s h o o s h a
New member
ט' באב יום חורבן ירושלים - הסטוריה
תשעה באב – יום ט בחודש אב - הוא יום צום ואבל לאומי לזכר חורבן בית המקדש וירושלים. תשעה באב נקבע במסורת היהודית כיום זיכרון לחורבן הכפול - לחורבן בית המקדש הראשון ולחורבן בית המקדש השני.הבית הראשון נחרב ונשרף בידי נבוכנאצר מלך בבל בחודש אב בשנת 586 לפני הספירה. והבית השני נחרב והועלה באש בידי המצביא הרומאי טיטוס בחודש אב בשנת 70 לספירה.לפי המסורת, תשעה באב הוא יום אבל על החורבן הלאומי, הכולל את האסונות השונים שקרו לעם ישראל מאז חורבן הבית השני ועד לשואה. חורבן הבית השני מסמל את תחילת הגלות הארוכה, שנמשכה כ- 1,800 שנה, עד סוף המאה ה- 19. חורבן בית המקדש השני וחורבן ירושלים במרד הגדול ברומאים (66-73 לספירה) מסמלים את אבדן העצמאות הלאומית של עם ישראל בארצו ואת ראשיתה של הגלות הארוכה. יום תשעה באב, שבו העלו הרומאים באש את בית המקדש, נקבע כיום אבל וזיכרון לחורבן. חורבנו הגמור של היישוב ביהודה אירע כ- 60 שנה אחר-כך, בעקבות מרד בר-כוכבא (132-135 לספירה). במהלך המלחמה ברומאים ואחריה נהרגו והוגלו מן הארץ כשליש מן היהודים. מרכז האומה עבר מירושלים הכבושה והחרבה – ליבנה. ואף-על-פי כן נשאר בארץ רוב יהודי, וארץ ישראל המשיכה להנהיג את היהודים בתפוצות הממלכה הרומית. חורבן הבית השני בשנת 70 לספירה היה "מכה נוראה לעם ישראל". יש היסטוריונים שטוענים, כי מאז החורבן הפסיק עם ישראל להתקיים כאומה, והמשיך להתקיים רק כחברה בעלת דת ותרבות אחת. היסטוריונים אחרים סבורים, שעם ישראל הפסיק להתקיים כאומה רק כ- 60 שנה אחר-כך – אחרי מרד בר-כוכבא, בשנת 135 לספירה. ויש גם דעה האומרת, שלמרות החורבן והמרד המשיך עם ישראל להתקיים כאומה – במהלך כל הגלות הארוכה ועד עצם היום הזה. לפי המסורת, חורבן הבית השני וירושלים בידי הרומאים היה תוצאה של שנאת חינם -שנאה ללא סיבה בין היהודים לבין עצמם. שנאה זו הייתה החולייה הראשונה בהתדרדרות, שגררה הלשנות חמורות של יהודים על יהודים לשלטון הרומי. שנאת חינם הביאה בסופו של דבר לחורבן. "אמר רבי יוחנן: מהו שנאמר: 'אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה' (משלי, כ"ח, יד) - על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים". עשיר אחד בירושלים אירגן מסיבה גדולה ושלח את משרתו להזמין את חבריו, ובהם יהודי בשם קמצא. טעה המשרת והזמין אדם בשם בר קמצא, שנמנה דווקא עם אלה השנואים על בעל הבית. בר קמצא עצמו שלא הבין מדוע הוא מוזמן, נטה להאמין כי המארח החליט להשלים עימו והגיע לבית החוגגים. הופעתו במסיבה הרגיזה את בעל השמחה והוא הורה לבר קמצא להסתלק. בר קמצא המופתע, ביקש מהמארח שלא להעליבו בפני האורחים ולאפשר לו להישאר. הוא אף הציע לכסות מכספו את מחיר המסיבה, אך המארח נטלו בידו ולעיני כולם גרש את בר קמצא מהחגיגה בבושת פנים. בר קמצא לא השלים עם העלבון, וכעסו גבר לנוכח העובדה שישבו במסיבה חכמי ישראל שלא מנעו את גירושו. הוא החליט לנקום ונסע לרומא לספר לקיסר כי היהודים מורדים בו. כדי להוכיח את דבריו הציע לו לשלוח קורבן ליהודים במטרה שיקריבו אותו, והם, כך הסביר לו, יסרבו להקריבו. הקיסר נתן בידיו עגל לקרבן, ובדרך לירושלים הטיל בו בר קמצא מום קטן בניב שפתיו מתוך ידיעה שהמום ימנע מהכהנים להקריבו. ואכן כך היה. פסילת הקרבן נתנה לקיסר הוכחה מספקת למרד של היהודים, והניעה אותו בסופו של דבר