"יש בן חורין שרוחו רוח של עבד
- פותח הנושא ה כ ל
- פורסם בתאריך
פתח אינטרנט
ומצא עשרות אלפי מקומות, שבהם הולכים אנשים, רק כדי שאחרים יוכלו לרדות בהם, להעניש אותם, לקרוא להם "עבדים", ולתת להם פקודות שהם חייבים לציית להם.
מאות אלפים של אנשים משלמים ממיטב כספם, כדי לדמות מצב כזה, להנאתם.
ראה את כל החרדים היהודים. כולם עבדים מרצון. מקשיבים לכל מילה של הרב, ללא שום רצון לדעה אישית. קבלת מרות טוטאלית.
יכולת נדירה של מחיקת האני, מול רצונו של האדון.
ומצא עשרות אלפי מקומות, שבהם הולכים אנשים, רק כדי שאחרים יוכלו לרדות בהם, להעניש אותם, לקרוא להם "עבדים", ולתת להם פקודות שהם חייבים לציית להם.
מאות אלפים של אנשים משלמים ממיטב כספם, כדי לדמות מצב כזה, להנאתם.
ראה את כל החרדים היהודים. כולם עבדים מרצון. מקשיבים לכל מילה של הרב, ללא שום רצון לדעה אישית. קבלת מרות טוטאלית.
יכולת נדירה של מחיקת האני, מול רצונו של האדון.
יש הבדל
יש להגיד שאנשים מדוכאים על ידי כל מיני כוחות חברתיים ונפשיים, יש להגיד שחלק מהכוחות שפועלים בנפשו של אדם היא להשליך את עצמו למרותו של אחר, יש להגיד שיש אנשים שבוחרים לתת לאחרים להחליט כי זה נוח ופשוט יותר מלהחליט בעצמך, ויש להגיד שהמהות הפנימית ביותר, מה שממלא את האדם וכל מה שהוא יכול להיות זה עבד. בראשונים אני מאמין. באחרון לא.
יש להגיד שאנשים מדוכאים על ידי כל מיני כוחות חברתיים ונפשיים, יש להגיד שחלק מהכוחות שפועלים בנפשו של אדם היא להשליך את עצמו למרותו של אחר, יש להגיד שיש אנשים שבוחרים לתת לאחרים להחליט כי זה נוח ופשוט יותר מלהחליט בעצמך, ויש להגיד שהמהות הפנימית ביותר, מה שממלא את האדם וכל מה שהוא יכול להיות זה עבד. בראשונים אני מאמין. באחרון לא.
אמירה יפה אך בעייתית
כי הזולת , בין אם נרצה או לא, הוא חלק מעצמיות האדם, ומושגי הטוב והיפה
אינם יכולים להיות מנותקים מהזולת ומהחברה בה חי האדם, מה שמגולם במילה - אחרים.
מה שאפשר לעשות הוא להצביע על הזיקה בין מושג החירות (והשעבוד)
לאבחנה של האני ביחס לזולת ולחברה.
מושג החירות קיים בתוך התווך הזה בממדים הנפשי, החברתי והמשפטי.
בממד הנפשי החירות היא המקום שנותן אדם לעצמו לחשוב, להרגיש, לרצות ולעשות ביחס לאחרים.
בממד החברתי החירות היא מקומו של האדם ביחס לאחרים בדרגות של מדרג כפיפות ומעמד אישי
ובממד המשפטי החירות היא הזכות והאחריות של האדם לנהל את עניינו בעצמו.
כי הזולת , בין אם נרצה או לא, הוא חלק מעצמיות האדם, ומושגי הטוב והיפה
אינם יכולים להיות מנותקים מהזולת ומהחברה בה חי האדם, מה שמגולם במילה - אחרים.
מה שאפשר לעשות הוא להצביע על הזיקה בין מושג החירות (והשעבוד)
לאבחנה של האני ביחס לזולת ולחברה.
מושג החירות קיים בתוך התווך הזה בממדים הנפשי, החברתי והמשפטי.
בממד הנפשי החירות היא המקום שנותן אדם לעצמו לחשוב, להרגיש, לרצות ולעשות ביחס לאחרים.
בממד החברתי החירות היא מקומו של האדם ביחס לאחרים בדרגות של מדרג כפיפות ומעמד אישי
ובממד המשפטי החירות היא הזכות והאחריות של האדם לנהל את עניינו בעצמו.
