שובו של גוי ואבוי
Well-known member
יובל לחלוקת ירושלים: המאבק הלא-אלים הצליח / ערן צדקיהו
המאבק הלא-אלים של הפלסטינים במזרח ירושלים ב"איחודה" של העיר אמנם תורם להנצחת הפערים בין שני חלקיה, אולם הוא גם קיבע את ירושלים כבעיה מדינית, שלא תיפתר אלא בהסכם מדיני בין ישראל לבין הפלסטינים
"ירושלים המאוחדת לנצח נצחים" מחולקת בין תושביה בחמישים השנים האחרונות. מאז בוא האסלאם בשעריה לפני 1400 שנה היא הייתה קדושה לשלוש דתות, ועד שנת 1948 הייתה עיר משותפת וקוסמופוליטית למרות התבססותן של שתי תנועות לאומיות מנוגדות, היהודית והערבית-פלסטינית, בתחומיה. בין השנים 1948—1967 חלקו בה ישראל וירדן, וביוני 1967 היא אוחדה מחדש תחת כוחה הצבאי והפוליטי של ישראל.
מאז לא חזרה העיר להיות מאוחדת במלוא מובן המילה, וכיום היא נחשבת לאחת מהערים המפוצלות ביותר בעולם מבחינה פוליטית, דתית, אתנית וזהותית. תושביה הערבים הם חלק מהפוליטיקה, החברה והתרבות של הגדה המערבית, ואין להם זיקה למפלגות הערביות ולתנועה האסלאמית בישראל (למרות פעילותה של האחרונה בעיר בעשרים השנה האחרונות). הם מצביעים בבחירות לרשות הפלסטינית, ובבחירות בשנת 2006 בחרו בארבעה נציגים של חמאס. מאז האינתיפאדה הראשונה הם נטלו חלק בכל גלי התסיסה בשטחים, לרבות גל האלימות האחרון שהחל בעיר עצמה בשנת 2014.
מדוע נכשלה הישראליזציה של ירושלים? ראשית, בשנת 1964 הוקם בירושלים הארגון לשחרור פלסטין, בטקס רב רושם שנערך במלון בהר הזיתים הצופה על אל-אקצא וירושלים המערבית. מאז שמרו הפלסטינים בירושלים על זהותם, והחל בשנת 1967 הכשילו את איחודה של העיר באמצעות מאבק אזרחי בלתי אלים. הם נמנעים בעקביות מלהצביע בבחירות העירוניות (בבחירות האחרונות הצביעו פחות מאחוז מבעלי זכות ההצבעה ממזרח ירושלים) ומסרבים להשתלב במערכת החינוך הישראלית.
אין טעם להאשים את המזרח-ירושלמים במצבם בטענה כי אינם מצביעים בבחירות. מדינת ישראל החליטה לא להעניק להם אזרחות עם איחודה של העיר, ובכך יצרה מרחב פלסטיני ירושלמי בעל מאפיינים יחודיים. הימנעותם מהשתתפות במשחק הפוליטי המקומי משמרת, בסך הכל, את המובלעת שהקימה להם ישראל. זו התחזקה מאז בניית הגדר בראשית המאה הנוכחית, ולצדה התחזקה גם זיקתם של המזרח-ירושלמים לפוליטיקה ולחברה הפלסטינית בשטחים.
המאבק המשמעותי ביותר, אם לא היחיד, שתושבי ירושלים המזרחית ניצחו בו היה שימורה של תכנית הלימודים הירדנית. מיד אחרי המלחמה והרחבתה של העיר ביקשה ישראל לכפות את תכנית הלימודים שלה על תושבי ירושלים המזרחית. התושבים פתחו בשביתה שנמשכה מעל לשנה, ובסופה נכנעה ישראל והותירה על כנה את תכנית הלימודים הירדנית (שהוחלפה אחרי הסכמי אוסלו בתוכנית הפלסטינית). כך נולדה אנומליה ירושלמית נוספת: בעוד שהמדינה אחראית לממן את בתי הספר ומשכורות המורים, כחלק מהחלת חוק חינוך חינם חובה על ירושלים המזרחית, תכני הלימוד ומבחני הבגרות (תַוְגִ'יה) מגיעים מרמאללה.
בשנים האחרונות מתאמצים מנהלת החינוך בירושלים (מנח"י) ומשרד החינוך לשכנע בתי ספר בעיר המזרחית לעבור לבגרות ישראלית בדרכים שונות, ובהן גם התניית קבלת שירותים בסיסיים במעבר לבגרות ישראלית. מגמת הישראליזציה בקרב המזרח-ירושלמים היא עובדה, וכך גם העליה ברמת האלימות הפוליטית בעיר, אולם שיעור בתי הספר במזרח ירושלים שבהם מלמדים את הבגרות הישראלית לא מגיע לשמונה אחוזים. הרוב המכריע של ילדי מזרח העיר לא לומד עברית, לא נבחן בבגרות ישראלית וחסר כל זיקה למדינת ישראל לפחות עד גיל 18.
שיטות המאבק הלא-אלים של המזרח-ירושלמים באיחודה של ירושלים אמנם תורמות להנצחת הפערים בין חלקיה של העיר, אולם הן גם הנציחו את בעיית ירושלים כסוגיה מדינית. בכך תרמו הפלסטינים בירושלים את חלקם למאבק הלאומי הפלסטיני, אשר רואה בירושלים סמל לאומי וסוגיה כלל-פלסטינית.
הסדרה של היחסים בין תושבי ירושלים תושג אך ורק כחלק מהסכם מדיני שירושלים תהיה חלק ממנו. כל עוד ימשיכו היהודים להחזיק בכל המשאבים, ומדי פעם יקצו מעט מהם למזרח העיר, לא תשקוט העיר.
