ייאוש.
קשה לי.
פשוט ככה.
קשה.
ונראה ששום דבר לא מתקדם.
קשה לי, ואני לא יודעת מה אני צריכה לעשות בשביל לצאת מזה.
קשה לי, ואני סתם נשארת להתבוסס בקושי הזה.
אני כמעט לא זוכרת זמן שלא היה לי קשה בו.
תמיד החיים האלה מרגישים לי כבדים. מורכבים.
קשה לי עם זה שעדיין, אחרי כל כך הרבה ניסיונות שכנוע עצמיים ומאחרים, אני מרגישה אשמה. על דברים שלפי השכל וממבט אובייקטיבי זה כל כך ברור שלא... לא רציתי. לא הסכמתי. נקלעתי לסיטואציה שבה פגעו בי. שאין סיכוי שילדה כל כך קטנה תהיה אשמה בדבר כזה.
אבל בפנים, זה כבר קבוע וחקוק. שזאת אני האשמה. אני הלא בסדר. אני שהייתי צריכה להיאבק יותר. אני המלוכלכת. אני הפגומה. אני המקולקלת... טעות בייצור. רק חבל שאין לי תעודת אחריות בשביל להחזיר לחברה.
וזה בכלל לא משנה שאני *מבינה* שזאת לא אשמתי. בהרגשה זה תמיד נשאר... הרבה יותר ממה שנראה לי.
ואיך בכלל אני יכולה להתקדם או לעשות משהו בחיים שלי כשאני מרגישה רקובה מבפנים? ריקבון שלא עוזב.. לא מרפה. ריקבון סופי.
ירק שנרקב לא יכול לחזור להיות טוב. צריך לזרוק אותו לפח בשביל שלא יקלקל את כל שאר הירקות שנמצאים לידו.
קשה לי.
פשוט ככה.
קשה.
ונראה ששום דבר לא מתקדם.
קשה לי, ואני לא יודעת מה אני צריכה לעשות בשביל לצאת מזה.
קשה לי, ואני סתם נשארת להתבוסס בקושי הזה.
אני כמעט לא זוכרת זמן שלא היה לי קשה בו.
תמיד החיים האלה מרגישים לי כבדים. מורכבים.
קשה לי עם זה שעדיין, אחרי כל כך הרבה ניסיונות שכנוע עצמיים ומאחרים, אני מרגישה אשמה. על דברים שלפי השכל וממבט אובייקטיבי זה כל כך ברור שלא... לא רציתי. לא הסכמתי. נקלעתי לסיטואציה שבה פגעו בי. שאין סיכוי שילדה כל כך קטנה תהיה אשמה בדבר כזה.
אבל בפנים, זה כבר קבוע וחקוק. שזאת אני האשמה. אני הלא בסדר. אני שהייתי צריכה להיאבק יותר. אני המלוכלכת. אני הפגומה. אני המקולקלת... טעות בייצור. רק חבל שאין לי תעודת אחריות בשביל להחזיר לחברה.
וזה בכלל לא משנה שאני *מבינה* שזאת לא אשמתי. בהרגשה זה תמיד נשאר... הרבה יותר ממה שנראה לי.
ואיך בכלל אני יכולה להתקדם או לעשות משהו בחיים שלי כשאני מרגישה רקובה מבפנים? ריקבון שלא עוזב.. לא מרפה. ריקבון סופי.
ירק שנרקב לא יכול לחזור להיות טוב. צריך לזרוק אותו לפח בשביל שלא יקלקל את כל שאר הירקות שנמצאים לידו.