לפי הבנתי, התכוון הרב קוק
שהאדם עבד באם הוא בוחר לייחס חשיבות למה שאחרים חושבים על חשבון מה האני העצמי שלו מאמין ורוצה.
כל אדם בנוי אחרת ובמקום להעצים את הייחודיות שלנו, שהיא למעשה האור הפנימי שלנו, רובינו נוטים לתכונת העדר מבלי להפעיל חוש ביקורת האם נכון ומתאים לי הדבר.
אתה יכול לראות זאת למשל באופנה, יושב מעצב אופנה פלצן בלונדון או ברומא ומחליט שדגם ג'ינס מסוים הוא הלהיט החם הבא, כולם רצים לחנויות כי אם לא הם לא נחשבים אִין. לא משנה שעל אחד זה ישב פצץ ועל האחר זה יראה כמו הצרות שלו.
שהאדם עבד באם הוא בוחר לייחס חשיבות למה שאחרים חושבים על חשבון מה האני העצמי שלו מאמין ורוצה.
כל אדם בנוי אחרת ובמקום להעצים את הייחודיות שלנו, שהיא למעשה האור הפנימי שלנו, רובינו נוטים לתכונת העדר מבלי להפעיל חוש ביקורת האם נכון ומתאים לי הדבר.
אתה יכול לראות זאת למשל באופנה, יושב מעצב אופנה פלצן בלונדון או ברומא ומחליט שדגם ג'ינס מסוים הוא הלהיט החם הבא, כולם רצים לחנויות כי אם לא הם לא נחשבים אִין. לא משנה שעל אחד זה ישב פצץ ועל האחר זה יראה כמו הצרות שלו.
אני בהחלט מבין זאת
מה שאני מעיר הוא שאני לא מכיר אדם שלא מייחס חשיבות למה שאנשים אחרים חושבים ולא רוצה להידמות לאחרים.
השאלה היא אולי לאיזה קבוצת התייחסות אדם משייך את עצמו.
נאמר שהוא תל אביבי חילוני והוא רץ לקנות מה שמעצב אופנה פלצן קובע,
או שהוא חרדי ירושלמי ומעצב האופנה שלו הוא איזה רב פלצן במאה שערים.
בכל ציבור זה אותו הדבר.
ניתן לך דוגמה אחרת. באה הגננת להורים ואומרת להם - הילד שלכם מקולקל כי הוא לא משחק כמו ילדים אחרים.
ההורים נבהלים ושולחים את הילד שלהם מסכת טיפולים כדי שהילד שלהם יהיה כמו כולם - לא שזה עוזר כי הילד פשוט
אינו כמו כולם מבפנים. הוא נולד שונה. אבל יש מיטה ולמיטה הזאת יש גובה. ומי שגבוה מידי קוצצים לו את הרגליים
ומי שנמוך מידי מותחים אותו.
זה אחד הצדדים הפחות נעימים בטבע האנושי. אבל זה בהחלט חלק ממנו. הרצון שכולם יעמדו בשורה.
מה שאני מעיר הוא שאני לא מכיר אדם שלא מייחס חשיבות למה שאנשים אחרים חושבים ולא רוצה להידמות לאחרים.
השאלה היא אולי לאיזה קבוצת התייחסות אדם משייך את עצמו.
נאמר שהוא תל אביבי חילוני והוא רץ לקנות מה שמעצב אופנה פלצן קובע,
או שהוא חרדי ירושלמי ומעצב האופנה שלו הוא איזה רב פלצן במאה שערים.
בכל ציבור זה אותו הדבר.
ניתן לך דוגמה אחרת. באה הגננת להורים ואומרת להם - הילד שלכם מקולקל כי הוא לא משחק כמו ילדים אחרים.
ההורים נבהלים ושולחים את הילד שלהם מסכת טיפולים כדי שהילד שלהם יהיה כמו כולם - לא שזה עוזר כי הילד פשוט
אינו כמו כולם מבפנים. הוא נולד שונה. אבל יש מיטה ולמיטה הזאת יש גובה. ומי שגבוה מידי קוצצים לו את הרגליים
ומי שנמוך מידי מותחים אותו.
זה אחד הצדדים הפחות נעימים בטבע האנושי. אבל זה בהחלט חלק ממנו. הרצון שכולם יעמדו בשורה.
