יום הזכרון

elana5554

New member
יום הזכרון לחללי צהל.

אני אילנה דודה של בן בר, שניפטר 21.2.2006 ,כואבת את לכתו מהחיים בעודו לא היה בן 19 שנים,הכאב אינו מרפה,הוא רק מתעצם,הפחד מלשכוח דברים משותפים מפחיד,נאחזת בכל דבר שקשור אליו,כפי הידוע משפחות שכולות עלו לבית העלמין,זה יומם של הנופלים,אני כמו כולם עליתי ,פגשתי את הוריו של בן,אחיו,ואנו הדודות,משהו. לא הבנתי ונדמה היה שהטקס מאחר,שאלתי את אחד העומדים לידי,מה קורה?הרמקול מקולקל,חשבתי לשניה מה הוא אמר לי כעת?שהרמקול מקולקל?
אנשים מתו להם הילדים שלהם,הוא לא יכול היה יום לפניי לבדוק רמקול?
הבן זונה ,חשבתי אני קמה ועושה בלגן כזה. שפעם הבאה הוא יומיים לפניי יבדוק רמקולים,לא מעניין אותי כלום,הרגשתי שהלב שלי דופק,אז נשמתי,מנסה להרגע ואחי עומד מולי עושה עם הידיים ,נו זה גם קורה לפעמים,ואני מביטה בהערצה אליו ויורדות לי דמעות,וחושבת אלוהים עד מתי??אדון ומלך המלכים,יש עוד משהו? ככה נגמור אחת ולתמיד,
מביטה סביבי וכל המשפחות ליד קבר יקיריהם, שתקתי,אולי זה קול ההגיון?אולי זה החינוך שקיבלנו?עד כמה נספוג ונשתוק,כאן מדובר המתינו היקרים,שהלוואי והלכתי אני במקומו,ילד תמים,יפה תואר ,מיוחד מיוחד,
ואתה ואני לאורך כל הדרך נמשיך לחטוף כפות ונשתוק,
למה?כי זה נראה טוב?
יום טוב
אילנה פונטיאק
 
למעלה