יצר החיים/ יצר המוות
לפעמים, עבורי, מיניות היא בעיקר תחושה. מחווה קטנה, אמירה קטנה, תנוחה מסויימת, רעיון מסויים, והכל כבר פורץ החוצה. לא צריך אפילו להמשיך. זה מעורפל כזה- באוויר. מה אני אעשה לו, מה הוא יעשה לי... לא יודעת. תמיד הדואליות. אולי היא לא צריכה להיות בי, אבל היא ישנה. אחרות עושות לדואליות הזאת אינטגרציה עם השקפת העולם שלהן. מטמיעות אותה לתוך אישיותן. אני לא. יש בי אחת שרוצה להיות הכי שפחה בעולם, הכי למטה, ויש אחת- שלא. היא מרימה ידה בתנועת "עצור". אם תוריד אותי הכי למטה, אחדל מלהתקיים. אני חייבת להתקיים. אני חייבת לקיים בתוכי רעיונות ודיעות, מחשבות ורצונות... אני חייבת להתקיים בכוח. להתעקש על קיומי. אם לא אתעקש בכוח- פשוט אעלם. אכנע לרצוני למות, להטמע... אטמע באחר... דתות מזרחיות מסויימות שואפות להטמע ב "אחדות"/ באלוהות/ בישות הכוללת הזאת. הן שואפות לאבד את המודעות הייחודית. ואני- שואפת וחוששת... לפעמים נדמה לי שנלחמים בתוכי יצר החיים ויצר המוות. פרוייד דיבר על זה... פרוייד לא היה כל כך טיפש, אחרי ככלות הכל. אמנם, עושים ממנו צחוק הרבה, אבל היו לו כמה תובנות... כאילו הוא קלט דברים מסויימים בחוש. הדחף המכלה הזה, הדחף המיני... להיות שפחה. הדחף המיני לעיתים יכול להיות חזק כל כך, עד שהוא משתלט על כל דחף או רצון אחר. ואני משתדלת להשאר רגועה. לא לחשוש. לסמוך על עצמי שיצר השימור העצמי שלי יידע להציב את הגבולות במקומות ובזמנים הנכונים. אני כבר לא חדשה. למדתי למפות את איזורי הסכנה, למרות שעדיין נותרו איזורים רבים לא ממופים. אבל אי- אפשר לחשוב על זה כל הזמן. חייל וחולם חייבים להתקדם כאילו הם בלתי- מנוצחים. אז יש לך את מפת המוקשים, ואת יודעת, שרוב הסיכויים שיש שם מוקשים שלא מיפית. אבל אם תיתני לחשש הזה לשלוט בך, לעולם לא תוכלי ללכת את הדרך, והדרך היא כל- כך יפה ועוצמתית. הדרך היא החיים. ללא לקיחת סיכונים- אין חיים.
לפעמים, עבורי, מיניות היא בעיקר תחושה. מחווה קטנה, אמירה קטנה, תנוחה מסויימת, רעיון מסויים, והכל כבר פורץ החוצה. לא צריך אפילו להמשיך. זה מעורפל כזה- באוויר. מה אני אעשה לו, מה הוא יעשה לי... לא יודעת. תמיד הדואליות. אולי היא לא צריכה להיות בי, אבל היא ישנה. אחרות עושות לדואליות הזאת אינטגרציה עם השקפת העולם שלהן. מטמיעות אותה לתוך אישיותן. אני לא. יש בי אחת שרוצה להיות הכי שפחה בעולם, הכי למטה, ויש אחת- שלא. היא מרימה ידה בתנועת "עצור". אם תוריד אותי הכי למטה, אחדל מלהתקיים. אני חייבת להתקיים. אני חייבת לקיים בתוכי רעיונות ודיעות, מחשבות ורצונות... אני חייבת להתקיים בכוח. להתעקש על קיומי. אם לא אתעקש בכוח- פשוט אעלם. אכנע לרצוני למות, להטמע... אטמע באחר... דתות מזרחיות מסויימות שואפות להטמע ב "אחדות"/ באלוהות/ בישות הכוללת הזאת. הן שואפות לאבד את המודעות הייחודית. ואני- שואפת וחוששת... לפעמים נדמה לי שנלחמים בתוכי יצר החיים ויצר המוות. פרוייד דיבר על זה... פרוייד לא היה כל כך טיפש, אחרי ככלות הכל. אמנם, עושים ממנו צחוק הרבה, אבל היו לו כמה תובנות... כאילו הוא קלט דברים מסויימים בחוש. הדחף המכלה הזה, הדחף המיני... להיות שפחה. הדחף המיני לעיתים יכול להיות חזק כל כך, עד שהוא משתלט על כל דחף או רצון אחר. ואני משתדלת להשאר רגועה. לא לחשוש. לסמוך על עצמי שיצר השימור העצמי שלי יידע להציב את הגבולות במקומות ובזמנים הנכונים. אני כבר לא חדשה. למדתי למפות את איזורי הסכנה, למרות שעדיין נותרו איזורים רבים לא ממופים. אבל אי- אפשר לחשוב על זה כל הזמן. חייל וחולם חייבים להתקדם כאילו הם בלתי- מנוצחים. אז יש לך את מפת המוקשים, ואת יודעת, שרוב הסיכויים שיש שם מוקשים שלא מיפית. אבל אם תיתני לחשש הזה לשלוט בך, לעולם לא תוכלי ללכת את הדרך, והדרך היא כל- כך יפה ועוצמתית. הדרך היא החיים. ללא לקיחת סיכונים- אין חיים.