לעלות על ירושלים ולהחריבה. אירוע נוסף שנלווה לסיפור, מתאר את לבטי המנהיגות היהודית ביחס לקרבן. הם נוטים דווקא כן להקריבו מפני "שלום מלכות" אך ר' זכריה בן אבקולס, אחד המנהיגים הבולטים, דוחה את ההצעה ומורה שלא להקריב. בנוסף, יש כאלה הדורשים להרוג את בר קמצא, אחרי שהם מבינים כי הוא הטיל את המום, אך שוב מתערב ר' זכריה ומורה שלא להרגו, מחשש שהעונש יתפרש כאילו מוציאים להורג על הטלת מום בקרבנות. לקח ומוסר השכל סיפור קמצא ובר קמצא הוא סיפור מכונן במורשת היהודית, ובדרך כלל מובא כסמל ההסתאבות החברתית בקרב אומה אשר בניה מפולגים ומסוכסכים בינם לבין עצמם ומביאים על עצמם את השואה והחורבן. פרטי הסיפור מביאים להסתעפויות רבות בהפקת הלקח ובהדגשת פרטים שונים בו. בנוסף לבר-קמצא הנעלב ומוכן למכור את עמו בגלל עלבון אישי, יש מי שמבליט את המארח העשיר והמעליב שהניע את הבגידה, ויש מי שרואה בחכמים היושבים במסיבה ושותקים, את מקור הרע. במקומות רבים מבליטים דווקא את רבי זכריה בן אבקולס כדמות מרכזית בסיפור, וגם כאן הלקח מסתעף: יש מי שרואה בהחלטה שלא להרוג את בר קמצא - סובלנות מוגזמת שהזיקה יותר משהועילה. כך גם מצוטט רבי יוחנן עצמו המביא את הסיפור ובסופו אומר: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו" (גיטין נה:-נו.). מנגד יש המבקרים את התעקשותו לא להקריב את הקרבן בניגוד לדעת החכמים האחרים. פרשנויות אחרות, בעיקר מהעת האחרונה, רואים בסיפור ובלקחיו - הסחה והסתרה של סיבות אפשריות אחרות לחורבן, ובהן מונים את הלאומנות הדתית והקנאות הבלתי מתפשרת שאיפיינה חלקים גדולים בעם. על פי דעות אלה, העצמת הסיפור משרתת את הלקח התואם את המורשת הדתית, המתעלמת מהקיצוניות אשר סופה מביא חורבן.
תשעה באב – יום ט בחודש אב - הוא יום צום ואבל לאומי לזכר חורבן בית המקדש וירושלים. תשעה באב נקבע במסורת היהודית כיום זיכרון לחורבן הכפול - לחורבן בית המקדש הראשון ולחורבן בית המקדש השני.הבית הראשון נחרב ונשרף בידי נבוכנאצר מלך בבל בחודש אב בשנת 586 לפני הספירה. והבית השני נחרב והועלה באש בידי המצביא הרומאי טיטוס בחודש אב בשנת 70 לספירה.לפי המסורת, תשעה באב הוא יום אבל על החורבן הלאומי, הכולל את האסונות השונים שקרו לעם ישראל מאז חורבן הבית השני ועד לשואה. חורבן הבית השני מסמל את תחילת הגלות הארוכה, שנמשכה כ- 1,800 שנה, עד סוף המאה ה- 19. חורבן בית המקדש השני וחורבן ירושלים במרד הגדול ברומאים (66-73 לספירה) מסמלים את אבדן העצמאות הלאומית של עם ישראל בארצו ואת ראשיתה של הגלות הארוכה. יום תשעה באב, שבו העלו הרומאים באש את בית המקדש, נקבע כיום אבל וזיכרון לחורבן. חורבנו הגמור של היישוב ביהודה אירע כ- 60 שנה אחר-כך, בעקבות מרד בר-כוכבא (132-135 לספירה). במהלך המלחמה ברומאים ואחריה נהרגו והוגלו מן הארץ כשליש מן היהודים. מרכז האומה עבר מירושלים הכבושה והחרבה – ליבנה. ואף-על-פי כן נשאר בארץ רוב יהודי, וארץ ישראל המשיכה להנהיג את היהודים בתפוצות הממלכה הרומית. חורבן הבית השני בשנת 70 לספירה היה "מכה נוראה לעם ישראל". יש היסטוריונים שטוענים, כי מאז החורבן הפסיק עם ישראל להתקיים כאומה, והמשיך להתקיים רק כחברה בעלת דת ותרבות אחת. היסטוריונים אחרים סבורים, שעם ישראל הפסיק להתקיים כאומה רק כ- 60 שנה אחר-כך – אחרי מרד בר-כוכבא, בשנת 135 לספירה. ויש גם דעה האומרת, שלמרות החורבן והמרד המשיך עם ישראל להתקיים