גם החילוני וגם הדתי
שמייחסים חשיבות רבה לצו האופנה המגזרי הם עבדים. ואולי רמת העבדות תלויה גם ברמת החשיבות לאותו מוצר חיצוני. כי אם הזהות העצמית שלי נקבעת ונמדדת בעיני עפ"י מה אני לובשת ואיך אני נראית בעיני אחרים, יענו התדמית, אזי הפכתי להיות תלויה במה חושבים עלי.
הדוגמא שנתת היא מיטת סדום. קוצצים את האנשים כדי שיכנסו לתבנית. נכון, החברה מצפה מאיתנו שנעמוד בשורה כי זה נוח לחברה, כך קל יותר לשלוט ולנהל חברה.
הבעיה מתחילה שאנו עושים זאת לעצמנו אף ללא ציפיית החברה, התרגלנו להאמין לקולות החיצוניים במקום לפתח את הקול הפנימי ולהקשיב לעצמנו מה אנו באמת צריכים ורוצים. התרגלנו להאמין שהאושר נמצא בדברים החיצוניים כמו בכסף, בבן הזוג, במעמד, בסוג העבודה, ברמת ההשכלה וכו'. התרגלנו להאמין שהדיעה המשכנעת והמנומקת של האחר היא הנכונה, התרגלנו להאזין לעטיפה ולא לתוכן כי נשתכנע יותר בקלות מדברי חלקות המוגשים באופן רהוט ע"י פרופ' באוניברסיטה או מנהיג דעת קהל מאשר מדברי אמת הניתנים מפשוט העם. כל זאת בגלל ההסכמה לאמץ מה שמקובל ונהוג ונחשב בעיני החברה.
שמייחסים חשיבות רבה לצו האופנה המגזרי הם עבדים. ואולי רמת העבדות תלויה גם ברמת החשיבות לאותו מוצר חיצוני. כי אם הזהות העצמית שלי נקבעת ונמדדת בעיני עפ"י מה אני לובשת ואיך אני נראית בעיני אחרים, יענו התדמית, אזי הפכתי להיות תלויה במה חושבים עלי.
הדוגמא שנתת היא מיטת סדום. קוצצים את האנשים כדי שיכנסו לתבנית. נכון, החברה מצפה מאיתנו שנעמוד בשורה כי זה נוח לחברה, כך קל יותר לשלוט ולנהל חברה.
הבעיה מתחילה שאנו עושים זאת לעצמנו אף ללא ציפיית החברה, התרגלנו להאמין לקולות החיצוניים במקום לפתח את הקול הפנימי ולהקשיב לעצמנו מה אנו באמת צריכים ורוצים. התרגלנו להאמין שהאושר נמצא בדברים החיצוניים כמו בכסף, בבן הזוג, במעמד, בסוג העבודה, ברמת ההשכלה וכו'. התרגלנו להאמין שהדיעה המשכנעת והמנומקת של האחר היא הנכונה, התרגלנו להאזין לעטיפה ולא לתוכן כי נשתכנע יותר בקלות מדברי חלקות המוגשים באופן רהוט ע"י פרופ' באוניברסיטה או מנהיג דעת קהל מאשר מדברי אמת הניתנים מפשוט העם. כל זאת בגלל ההסכמה לאמץ מה שמקובל ונהוג ונחשב בעיני החברה.
הדרך לעצמך (לעצמי) עוברת בזולת
ולהיפך. כן, אנו תלויים גם בתדמיות. הדוגמה הפשוטה ביותר היא המושג של הזהות.
באופן פרדוקסלי, כאשר שואלים אדם לזהותו, הוא לא מסתכל פנימה אלא החוצה, לאיזה קבוצה ומסגרת הוא משתייך.
השתיכות לקולקטיב לאומי, דתי, ישוב, קהילה, או אפילו משפחה. או עם איזו מפלגה הוא מזדהה, איזו קבוצת ספורט הוא אוהב
באיזה בית ספר הוא למד, היכן שירת בצבא, היכן הוא עובד או לומד, מצב משפחתי וכיו"ב.
וזה מדהים (!!!) משום שהציפיה היא שהתשובה לזהות תהיה בפנים והנה האנשים מוצאים אותה בעיקר בחוץ.
אז היכן נגמרת החברה ונגמר הזולת ומתחיל העצמי?
ולהיפך. כן, אנו תלויים גם בתדמיות. הדוגמה הפשוטה ביותר היא המושג של הזהות.