המאבק הלא-אלים של הפלסטינים במזרח ירושלים ב"איחודה" של העיר אמנם תורם להנצחת הפערים בין שני חלקיה, אולם הוא גם קיבע את ירושלים כבעיה מדינית, שלא תיפתר אלא בהסכם מדיני בין ישראל לבין הפלסטינים
"ירושלים המאוחדת לנצח נצחים" מחולקת בין תושביה בחמישים השנים האחרונות. מאז בוא האסלאם בשעריה לפני 1400 שנה היא הייתה קדושה לשלוש דתות, ועד שנת 1948 הייתה עיר משותפת וקוסמופוליטית למרות התבססותן של שתי תנועות לאומיות מנוגדות, היהודית והערבית-פלסטינית, בתחומיה. בין השנים 1948—1967 חלקו בה ישראל וירדן, וביוני 1967 היא אוחדה מחדש תחת כוחה הצבאי והפוליטי של ישראל.
מאז לא חזרה העיר להיות מאוחדת במלוא מובן המילה, וכיום היא נחשבת לאחת מהערים המפוצלות ביותר בעולם מבחינה פוליטית, דתית, אתנית וזהותית. תושביה הערבים הם חלק מהפוליטיקה, החברה והתרבות של הגדה המערבית, ואין להם זיקה למפלגות הערביות ולתנועה האסלאמית בישראל (למרות פעילותה של האחרונה בעיר בעשרים השנה האחרונות). הם מצביעים בבחירות לרשות הפלסטינית, ובבחירות בשנת 2006 בחרו בארבעה נציגים של חמאס. מאז האינתיפאדה הראשונה הם נטלו חלק בכל גלי התסיסה בשטחים, לרבות גל האלימות האחרון שהחל בעיר עצמה בשנת 2014.
מדוע נכשלה הישראליזציה של ירושלים? ראשית, בשנת 1964 הוקם בירושלים הארגון לשחרור פלסטין, בטקס רב רושם שנערך במלון בהר הזיתים הצופה על אל-אקצא וירושלים המערבית. מאז שמרו הפלסטינים בירושלים על זהותם, והחל בשנת 1967 הכשילו את איחודה של העיר באמצעות מאבק אזרחי בלתי אלים. הם נמנעים בעקביות מלהצביע בבחירות העירוניות (בבחירות האחרונות הצביעו פחות מאחוז מבעלי זכות ההצבעה ממזרח ירושלים) ומסרבים להשתלב במערכת החינוך הישראלית.
אין טעם להאשים את המזרח-ירושלמים במצבם בטענה כי אינם מצביעים בבחירות. מדינת ישראל החליטה לא להעניק להם אזרחות עם איחודה של העיר, ובכך יצרה מרחב פלסטיני ירושלמי בעל מאפיינים יחודיים. הימנעותם מהשתתפות במשחק הפוליטי המקומי משמרת, בסך הכל, את המובלעת שהקימה להם ישראל. זו התחזקה מאז בניית הגדר בראשית המאה הנוכחית, ולצדה התחזקה גם זיקתם של המזרח-ירושלמים לפוליטיקה ולחברה הפלסטינית בשטחים.
המאבק המשמעותי ביותר, אם לא היחיד, שתושבי ירושלים המזרחית ניצחו בו היה שימורה של תכנית הלימודים הירדנית. מיד אחרי המלחמה והרחבתה של העיר ביקשה ישראל לכפות את תכנית הלימודים שלה על תושבי ירושלים המזרחית. התושבים פתחו בשביתה שנמשכה מעל לשנה, ובסופה נכנעה ישראל והותירה על כנה את תכנית הלימודים הירדנית (שהוחלפה אחרי הסכמי אוסלו בתוכנית הפלסטינית). כך נולדה אנומליה ירושלמית נוספת: בעוד שהמדינה אחראית לממן את בתי הספר ומשכורות המורים, כחלק מהחלת חוק חינוך חינם חובה על ירושלים המזרחית, תכני הלימוד ומבחני הבגרות (תַוְגִ'יה) מגיעים מרמאללה.
בשנים האחרונות מתאמצים מנהלת החינוך בירושלים (מנח"י) ומשרד החינוך לשכנע בתי ספר בעיר המזרחית לעבור לבגרות ישראלית בדרכים שונות, ובהן גם התניית קבלת שירותים בסיסיים במעבר לבגרות ישראלית. מגמת הישראליזציה בקרב המזרח-ירושלמים היא עובדה, וכך גם העליה ברמת האלימות הפוליטית בעיר, אולם שיעור בתי הספר במזרח ירושלים שבהם מלמדים את הבגרות הישראלית לא מגיע לשמונה אחוזים. הרוב המכריע של ילדי מזרח העיר לא לומד עברית, לא נבחן בבגרות ישראלית וחסר כל זיקה למדינת ישראל לפחות עד גיל 18.
שיטות המאבק הלא-אלים של המזרח-ירושלמים באיחודה של ירושלים אמנם תורמות להנצחת הפערים בין חלקיה של העיר, אולם הן גם הנציחו את בעיית ירושלים כסוגיה מדינית. בכך תרמו הפלסטינים בירושלים את חלקם למאבק הלאומי הפלסטיני, אשר רואה בירושלים סמל לאומי וסוגיה כלל-פלסטינית.
הסדרה של היחסים בין תושבי ירושלים תושג אך ורק כחלק מהסכם מדיני שירושלים תהיה חלק ממנו. כל עוד ימשיכו היהודים להחזיק בכל המשאבים, ומדי פעם יקצו מעט מהם למזרח העיר, לא תשקוט העיר.
