סמלי היא משחררת את עצמה מהשיתוק שהטילו עליה היחסים עם בעלה. הרופא, בשל מחלתו, לא מסוגל להתמודד עם עצמאותה ומוצא בעבודתה פגם בכך שאינה מרוויחה כראוי. ·השלב האחרון ביחסים הוא זה שבו דינה נועלת את עצמה בחדר. הנעילה גם סמלית שמום שהיא נועלת את היחסים ביניהם- הרופא מודע למבוי הסתום ובכך מתקבלת ההחלטה על הגט. המחלה: מחלת הרופא אירונית. בשל מקצועו המחלה מעוצבת בטרוף חסר כל גוון. שיא המחלה בדבריו בסיום כי הוא לא רוצה ילדים מדינה מתוך חשש שידמו לפקיד. כאן המחלה מעוצבת כבר כמעט כמחלת נפש לכל דבר. סיום היצירה: היצירה מעגלית ובסופה עולה משפט מרכזי שהופיע גם באכספוזיציה, זוהי קריאתו של הרופא אל גרושתו: "אחות, אחות בואי אצלי"- משפט שבאמצעותו התאפיינה דמותה של דינה בפתיחה, חותם את היצירה ומעיד על סגירה אירונית של מעגל כשהרופא הופך לחולה. סוג הסיפור: זהו סיפור ריאליסטי פסיכולוגי שעוסק בנפש והאדם הנתון תחת דבוק שרודף אותו. כיוון שזהו סיפור קצר עגנון לא מרחיב את ארבעת יסודות הפרוזה: רקע,דמויות,עלילה ומספר. בספור שלנו עגנון מצמצם את הרקע והעלילה ומרחיב בדמויות תוך התמקדות בדמות אחת- הדמות המספרת- עיקר הסיפור בעצוב דמות הרופא. כל אירועים נמסרים במרחק של זמן- הרופא מספר את ספורו לאחר מלה"ע השנייה כשהאירוע היה זמן רב קודם לכן. בזמן הספור הוא נסחף ולא שולט בטרופו למרות שגם אז היה מודע לו.
להעלות אותם כסיכומים. לסיכום של האדונית והרוכל חסרים המוטיבים והאלגוריה. הנה הסיכום על הרופא וגרושתו וגם לו חסרים המוטיבים: הרופא וגרושתו רקע: זמן היצירה הוא אחרי מלחמת העולם הראשונה ומקומה בוינה. העלילה מסופרת שנם רבות אחרי התרחשותה ההוכחה- מוזכרים פה מחנות הריכוז של הנאצים. על פי כל הדמויות מקום ההתרחשות הוא בית חולים- מקום שנבחר באופן אירוני. לאיש אין אהבה או רחמים אלא יחס מקצועי וקר מלבד דמות אחת זוהי האחות דינה שכבר באכספוזיציה דמותה יוצאת דופן. המספר: הסיפור נכתב בגוף ראשון כשהמספר הוא הגיבור, זהו מספר שאינו מהימן- מצהיר הצהרות אך אינו עומד מאחוריהן. המספר הוא רופא המתוודה ומשמיע באוזנינו את זיכרונותיו. לכאורה הרופא שקול ומתאר את מעשיו ואת הדברים באובייקטיביות מלאה אך למעשה הוא חושף את תהומות נפשו המכילות סערה ומרירות. הסיפור מסופר בגוף ראשון לנמען אלמוני מתוך פרספקטיבה מאוחרת של זמן. במהלך הקריאה מתברר שלמרות שהממספר היה מודע היטב לאובססיה שרדפה אותו ולאבל שהוא גרם לאשתו, המידע שהוא מספר לקורא הוא מוגבל וחד צדדי. הריחוק בזמן יכול להיות אחד ההסברים לכך, אדם המשחזר תקופה טראומטית בחייו מתקשה למסור דיווח אובייקטיבי. דוגמאות: ·1.