באופן פרדוקסלי, כאשר שואלים אדם לזהותו, הוא לא מסתכל פנימה אלא החוצה, לאיזה קבוצה ומסגרת הוא משתייך.
השתיכות לקולקטיב לאומי, דתי, ישוב, קהילה, או אפילו משפחה. או עם איזו מפלגה הוא מזדהה, איזו קבוצת ספורט הוא אוהב
באיזה בית ספר הוא למד, היכן שירת בצבא, היכן הוא עובד או לומד, מצב משפחתי וכיו"ב.
וזה מדהים (!!!) משום שהציפיה היא שהתשובה לזהות תהיה בפנים והנה האנשים מוצאים אותה בעיקר בחוץ.
אז היכן נגמרת החברה ונגמר הזולת ומתחיל העצמי?
גירושין או פיטורין יכולים להיות טראומטיים
בדיוק מהסיבות שציינת, שזה פוגע בתחושת העצמי, ובתחושת הבטחון שנובעת מכך.
כך גם אנשים שמאבדים את ביתם או משפחתם באסון טבע או אסון מעשה ידי אדם.
מה שעוזר לבני אדם להתמודד הוא שבדרך כלל אנשים שייכים ליותר ממסגרת אחת,
דבר שני הוא שעוזר הם הזיכרונות שמאפשרים למישהו לשמור על אינרציה מסוימת:
הייתי ב... עשיתי ... הביוגרפיה הזאת עוזרת לאדם לגבש זהות שאינה כל כך תלויה בהווה.
אני לא בטוח עד כמה ההזדהות שלנו עם דברים חיצוניים משחק היא.
זה יכול להיות משחק אם אדם מרחיק את עצמו מזה ויוצר איזו מעין זהות כפולה,
כאילו שהוא מרגל או סכן חשאי.... אבל גם אז ישנה הזהות החבויה לעומת הזהות הגלויה.
ואפשר לשאול כיצד אדם כזה רואה את עצמו.
בדיוק מהסיבות שציינת, שזה פוגע בתחושת העצמי, ובתחושת הבטחון שנובעת מכך.
כך גם אנשים שמאבדים את ביתם או משפחתם באסון טבע או אסון מעשה ידי אדם.
מה שעוזר לבני אדם להתמודד הוא שבדרך כלל אנשים שייכים ליותר ממסגרת אחת,
דבר שני הוא שעוזר הם הזיכרונות שמאפשרים למישהו לשמור על אינרציה מסוימת:
הייתי ב... עשיתי ... הביוגרפיה הזאת עוזרת לאדם לגבש זהות שאינה כל כך תלויה בהווה.
אני לא בטוח עד כמה ההזדהות שלנו עם דברים חיצוניים משחק היא.
זה יכול להיות משחק אם אדם מרחיק את עצמו מזה ויוצר איזו מעין זהות כפולה,
כאילו שהוא מרגל או סכן חשאי.... אבל גם אז ישנה הזהות החבויה לעומת הזהות הגלויה.
ואפשר לשאול כיצד אדם כזה רואה את עצמו.
אני חושבת ששאלת הזהות באה לידי בחינה
כאשר אדם עובר משבר כלשהו, כפי שציינת: מחלה, גירושין, פיטורין, אובדן, אסון וכד'
או אז האדם מבין שאין ערובה לשום דבר ושכל מה שיש לו יכול להילקח ברגע. ואז עולה השאלה מה כן יש לי?
אני חושבת שדווקא מצבים כאלה מביאים את האדם לרצות להכיר את הטבע האמיתי שלו ולא זה הנשען על דברים חיצוניים שיש להם סממנים של זמניות.
דבר נוסף זו השאלה היכן נמצא מוקד השליטה שלנו. האם אני נוטה למוקד שליטה חיצוני או פנימי?
מוקד שליטה חיצוני כאשר החוץ מנהל אותי, קורה משהו חיצוני והוא משפיע על מצב הרוח שלי ומנהל את התגובות שלי, לעומתו, מיקוד שליטה פנימי הוא לדעת שהכל הבל (כמו שהוזכר בשרשור מקביל) הכל חולף ואין לייחס חשיבות מרובה לשום דבר.
ישנו סיפור זן מפורסם על גורו ותלמיד שיצאו להתבודד בטבע, התלמיד רצה מאוד להגיע למצב של שלוות הנפש, כעבור כמה רגעים של ישיבה שקטה פנה התלמיד למורה ואמר לו: לא נוח לי, כואב לי הגוף, עולות מחשבות לא טובות, בקיצר רע לי. אמר לו המורה: זה יעבור.