כאומה – במהלך כל הגלות הארוכה ועד עצם היום הזה. לפי המסורת, חורבן הבית השני וירושלים בידי הרומאים היה תוצאה של שנאת חינם -שנאה ללא סיבה בין היהודים לבין עצמם. שנאה זו הייתה החולייה הראשונה בהתדרדרות, שגררה הלשנות חמורות של יהודים על יהודים לשלטון הרומי. שנאת חינם הביאה בסופו של דבר לחורבן. "אמר רבי יוחנן: מהו שנאמר: 'אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה' (משלי, כ"ח, יד) - על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים". עשיר אחד בירושלים אירגן מסיבה גדולה ושלח את משרתו להזמין את חבריו, ובהם יהודי בשם קמצא. טעה המשרת והזמין אדם בשם בר קמצא, שנמנה דווקא עם אלה השנואים על בעל הבית. בר קמצא עצמו שלא הבין מדוע הוא מוזמן, נטה להאמין כי המארח החליט להשלים עימו והגיע לבית החוגגים. הופעתו במסיבה הרגיזה את בעל השמחה והוא הורה לבר קמצא להסתלק. בר קמצא המופתע, ביקש מהמארח שלא להעליבו בפני האורחים ולאפשר לו להישאר. הוא אף הציע לכסות מכספו את מחיר המסיבה, אך המארח נטלו בידו ולעיני כולם גרש את בר קמצא מהחגיגה בבושת פנים. בר קמצא לא השלים עם העלבון, וכעסו גבר לנוכח העובדה שישבו במסיבה חכמי ישראל שלא מנעו את גירושו. הוא החליט לנקום ונסע לרומא לספר לקיסר כי היהודים מורדים בו. כדי להוכיח את דבריו הציע לו לשלוח קורבן ליהודים במטרה שיקריבו אותו, והם, כך הסביר לו, יסרבו להקריבו. הקיסר נתן בידיו עגל לקרבן, ובדרך לירושלים הטיל בו בר קמצא מום קטן בניב שפתיו מתוך ידיעה שהמום ימנע מהכהנים להקריבו. ואכן כך היה. פסילת הקרבן נתנה לקיסר הוכחה מספקת למרד של היהודים, והניעה אותו בסופו של דבר לעלות על ירושלים ולהחריבה. אירוע נוסף שנלווה לסיפור, מתאר את לבטי המנהיגות היהודית ביחס לקרבן. הם נוטים דווקא כן להקריבו מפני "שלום מלכות" אך ר' זכריה בן אבקולס, אחד המנהיגים הבולטים, דוחה את ההצעה ומורה שלא להקריב. בנוסף, יש כאלה הדורשים להרוג את בר קמצא, אחרי שהם מבינים כי הוא הטיל את המום, אך שוב מתערב ר' זכריה ומורה שלא להרגו, מחשש שהעונש יתפרש כאילו מוציאים להורג על הטלת מום בקרבנות. לקח ומוסר השכל סיפור קמצא ובר קמצא הוא סיפור מכונן במורשת היהודית, ובדרך כלל מובא כסמל ההסתאבות החברתית בקרב אומה אשר בניה מפולגים ומסוכסכים בינם לבין עצמם ומביאים על עצמם את השואה והחורבן. פרטי הסיפור מביאים להסתעפויות רבות בהפקת הלקח ובהדגשת פרטים שונים בו. בנוסף לבר-קמצא הנעלב ומוכן למכור את עמו בגלל עלבון אישי, יש מי שמבליט את המארח העשיר והמעליב שהניע את הבגידה, ויש מי שרואה בחכמים היושבים במסיבה ושותקים, את מקור הרע. במקומות רבים מבליטים דווקא את רבי זכריה בן אבקולס כדמות מרכזית בסיפור, וגם כאן הלקח מסתעף: יש מי שרואה בהחלטה שלא להרוג את בר קמצא - סובלנות מוגזמת שהזיקה יותר משהועילה. כך גם מצוטט רבי יוחנן עצמו המביא את הסיפור ובסופו אומר: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו" (גיטין נה:-נו.). מנגד יש המבקרים את התעקשותו לא להקריב את הקרבן בניגוד לדעת החכמים האחרים. פרשנויות אחרות, בעיקר מהעת האחרונה, רואים בסיפור ובלקחיו - הסחה והסתרה של סיבות אפשריות אחרות לחורבן, ובהן מונים את הלאומנות הדתית והקנאות הבלתי מתפשרת שאיפיינה חלקים גדולים בעם. על פי דעות אלה, העצמת הסיפור משרתת את הלקח התואם את המורשת הדתית, המתעלמת מהקיצוניות אשר סופה מביא חורבן.
