זוהרה האחרת
New member
יוסי ../images/Emo14.gif ../images/Emo16.gif ../images/Emo7.gif
אתמול שעמדנו על בקיבוץ, וצמרות העצים נעו בחוזקה והיסוו את קולות הבכי החנוקים, וייבשו את הדמעות המלוחות, חשבתי המון, על אבהות, אמהות וזוגיות. מוזיקת אופרה התנגנה בקול רם, וליוותה אותך בדרכך האחרונה, ושלושת ילדיך הגדולים מנישואיך הראשונים, חיבקו את הבנות הקטנות יותר, שחיבקו את הנכדים. בשבת בבוקר, ציינו יום הולדת שנה לתאומים, כל כך שמחנו. ואז, הגיע הטלפון הזה מאחיך, שבישר על מותך, לא נתפס. איך אפשר להכיל מוות פתאומי כל כך, של אדם צעיר, עוד לא בן 70. כל כך מלא חיים, כל כך אנרגטי, מלא בתוכניות, תמיד חם ואוהב, ומוכן לעזור. אנשים מהזן שלך לא קיימים יותר, ערכיים, אוהבי אדם, ואהובים כל כך. יוסי, כשבנותיך הצעירות הספידו אותך, ודיברו עליך כאבא, בכיתי. חשבתי עליי כילדה, שלא זכתה לאהבת אב שכזו. איך הן נהיו כאלו נשים בוגרות, רגישות, מפעימות ואוהבות. התשובה היא בדרך בה גודלו, לאהוב את הבריות, להיות סובלניות ולחמול. חשבתי על האיש שלי, האם גם הוא יהיה אבא כזה, אוהב, חם, דואג, לא מושלם, אבל אהוב כל כך. אני יודעת שכן, אני בטוחה שכן, ושמחתי בשביל ילדינו שיזכו לכך גם. אמא שלי עמדה שם, קטנה, ונראתה פתאום אבודה כל כך. היא איבדה את אחד האנשים הכי יקרים לה, שהכירה אותו בגיל 12, כשהגיעה מהתופת באירופה, ונשלחה לחופשה לבית דודיה בחדרה. אתה, בן דודה, היית לה כאח, כי אחים לא היו לה, והקשר החם ביניכם נשזר גם בחיי. אני זוכרת את עצמי, באה כילדה קטנה אליכם הביתה, כחיילת בחופשות, ואתם תמיד חלק מכל השמחות והאכזבות של חיי. אפילו שמלת החתונה שלי נתפרה אצלכם בבית. אתמול שדיברו על תחנות חייך המרובות, ועל פועלך המרובה, חשבתי שזכיתי. זכיתי להכירך, זכיתי שתהיה חלק מחיי, ושאני אהיה חלק מחייך. אני יודעת שתחסר לקרובים אליך ביותר, מבטיחה להיות שם בשביל הבנות, ובשביל אשתך. מבטיחה לקחת את החיוך ובת הצחוק שלך. יודעת שאתגעגע, וקשה לדמיין בלעדיך.
אתמול שעמדנו על בקיבוץ, וצמרות העצים נעו בחוזקה והיסוו את קולות הבכי החנוקים, וייבשו את הדמעות המלוחות, חשבתי המון, על אבהות, אמהות וזוגיות. מוזיקת אופרה התנגנה בקול רם, וליוותה אותך בדרכך האחרונה, ושלושת ילדיך הגדולים מנישואיך הראשונים, חיבקו את הבנות הקטנות יותר, שחיבקו את הנכדים. בשבת בבוקר, ציינו יום הולדת שנה לתאומים, כל כך שמחנו. ואז, הגיע הטלפון הזה מאחיך, שבישר על מותך, לא נתפס. איך אפשר להכיל מוות פתאומי כל כך, של אדם צעיר, עוד לא בן 70. כל כך מלא חיים, כל כך אנרגטי, מלא בתוכניות, תמיד חם ואוהב, ומוכן לעזור. אנשים מהזן שלך לא קיימים יותר, ערכיים, אוהבי אדם, ואהובים כל כך. יוסי, כשבנותיך הצעירות הספידו אותך, ודיברו עליך כאבא, בכיתי. חשבתי עליי כילדה, שלא זכתה לאהבת אב שכזו. איך הן נהיו כאלו נשים בוגרות, רגישות, מפעימות ואוהבות. התשובה היא בדרך בה גודלו, לאהוב את הבריות, להיות סובלניות ולחמול. חשבתי על האיש שלי, האם גם הוא יהיה אבא כזה, אוהב, חם, דואג, לא מושלם, אבל אהוב כל כך. אני יודעת שכן, אני בטוחה שכן, ושמחתי בשביל ילדינו שיזכו לכך גם. אמא שלי עמדה שם, קטנה, ונראתה פתאום אבודה כל כך. היא איבדה את אחד האנשים הכי יקרים לה, שהכירה אותו בגיל 12, כשהגיעה מהתופת באירופה, ונשלחה לחופשה לבית דודיה בחדרה. אתה, בן דודה, היית לה כאח, כי אחים לא היו לה, והקשר החם ביניכם נשזר גם בחיי. אני זוכרת את עצמי, באה כילדה קטנה אליכם הביתה, כחיילת בחופשות, ואתם תמיד חלק מכל השמחות והאכזבות של חיי. אפילו שמלת החתונה שלי נתפרה אצלכם בבית. אתמול שדיברו על תחנות חייך המרובות, ועל פועלך המרובה, חשבתי שזכיתי. זכיתי להכירך, זכיתי שתהיה חלק מחיי, ושאני אהיה חלק מחייך. אני יודעת שתחסר לקרובים אליך ביותר, מבטיחה להיות שם בשביל הבנות, ובשביל אשתך. מבטיחה לקחת את החיוך ובת הצחוק שלך. יודעת שאתגעגע, וקשה לדמיין בלעדיך.
