יום השואה שלי../images/Emo16.gif../images/Emo16.gif../images/Emo45.gif../images/Emo160.gif
שבתי הביתה, התחלתי להתאקלם ולבדוק מה קורה, כולה נעדרתי מהפורום 3 ימים ועדיין לא הצלחתי לעבור על הכל. כן עברתי על שרשורי יום השואה, התרגשתי נורא מסיפורה של זוגו והוא באמת ראוי למקום מיוחד בפורום שלנו בפרט ולידיעת הציבור שוחר הנוסטלגיה והשורשים בכלל. כמו אורנה, גם אני חשה מאז מסע השורשים שערכתי לפני כמעט שלוש שנים - שקיים קו בתודעה ומעבר לו יום השואה מרגיש לי אחרת ואני מצפה לו מדי שנה. השנה הייתי ביום השואה בדרכי הביתה ומצאתי עצמי פוסעת ברובע היהודי העתיק של פראג - כדי לחוש את היום הזה, בו הטלויזיה שלנו כל כך חסרה לי. ליד בית הכנסת העתיק אלטענוי-שול השתרך טור ארוך של תיירים, התייצבתי בסופו ומבליל השפות הבנתי שהמקום סגור לזמן מה. התחלתי לבדוק והסתבר כי בשעה זו מתקיים טקס זכרון, ואני אי שם בשולי התור הארוך של גויים שאינם מבינים כמה חשוב לי המתרחש באולם. מי שמכיר ואתי יודע שאני חילונית גמורה ובטורונטו למרות כל ההזמנות לא ביקרתי בבית כנסת. וכאן - מצאתי עצמי חייבת. פניתי לשומרים הקשוחים בנסיונות השפעה קלים, עברתי לבקשות ועליתי לתחינות מפורשות. נייט חמור הסביר לי שאין סיכוי. עברתי לרגש - פרטתי על נימי אובדן משפחות הורי בשואה, הזלתי כמה דמעות וסדק צר החל להיפתח בהבנה וברצון. הגיע שלב הבדיקות: הדרכון,כרטיס הטיסה, תחולת התיק נשפכה בצעד משפיל וכשזכיתי סוף סוף להיכנס - היה זה בשלב הקדיש שסיים את הטקס. את הדקות המועטות האלה, מראה הציבור שהיה שם במקום ההיסטורי המרגש - והאווירה - את אלה אקח עמי תמיד. אח"כ סיירתי בבית העלמין העתיק וההתרגשתי למראה כיתות רבות שביקרו במקום ביום השואה - ילדים מפולין ומגרמניה, מצ'כיה ומצרפת - עם מורים ומדריכים - לא הבנתי כמעט כלום אך הייתה שם אמפטיה אדירה לעם היהודי.
שבתי הביתה, התחלתי להתאקלם ולבדוק מה קורה, כולה נעדרתי מהפורום 3 ימים ועדיין לא הצלחתי לעבור על הכל. כן עברתי על שרשורי יום השואה, התרגשתי נורא מסיפורה של זוגו והוא באמת ראוי למקום מיוחד בפורום שלנו בפרט ולידיעת הציבור שוחר הנוסטלגיה והשורשים בכלל. כמו אורנה, גם אני חשה מאז מסע השורשים שערכתי לפני כמעט שלוש שנים - שקיים קו בתודעה ומעבר לו יום השואה מרגיש לי אחרת ואני מצפה לו מדי שנה. השנה הייתי ביום השואה בדרכי הביתה ומצאתי עצמי פוסעת ברובע היהודי העתיק של פראג - כדי לחוש את היום הזה, בו הטלויזיה שלנו כל כך חסרה לי. ליד בית הכנסת העתיק אלטענוי-שול השתרך טור ארוך של תיירים, התייצבתי בסופו ומבליל השפות הבנתי שהמקום סגור לזמן מה. התחלתי לבדוק והסתבר כי בשעה זו מתקיים טקס זכרון, ואני אי שם בשולי התור הארוך של גויים שאינם מבינים כמה חשוב לי המתרחש באולם. מי שמכיר ואתי יודע שאני חילונית גמורה ובטורונטו למרות כל ההזמנות לא ביקרתי בבית כנסת. וכאן - מצאתי עצמי חייבת. פניתי לשומרים הקשוחים בנסיונות השפעה קלים, עברתי לבקשות ועליתי לתחינות מפורשות. נייט חמור הסביר לי שאין סיכוי. עברתי לרגש - פרטתי על נימי אובדן משפחות הורי בשואה, הזלתי כמה דמעות וסדק צר החל להיפתח בהבנה וברצון. הגיע שלב הבדיקות: הדרכון,כרטיס הטיסה, תחולת התיק נשפכה בצעד משפיל וכשזכיתי סוף סוף להיכנס - היה זה בשלב הקדיש שסיים את הטקס. את הדקות המועטות האלה, מראה הציבור שהיה שם במקום ההיסטורי המרגש - והאווירה - את אלה אקח עמי תמיד. אח"כ סיירתי בבית העלמין העתיק וההתרגשתי למראה כיתות רבות שביקרו במקום ביום השואה - ילדים מפולין ומגרמניה, מצ'כיה ומצרפת - עם מורים ומדריכים - לא הבנתי כמעט כלום אך הייתה שם אמפטיה אדירה לעם היהודי.