הוא מעיד כי הוא רופא לכן הוא רואה רק את מה שעיניו רואות בעוד שעיקר היצירה מבוססת על כך שהוא הרופא מדמיין לעצמו דברים שאינם מראה עיניו אלא פרי דמיון מעוות. ·2. הוא מודיע כי החליט להיטיב עם אשתו דינה אך בהמשך הוא מרבה להציק לה בעניין קשר העבר עם הפקיד. מקצועו הופך את הסיפור לאירוני כי הרופא הוא החולה שאינו מסוגל להתגבר על קנאתו החולנית לאשתו. דמות הרופא: זוהי דמות מורכבת- הרופא חושף בפנינו את מחשבותיו הכמוסות ביותר. הדמות מתפתחת, הרופא עובר תהליך של חולי נפשי המתבטא במעין טירוף או דיבוק לעניין אחד. זהו תהליך מודע אך אינו נשלט. במידה רבה הרופא הוא גיבור המביא על עצמו את אסונו תוך מודעות הסבל. הרופא באופן אירוני חולה בנפשו וגורם גם לאשתו לחלות. כרופא הדמות ריקה מתוכן- הוא משתדל להסתלק מביה"ח לפני שיקראו לו לרפא, כצו כן אינו נותן עצות חינם. כשהוא מבקר את דינה הוא מתהדר בידע מדעי (קריאת שמות הפרחים בלטינית וגרמנית)זהו מעשה ריק מתוכן- מהפרחים יש ליהנות ואת זאת הוא אינו יודע. מוצאו הכלכלי חברתי נמוך לכן הוא רואה בחיזורו אחר דינה כאילו נהג בגסות. הוא מקפיד על לבושו יתר על המידה בשל הרקע שלו בניגוד לדינה שבטוחה בעצמה ואינה מקפידה בלבושה. כשנודע לו מוצאה המשפחתי הוא אומר שהכפיל את אהבתו, עולמו מחושב ומדוד וכך גם אהבתו. המעמד והרכוש חשובים בעיניו. עיקר הפגיעה שחש על אהבת העבר של דינה היא בשל בחירתה באדם שמעמדו נמוך, לו היה זה אדם מכובד הפגיעה הייתה קטנה יותר. כשדינה עצובה הוא מסוגל לחשוב כי הסיבה היחידה הוא מוצאה הכלכלי שהוא כנראה נמוך. יחסי אשתו עם הפקיד בעבר פוגעים בו, הוא רואה את עצמו כמי שקיבל חפץ שכבר נפגם ואינו טהור. הרופא ביצירה הוא אדם בודד- דמות המשקפת את התקופה בין שתי מלחמות עולם, ניכור ובדידות. הוא אנוכי וחשדן, מתייחס לדינה כאל קניינו, זהו אדם שתפקידו להתמסר לאחרים אך במקום זאת הוא אגואיסט עסוק בעצמו והתקשרותו לבני אדם היא על רקע אינטרסנטי בלבד. הרופא הוא החולה ואינו מסוגל לרפא את עצמו- זהו גרעין האירוניה בסיפור. דמותה של דינה: ניתן להגדיר את דינה כדמות שטוחה המאופיינת דרך עיני הרופא. הדמות מתעגלת רק לקראת הסיום כשהיא נוקטת פעולה, יוצאת לעבוד, משנה תסרוקת ומבקשת גט. אופי הדמות נקבע בשל עמדת המספר ונקודת התצפית שלו. דינה היא אחות לא רק במקצועה אלא גם באישיותה, בניגוד לרופא ולשאר הדמויות שאין בהם גישה רחמנית לחולים למרות העיסוק המקצועי. דינה שונה מבעלה, נפשה יפה, לפרחים היא מתייחסת לא על פי תועלתם או שמותיהם אלא כאביזר אסתטי. היא רגישה וישרה, מעמדות אינם נחשבים בעיניה. דינה חשה אשמה וחבויה בה עצבות בשל המעשה שארע בעברה, פרשת אהבים שהסתיימה ללא נישואים. בתחילת הקשר עם הרופא היא תופרת שמלה חדשה יש לה צורך להתחדש ולהיטהר. גם מעיניה מוקרן השחור- האשם המלווה אותה. במשך שנתיים דינה אינה מצליחה להתמודד עם חוליו של בעלה והיא מניחה לו לפגוע בה. בשנה השלישית חל מפנה, היא מתחילה לדבר על גט אך עדיין אינה מעזה לנקוט יוזמה לשם כך. רק אחרי שהרופא מספר לה על החלום היא מבינה שהוא חולה והי הופכת "לרופא" במשפחה, מטפלת בבעלה, מבקשת גט, ומסתגרת בחדרה משם היא יוצאת עם החלטה, לוקחת את גורלה בידיה ויוצאת לעבודה. היחסים בין דינה לרופא: ·בשלב הראשון מתאר הרופא את דינה כדמות מושלמת, הוא מתייהר בכך שהעז בניגוד ליתר לחזר אחריה ואף להציע לה נישואים. כאשר נודע לו פשר עצבותה (פרשת האהבה עם הפקיד) ניטע בו זרע הטירוף ומכאן יחסיו נידונים לכישלון. ·החופה- טקס הנישואין הוא יסוד