יום ששי האחרון... השעה 5 בצהריים...

יום ששי האחרון... השעה 5 בצהריים...

אני יוצא לקראת אחי שאמור להגיע מעיר אחרת לעשות אצלי שבת... הוא עידכן אותי ב3:40 שהאוטובוס יצא ב3:40 לפי החישוב הוא היה אמור כבר לרדת בתחנה... כולי דואג... השקית של המקווה בידי והצפצוף השני כבר נשמע ברקע... כל המחשבות עולות במוחי... `ילד צעיר שלא מכיר את הדרכים... מי יודע איפה הוא...` `אם הוא יספיק להתקשר לומר שהאוטובוס נתקע בדרך אז אומר לו שיניח את המוקצה ויצעד עם האנשים האחרים ליישוב הקרוב ויעשה שם את השבת...` ואז נזכרתי בסגולת הנשמת. מיד אמרתי פרק תהילים. הרמתי עיניים לשמיים. `אבאלה יקר... סלח לי על חטאי... אני מודה על כל החסדים ומבקש ממך שצביקוש יגיע בשלום ואני מקבל על עצמי שכאשר הוא יגיע במהרה ובשלום אז אלך השבת לכותל כדי לומר נשמת כל חי ואשתדל לפרסם...` שפתותי ממלמלות עוד כמה פרקי תהילים כשהצלצול מופיע על הצג... ```צביקוששש???`` ``כן, אל תשאל מה קרה.. נתקענו וזה.. אספר לך אח``כ הכל.. העיקר הוא שברוך השם אני כבר ע``י הדלת שלך.......`` רבויתי, זה נשמת! והנה אני מפרסם.
 
למעלה