Vixen_June
New member
יום שכולו פלסטיק- ספיישל יומולדת...
התעוררתי בבוקר, השמיים נראו בהירים באופן נדיר למדי, נדיר אפילו ביחס לחורף הישראלי הבהיר מטבעו.יצאתי מביתי, עטויה בבגדים רגילים לגמרי והבעה של אחת שכאילו לא מצפה לכלום, אבל בעצם מצפה לקצת אהבה ותשומת לב, פעם אחת בשנה. הגעתי לבית הספר. חברים, ידידים, סתם מכרים חביבים ומורים איחלו לי מזל- טוב, יומולדת שמח, ואני אמרתי תודה מלווה בחיוך שכולו פלסטיק. לאף אחד לא באמת אכפת, זה הכל מטעמי נימוס, בדיוק כמו שאני אומרת ש"לא צריך לקנות לי מתנה, זה בסדר" כששואלים מה אני רוצה ליומולדת, אבל עמוק בפנים צורחת עליהם שחסר להם שהם באמת יקשיבו לי ולא יביאו לי כלום. הידיים מתמלאות במתנות, בלונים, פרחים, קקטוסים, ברכות ושאר ירקות, נשיקות וחיבוקים מזוייפים מתעופפים לעברי מכל הכיוונים, ואני, שאמורה לראות את כל העושר ואושר הזה ולהיות בעננים, כיאה לילדת יומולדת למופת, מסיטה את מבטי מכל הצבעים והנוצצים המתוקים שממלאים את ידי ותרה אחריו במבטי. והנה הוא, מתקדם לעברנו בפרצוף מדוכא, נעמד מולנו ומדבר עם מישהי אחרת, כאילו לא שם לב אליי (דבר בלתי אפשרי, כי לך תפספס ילדה שעומדת באמצע המסדרון עם זר פרחים על הראש כשבלונים, נצנצים, פרחים ושלל חבילות מכסים אותה מכף רגל ועד ראש), ואז מעירים לו שיש לי יומולדת היום. "אה, מזל- טוב" הוא עונה בקול מונוטוני של אחד שלא באמת אכפת לו. והלב שלי נשבר, כי דווקא היום מכל הימים, דווקא ביום שאמור להיות הכי מיוחד ושמח בשנה, דווקא היום הוא חייב לדכא אותי, להתנהג כאילו שום דבר מיוחד לא קרה. והרי לא יכל להבחין כי זהו יום הולדתי? לא יכל להבחין בי? בלילה נשכבתי במיטה, מעיפה מבט אחרון בבלונים והפרחים שמילאו את החדר, רגע לפני שכיביתי את האור. ידעתי שמחר הכל יגמר, שום לא יזכרו שאני קיימת, ואני אהיה סתם עוד ילדה. אפילו לא יזכרו שאתמול היתה לי יום הולדת. מנסיכה מנצנצת אהפוך לדלעת חיוורת. כעסתי על כולם- על אלה שאומרים מזל טוב ואפילו לא זוכרים איך קוראים לי, אלה שמשרבטים ברכות באמצע השיעור כי הם שכחו להכין, אלה שקונים מתנות יקרות מדי רק בגלל שהם יודעים שביומולדת שלהם לא יהיה לי נעים ואני אהיה חייבת לקנות להם מתנה בסכום זהה, אם לא גבוה יותר, ובעיקר על מי שהמציא את יום ההולדת- היום הצבוע ביותר בשנה, היום שבו אתה מרגיש הכי לבד שבעולם. ורק עליו לא כעסתי, כי הוא היחידי שגם ביום הזה נשאר נאמן לרגשותיו ודחפיו הטבעיים ולא כיסה עצמו במסכות, חיוכים ונימוסים רק בגלל שאיזו קרצייה קטנה החליטה שהיא נורא מיוחדת כי יש לה יומולדת היום. *ובלי שום קשר לסיפור, היות והיה לי יומולדת שלשום וזה מה שהיווה את ההשראה לכתיבת הסיפור, הייתי רוצה, ברשותכם, להקדיש את השיר הבא לעצמי...