מטרים בשחזור המעמד ממרחק השנים מתעלם הרופא לחלוטין מהכלה, מהמראה שלה, מלבושה והתנהגותה. התיאור מתמקד בדמותן הגרוטסקית (מגוחכת) של השושבינים השיכורים: הרופא בטוח ששעתיים לפני טקס הנישואין הם נשכרו להלווית מת, כך הוא מרמז על נישואין שלא "יחיו" ומסמיך את הנישואים שהם בעצם תחילת הדרך אל הקבורה שהיא הסוף. בתיאור בגדיהם ומראם של השושבינים מביא המחבר את הגיחוך. המעמד כולו גרוטסקי, באמצע החופה הרופא נזכר באדם שנשא אישה מתוך כפייה ולחופה הזמין את מאהביה, לשם נקמה- כמובן שזיכרון זה לא מקרי ומסמל את מהות היחסים שיהיו מכאן ואילך בין השניים. ·שיא הגיחוך- הגרוטסקיות בטקס הנישואין- החופה שמתמוטטת מהווה סמל. בליל הכלולות (הסיוט שהביא הרופא על היחסים מתממש) הוא חושד שהפרחים על השולחן נשלחו ע"י המאהב לשעבר. את הצעדים בחדר הסמוך הוא מייחס לאותו לבלר וכך נחסמת אהבת הזוג כבר בתחילתה. מכאן ואילך קבועים היחסים בתבנית ידועה מראש- הוא פוגע בה, היא בוכה הוא מפייס וממשיך במעשיו. ·שלב נוסף ביחסים ובמחלה (של הרופא)- כשהפקיד האהוב מתאשפז בביה"ח הרופא משהה אותו זמן מיותר ומטפל בו באופן כפייתי. בבית הוא מרבה לדווח לדינה מתוך יצר הרס ומתוך המחלה האובססיבית. ·שלב נוסף לקראת הסוף- בשנה השלישית ביוזמתה ובחושיה הבריאים של דינה היא מבינה כי בעלה חולה (המפנה ביחסים הוא בעקבות חלומו על הלבלר) ושאם העניין רודף אותו גם בחלומות אין לכך פתרון אלא גט. היא מתחילה כאדם בריא להכין את עצמה לשלב הבא בחייה וחוזרת למקצוע. ביחסיהם חל היפוך תפקידים, דינה לוקחת לעצמה את תפקיד הרופא כדי לרפא את החולה, היא רוצה להתגרש ומתחילה בעבודתה לטפל בנערה משותקת, כך באופן סמלי היא משחררת את עצמה מהשיתוק שהטילו עליה היחסים עם בעלה. הרופא, בשל מחלתו, לא מסוגל להתמודד עם עצמאותה ומוצא בעבודתה פגם בכך שאינה מרוויחה כראוי. ·השלב האחרון ביחסים הוא זה שבו דינה נועלת את עצמה בחדר. הנעילה גם סמלית שמום שהיא נועלת את היחסים ביניהם- הרופא מודע למבוי הסתום ובכך מתקבלת ההחלטה על הגט. המחלה: מחלת הרופא אירונית. בשל מקצועו המחלה מעוצבת בטרוף חסר כל גוון. שיא המחלה בדבריו בסיום כי הוא לא רוצה ילדים מדינה מתוך חשש שידמו לפקיד. כאן המחלה מעוצבת כבר כמעט כמחלת נפש לכל דבר. סיום היצירה: היצירה מעגלית ובסופה עולה משפט מרכזי שהופיע גם באכספוזיציה, זוהי קריאתו של הרופא אל גרושתו: "אחות, אחות בואי אצלי"- משפט שבאמצעותו התאפיינה דמותה של דינה בפתיחה, חותם את היצירה ומעיד על סגירה אירונית של מעגל כשהרופא הופך לחולה. סוג הסיפור: זהו סיפור ריאליסטי פסיכולוגי שעוסק בנפש והאדם הנתון תחת דבוק שרודף אותו. כיוון שזהו סיפור קצר עגנון לא מרחיב את ארבעת יסודות הפרוזה: רקע,דמויות,עלילה ומספר. בספור שלנו עגנון מצמצם את הרקע והעלילה ומרחיב בדמויות תוך התמקדות בדמות אחת- הדמות המספרת- עיקר הסיפור בעצוב דמות הרופא. כל אירועים נמסרים במרחק של זמן- הרופא מספר את ספורו לאחר מלה"ע השנייה כשהאירוע היה זמן רב קודם לכן. בזמן הספור הוא נסחף ולא שולט בטרופו למרות שגם אז היה מודע לו.
