אני חושבת ששאלת הזהות באה לידי בחינה
כאשר אדם עובר משבר כלשהו, כפי שציינת: מחלה, גירושין, פיטורין, אובדן, אסון וכד'
או אז האדם מבין שאין ערובה לשום דבר ושכל מה שיש לו יכול להילקח ברגע. ואז עולה השאלה מה כן יש לי?
אני חושבת שדווקא מצבים כאלה מביאים את האדם לרצות להכיר את הטבע האמיתי שלו ולא זה הנשען על דברים חיצוניים שיש להם סממנים של זמניות.
דבר נוסף זו השאלה היכן נמצא מוקד השליטה שלנו. האם אני נוטה למוקד שליטה חיצוני או פנימי?
מוקד שליטה חיצוני כאשר החוץ מנהל אותי, קורה משהו חיצוני והוא משפיע על מצב הרוח שלי ומנהל את התגובות שלי, לעומתו, מיקוד שליטה פנימי הוא לדעת שהכל הבל (כמו שהוזכר בשרשור מקביל) הכל חולף ואין לייחס חשיבות מרובה לשום דבר.
ישנו סיפור זן מפורסם על גורו ותלמיד שיצאו להתבודד בטבע, התלמיד רצה מאוד להגיע למצב של שלוות הנפש, כעבור כמה רגעים של ישיבה שקטה פנה התלמיד למורה ואמר לו: לא נוח לי, כואב לי הגוף, עולות מחשבות לא טובות, בקיצר רע לי. אמר לו המורה: זה יעבור.
המשיכו לשבת בשקט ולפתע חש התלמיד את שלוות הנפש המיוחלת, הרגיש שמחה עצומה מציפה אותו. שיתף את המורה בהתלהבות: וואו סוף סוף אני מבין על מה אתה מדבר אני מרגיש אושר גדול. הסתכל עליו המורה ואמר בשלווה: גם זה יעבור.
ועל זה דיבר הרב קוק מיהו העצמי הזה שאינו תלוי בדבר. יש כאן חירות עצומה.