Birthday\ Blur _______________ It´s my birthday No one here day Very strange day I think of you day Go outside day Sit in park day Watch the sky day What a pathetic day I don´t like this day it makes me feel so small I don´t like these days they make me feel so small
התעוררתי בבוקר, השמיים נראו בהירים באופן נדיר למדי, נדיר אפילו ביחס לחורף הישראלי הבהיר מטבעו.יצאתי מביתי, עטויה בבגדים רגילים לגמרי והבעה של אחת שכאילו לא מצפה לכלום, אבל בעצם מצפה לקצת אהבה ותשומת לב, פעם אחת בשנה. הגעתי לבית הספר. חברים, ידידים, סתם מכרים חביבים ומורים איחלו לי מזל- טוב, יומולדת שמח, ואני אמרתי תודה מלווה בחיוך שכולו פלסטיק. לאף אחד לא באמת אכפת, זה הכל מטעמי נימוס, בדיוק כמו שאני אומרת ש"לא צריך לקנות לי מתנה, זה בסדר" כששואלים מה אני רוצה ליומולדת, אבל עמוק בפנים צורחת עליהם שחסר להם שהם באמת יקשיבו לי ולא יביאו לי כלום. הידיים מתמלאות במתנות, בלונים, פרחים, קקטוסים, ברכות ושאר ירקות, נשיקות וחיבוקים מזוייפים מתעופפים לעברי מכל הכיוונים, ואני, שאמורה לראות את כל העושר ואושר הזה ולהיות בעננים, כיאה לילדת יומולדת למופת, מסיטה את מבטי מכל הצבעים והנוצצים המתוקים שממלאים את ידי ותרה אחריו במבטי. והנה הוא, מתקדם לעברנו בפרצוף מדוכא, נעמד מולנו ומדבר עם מישהי אחרת, כאילו לא שם לב אליי (דבר בלתי אפשרי, כי לך תפספס ילדה שעומדת באמצע המסדרון עם זר פרחים על הראש כשבלונים, נצנצים, פרחים ושלל חבילות מכסים אותה מכף רגל ועד ראש), ואז מעירים לו שיש לי יומולדת היום. "אה, מזל- טוב" הוא עונה בקול מונוטוני של אחד שלא באמת אכפת לו. והלב שלי נשבר, כי דווקא היום מכל הימים, דווקא ביום שאמור להיות הכי מיוחד ושמח בשנה, דווקא היום הוא חייב לדכא אותי, להתנהג כאילו שום דבר מיוחד לא קרה. והרי לא יכל להבחין כי זהו יום הולדתי? לא יכל להבחין בי? בלילה נשכבתי במיטה, מעיפה מבט אחרון בבלונים והפרחים שמילאו את החדר, רגע לפני שכיביתי את האור. ידעתי שמחר הכל יגמר, שום לא יזכרו שאני קיימת, ואני אהיה סתם עוד ילדה. אפילו לא יזכרו שאתמול היתה לי יום הולדת. מנסיכה מנצנצת אהפוך לדלעת חיוורת. כעסתי על כולם- על אלה שאומרים מזל טוב ואפילו לא זוכרים איך קוראים לי, אלה שמשרבטים ברכות באמצע השיעור כי הם שכחו להכין, אלה שקונים מתנות יקרות מדי רק בגלל שהם יודעים שביומולדת שלהם לא יהיה לי נעים ואני אהיה חייבת לקנות להם מתנה בסכום זהה, אם לא גבוה יותר, ובעיקר על מי שהמציא את יום ההולדת- היום הצבוע ביותר בשנה, היום שבו אתה מרגיש הכי לבד שבעולם. ורק עליו לא כעסתי, כי הוא היחידי שגם ביום הזה נשאר נאמן לרגשותיו ודחפיו הטבעיים ולא כיסה עצמו במסכות, חיוכים ונימוסים רק בגלל שאיזו קרצייה קטנה החליטה שהיא נורא מיוחדת כי יש לה יומולדת היום. *ובלי שום קשר לסיפור, היות והיה לי יומולדת שלשום וזה מה שהיווה את ההשראה לכתיבת הסיפור, הייתי רוצה, ברשותכם, להקדיש את השיר הבא לעצמי...