המשיכו לשבת בשקט ולפתע חש התלמיד את שלוות הנפש המיוחלת, הרגיש שמחה עצומה מציפה אותו. שיתף את המורה בהתלהבות: וואו סוף סוף אני מבין על מה אתה מדבר אני מרגיש אושר גדול. הסתכל עליו המורה ואמר בשלווה: גם זה יעבור.
ועל זה דיבר הרב קוק מיהו העצמי הזה שאינו תלוי בדבר. יש כאן חירות עצומה.
כאשר אדם עובר משבר כלשהו, כפי שציינת: מחלה, גירושין, פיטורין, אובדן, אסון וכד'
או אז האדם מבין שאין ערובה לשום דבר ושכל מה שיש לו יכול להילקח ברגע. ואז עולה השאלה מה כן יש לי?
אני חושבת שדווקא מצבים כאלה מביאים את האדם לרצות להכיר את הטבע האמיתי שלו ולא זה הנשען על דברים חיצוניים שיש להם סממנים של זמניות.
דבר נוסף זו השאלה היכן נמצא מוקד השליטה שלנו. האם אני נוטה למוקד שליטה חיצוני או פנימי?
מוקד שליטה חיצוני כאשר החוץ מנהל אותי, קורה משהו חיצוני והוא משפיע על מצב הרוח שלי ומנהל את התגובות שלי, לעומתו, מיקוד שליטה פנימי הוא לדעת שהכל הבל (כמו שהוזכר בשרשור מקביל) הכל חולף ואין לייחס חשיבות מרובה לשום דבר.
ישנו סיפור זן מפורסם על גורו ותלמיד שיצאו להתבודד בטבע, התלמיד רצה מאוד להגיע למצב של שלוות הנפש, כעבור כמה רגעים של ישיבה שקטה פנה התלמיד למורה ואמר לו: לא נוח לי, כואב לי הגוף, עולות מחשבות לא טובות, בקיצר רע לי. אמר לו המורה: זה יעבור.
המשיכו לשבת בשקט ולפתע חש התלמיד את שלוות הנפש המיוחלת, הרגיש שמחה עצומה מציפה אותו. שיתף את המורה בהתלהבות: וואו סוף סוף אני מבין על מה אתה מדבר אני מרגיש אושר גדול. הסתכל עליו המורה ואמר בשלווה: גם זה יעבור.
ועל זה דיבר הרב קוק מיהו העצמי הזה שאינו תלוי בדבר. יש כאן חירות עצומה.
שאלה חשובה העלית.
במילים שלך - מה יש לי?
התשובה מפתיעה בפשטותה - אבל בשביל להעריך אותה צריך לעבור דרך ארוכה.
התשובה היא כמובן - כלום.
או במלים אחרות - החיים הם כמו כיסא נדנדה.
מי הבעלים של הכיסא הזה? אף אחד. מי בנה אותו? אין זה משנה כלל וכלל.
אפש פשוט לשבת עליו. אפשר גם לחשוב על כל מיני דברים - אבל לא חייבים.
במילים שלך - מה יש לי?
התשובה מפתיעה בפשטותה - אבל בשביל להעריך אותה צריך לעבור דרך ארוכה.
התשובה היא כמובן - כלום.
או במלים אחרות - החיים הם כמו כיסא נדנדה.
מי הבעלים של הכיסא הזה? אף אחד. מי בנה אותו? אין זה משנה כלל וכלל.
אפש פשוט לשבת עליו. אפשר גם לחשוב על כל מיני דברים - אבל לא חייבים.
נכון, אין לנו כלום
ועוד יותר, האני העצמי שלנו מה הוא?
אומרים שגם כלום,
אם אנו מקלפים את הקליפות שלנו של הזהות, התדמית, התפקידים מה נשאר? כלום.
ואני אומרת שהעצמי הוא גם כלום והוא גם הכל, בעת ובעונה אחת.
אומרים שנבראנו יש מאין, אנשים טועים לחשוב שהאין הוא הריק הלא כלום, גם זה נכון וגם נכון הוא שהאין הוא האינסוף.
אינסוף האפשרויות הקיימות.
לכן בפוטנציאל שלנו אנו הכלום שמכיל בתוכו את הנצח, את האינסוף.
ועוד יותר, האני העצמי שלנו מה הוא?
