יאיר לפיד על הרכבת
אקדים ואומר שאיני מחסידיו של שר האוצר, אבל מצאתי עניין בדברים שאמר בנאום שנשא בהרצליה, ובפרט בקטע מסוים שבו עסק ברכבת כדוגמה לתחום שבו הפקידות באוצר, ולא הממשלה, הכתיבה מדיניות וסדרי עדיפויות:
"דוגמה מהירה [לכוחו של אגף התקציבים] היא הרכבת. הנה אגדה שהייתה באמת באגף התקציבים. במשך שנים ממשלות ישראל רצו רכבת. זה מסוג הדברים ששרים וראשי ממשלות אוהבים. זה ממשי, זה אמיתי, זו התגלמות של הציונות המעשית במיטבה. רק שבאגף התקציבים חשבו שהרכבת היא בזבוז כסף. איש לא אמר זאת כמובן, איש לא התווכח עם השרים, רק נוצרו בכל פעם בעיות ביורוקרטיות אחרות. בשנות התשעים גבר הלחץ הממשלתי ואז באורח פלא, העביר הסגן הממונה באגף התקציבים את כל פיתוח הרכבות בישראל - לרשות הנמלים. הוא עשה את זה משתי סיבות: הראשונה היא שיש סיכוי שיום אחד יפותחו רכבות אמפיביות שיודעות גם לשוט בים. השנייה היא שרשות הנמלים הייתה ידועה כגוף מסורבל עם אפס יכולת ביצוע, וכל התוכניות שהוגשו לה נעלמו מיד ולא נמצאו עד היום.
אז למה בכל זאת יש לנו רכבת? כי בשנת 2002 מונה לראש אגף התקציבים אורי יוגב, שדווקא מאוד אוהב רכבות, ותוך שנה לא רק שהוקמה חברת רכבת ישראל, אלא שגם בשיא תקופת הקיצוצים הגדולה של תקציב 2003, נתגלו איכשהו בתקציב המדינה לא פחות מ-20 מיליארד שקל שהוקדשו לבניית רכבת ישראל החדשה שמסיעה היום לא פחות מ-40 מיליון נוסעים בשנה ומשנעת 20 אלף טון משא בכל יום. החלטות הממשלה, אני רוצה להזכיר, לא באמת השתנו. כל מה שהשתנה הוא תפיסת אגף התקציבים את נושא התחבורה בישראל.
האם זה אומר שבאגף התקציבים של האוצר עובדים אנשים שהדמוקרטיה לא יקרה לליבם? חס וחלילה. אחרי שנה של עבודה מאומצת איתם אני רוצה להעיד שפגשתי שם כמה מהאנשים הטובים ביותר, האכפתיים והציונים ביותר שהכרתי מעודי. אלא שדווקא בגלל זה, דווקא בגלל האכפתיות והמסירות, הם אומרים לעצמם שסדר עדיפויות לאומי הוא עסק רציני מדי מכדי שיפקירו אותו בידי אנשים קצרי ראות כמו הפוליטיקאים. זהו כספו של הציבור, ואסור לבזבז אותו על האינטרסים הצרים של אנשים שצריכים להבחר מחדש בטווחי זמן קצרים הרבה יותר ממה שפועלת הכלכלה, ולפיכך מעדיפים תמיד לעשות החלטות פופולריות וקצרות טווח, במקום לחשוב מה באמת טוב לאזרחי ישראל ולכלכלת ישראל.
אני מקווה שהרעיון הזה לא משכנע אתכם יותר מדי, מפני שאחד מעקרי המדיניות שלי, ושל יש עתיד, הוא הניסיון להחזיר למדינה את ריבונותה. למעשה החזון היסודי הזה – שובה של הריבונות הישראלית – הוא החוט המקשר בין כל הפעילויות שלנו. זהו ה'קוּרָה טֶה אִיפְּסוּם' – ההכרח לרפא את עצמנו – שהבאנו לשולחן הלאומי. "
