ימי זיכרון.. ואני...

red tomato

New member
ימי זיכרון.. ואני...

עד כיתה י"א.. ימי הזיכרון היו משהו שמאוד כיבדתי אותו.. אבל לא נגע לי כמעט, הייתי עומדת בצפירות אבל לא הבנתי למעשה, למה אני עומדת. שנה שעברה.. היה זה יום השואה שחל בחודש בערך אחרי שחזרנו מפולין.. ששבר אותי... בצפירה, חזרו לראשי כל המראות הנוראים.. מחנות ההשמדה, הגטו, תאי הגזים.. הכל הציף את הראש שלי.. ושתי הדקות האלה שעד אז נראו ארוכות מדי... פתאום לא הספיקו. השנה, זה בהחלט יום הזיכרון לחללי צה"ל... אני רואה את עצמי.. בסוף כיתה י"ב.. יש לי ידידים וחברות חיילים, וכל השאר.. עומדים להתגייס בשנה הקרובה... השנה נחת עליי שזה כבר לא משהו מנותק יותר.. זה אנחנו... יש בי פחד עצום שעוד שנה בדיוק.. ביום הזיכרון הבא, גם אני אניח זר על קבר (חס וחלילה). השנה - העברתי את הצפירה בתפילה/בקשה/תחנונים.. שאם יש שם מישהו למעלה.. איזה כוח גדול שמשגיח.. שישמור על כולם, על החיילים, על המתגייסים בקרוב.. ושעד שלנו יהיו ילדים, כבר לא יהיה צבא. אמן.
 

black hock

New member
אמן

אם זה רק היה נשמע אפשרי
 
למעלה