אומרים שגם כלום,
אם אנו מקלפים את הקליפות שלנו של הזהות, התדמית, התפקידים מה נשאר? כלום.
ואני אומרת שהעצמי הוא גם כלום והוא גם הכל, בעת ובעונה אחת.
אומרים שנבראנו יש מאין, אנשים טועים לחשוב שהאין הוא הריק הלא כלום, גם זה נכון וגם נכון הוא שהאין הוא האינסוף.
אינסוף האפשרויות הקיימות.
לכן בפוטנציאל שלנו אנו הכלום שמכיל בתוכו את הנצח, את האינסוף.
זה ממש לא הקטע שלי
אני לא בא לפה כדי לקלקל אן לפגוע.
אבל מה לעשות, אני כאן. אז אומר כמה מילים , כמעט מחוסר ברירה.
האין סוף שאת מדברת עליו הוא מושג שלילי. אין שם רע בשלילה. אלא שהיא לא מתארת דבר.
אם את מבקשת לעצמך לציין משהו ("יש") על ידי שלילה, עלייך להצטייד בארגומנט.
להדגים את זה, יש את החידה הידועה - כותותי וצבוטותי הלכו לים כותותי טבע, מי נשאר ?
גם אמונה היא סוג של ארגומנט מהטיפוס הזה, זהו ארגומנט פנימי.
הוא טוב רק למי שמאמין מלכתחילה לעניין זה, אינהרנטי לסיפור שזה קיים בהקשר שלו.
אני פשוט עוד כמה צעדים מעבר לזה.
אם תרצי במטאפורה , אני עם בים עם כותותי, בעוד את נשארת עם צבוטותי.
אני לא בא לפה כדי לקלקל אן לפגוע.
אבל מה לעשות, אני כאן. אז אומר כמה מילים , כמעט מחוסר ברירה.
האין סוף שאת מדברת עליו הוא מושג שלילי. אין שם רע בשלילה. אלא שהיא לא מתארת דבר.
אם את מבקשת לעצמך לציין משהו ("יש") על ידי שלילה, עלייך להצטייד בארגומנט.
להדגים את זה, יש את החידה הידועה - כותותי וצבוטותי הלכו לים כותותי טבע, מי נשאר ?
גם אמונה היא סוג של ארגומנט מהטיפוס הזה, זהו ארגומנט פנימי.
הוא טוב רק למי שמאמין מלכתחילה לעניין זה, אינהרנטי לסיפור שזה קיים בהקשר שלו.
אני פשוט עוד כמה צעדים מעבר לזה.
אם תרצי במטאפורה , אני עם בים עם כותותי, בעוד את נשארת עם צבוטותי.
אינסוף מספרים זה לא שלילי
להיפך, זה כל כך הרבה שאין לזה סוף.
ואם אני עושה הקשר לחירות אז המחשבה על האינסוף משחררת, מכיוון שאנו חווים כל הזמן את המגבלות הפיזיות, הפסיכולוגיות והנפשיות וכאשר בוחנים זאת הרבה מהמגבלות נוצרות בראש שלנו.
אני מאמינה במשפטים : never say never
עד שלא נגמר, לא נגמר.
הכל אפשרי, רק צריך למצוא את הדרך לעשות זאת.
להיפך, זה כל כך הרבה שאין לזה סוף.
ואם אני עושה הקשר לחירות אז המחשבה על האינסוף משחררת, מכיוון שאנו חווים כל הזמן את המגבלות הפיזיות, הפסיכולוגיות והנפשיות וכאשר בוחנים זאת הרבה מהמגבלות נוצרות בראש שלנו.
אני מאמינה במשפטים : never say never
עד שלא נגמר, לא נגמר.
הכל אפשרי, רק צריך למצוא את הדרך לעשות זאת.
AnarchistPhilosopher
Well-known member
חסר חשיבות.
אתה משחק במשחק ואח"כ כשאתה מסיים אותו מתחיל משחק חדש אחר.
הדבר היחיד שחשוב זה להנות מהרגע, כאשר רגע זה זמן בלתי מוגבל, הנצח הוא כאן ועכשיו.
אתה משחק במשחק ואח"כ כשאתה מסיים אותו מתחיל משחק חדש אחר.
הדבר היחיד שחשוב זה להנות מהרגע, כאשר רגע זה זמן בלתי מוגבל, הנצח הוא כאן ועכשיו.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.