טריגר. ואני ממש מצטערת.

[Bells For Her]

טריגר. ואני ממש מצטערת.

"Doesn't take much to rip us into pieces" (Tori Amos) אני זוכרת שהייתי שומעת את השורה הזו שוב ושוב, וחושבת שאין דבר יותר נכון מזה. ועכשיו אני שוב מרגישה ככה. אני לא יכולה לסבול אותה יותר, פשוט לא יכולה. אני מרגישה כאילו כל כלי הדם שלי עומדים להתפוצץ. אני לא מסוגלת לצאת מהחדר לשניה אחת, כי היא שם, והיא ישר חודרת אל מתחת לעור שלי. ומרוב שרע לי, אני לא מצליחה ללכת לאכול ארוחת ערב, ושהיא תראה. אני רוצה להכין לי איזה משהו, אבל יודעת שהיא תשמע, וזה מחרפן אותי. עם כמה שאני שמחה להגיד שתסבוכי האוכל מאחוריי, זה נשאר. אני גם מאמינה שזה תמיד ישאר. וזה לא שזה בדרך כלל כל כך מפריע לי, אבל הערב אני ממש מרגישה שזה הופך אותי לנכה. ובא לי לאכול ארוחת ערב כמו בנאדם, אבל אני צריכה לחכות שהיא תלך לישון בשביל לעשות את זה. ובינתיים פירות, זה בסדר לידה. ואני פשוט יודעת שתיפול עליי שלווה כל כך גדולה ברגע שהיא תלך למיטה, זה תמיד ככה. ושזה רק יקרה כבר. שהערב הזה יגמר, שמחר יגיע. אלוהים. ואני כבר מרגישה שדלת נעולה זה לא מספיק, ולכל מקום היא רוצה לפלוש, לפזר את עצמה ואת האנרגיות השליליות האלו שמחרבות לי את המקום הפרטי שלי. שיגמר כבר.

 

[killerit1]

טורי טורי...

כל כך הרבה הזדהות במילים שלה... וכל כך הרבה כאב... ולצערי אני מרגישה גם הזדהות עם ההודעה שלך.. ההרגשה שזה הופך אותך לנכה, כ"כ מכירה את זה... אוף. כאב לי לקרוא אותך. אני רק יכולה לחבק ולקוות שמחר יהיה יותר טוב, ושיהיה לילה שקט?..

 

[Bells For Her]

היה שקט, בסופו של דבר.

תודה על התגובה, קראתי אותה כבר אתמול בערב, וזה עשה לי קצת יותר טוב. יום טוב לך

 

[פרפר בתוך אגרוף]

מדהים.

השבוע עברתי את אותו הדבר בדיוק. לא יכולתי לאכול ארוחת ערב כי ההורים שלי היו במטבח, והייתי צריכה לחכות שהם ילכו כבר לישון. וכמוך- חיפשתי מה יהיה בסדר. אצלך זה פירות ואצלי זה מרק. עד שיילכו לישון כבר. זה שטויות, אני יודעת שזה שטויות. יש לי היום מספיק כוח להגיד להם לעזוב אותי אם הם יעירו משהו, ויש לי מספיק כלים להגיד לעצמי שמה שהם אמרו הוא לא נכון. אבל עדיין לפעמים זה אותו הפחד הישן, שבדיוק כמו שאת אומרת- הופך אותי ממש לנכה. הגוף ממש לא זז. את לא יכולה לחשוב. כמה הפחד מהם חזק... וברגע כמו עכשיו, עם קצת יותר שפיות, וגם עם קצת כוח שאני מקבלת מזה שאני רואה שיש עוד שעוברות את הסיטואציות האלו, בדומה מאוד לי, אני יכולה להזכר מאוד בחוזק שכבר יש לי, ולחשוב מה אגיד בפעם הבאה שזה ייקרה, ולהבטיח לעצמי שאנסה את זה. ולא אחכה שאף אחד יילך לישון כדי לאכול את ארוחת הערב שלי.

גדול.

 

[Bells For Her]

נורא מוזר לי לקרוא את זה,

כי חשבתי שאני לבד בקטע הזה, שאני לא מסוגלת לאכול מולה ספציפית. כלומר, אני יודעת שלהרבה בנות פה יש בעיה עם לאכול מול אנשים באופן כללי... אבל אני גם יודעת שיש פה הרבה שפתוחות עם ההורים שלהן בקשר לאוכל. ואצלי, אני כל כך סגורה. יום שבו אמא שלי לא הולכת לעבודה, הופך ליום של ארוחות חטופות, לנצל את עשר הדקות שהיא מורידה את הכלבה וכל מיני שטויות שכאלו. וזה לא שאני פוצחת בבולמוסים, אני מדברת על ארוחות רגילות לחלוטין, בריאות, מאוזנות שכאלו - לא משהו שיש לי להתבייש בו לכאורה. הייתי מצפה שאני אתבייש לאכול לידה כל מיני דברים מתוקים וכד', אבל אין בכלל הבדל. סתם, קצת יותר טוב לדעת שיש עוד מישהי שמרגישה נכות מסוימת. כאילו, לא שאני שמחה שאת מרגישה את זה, אבל... נו, את יודעת תודה רחלי

 

[ג ר נ י ו ם]

להצטער?

בבקשה יעלי, אל תצטערי. את גם מאמינה שהקשר עם אמא שלך תמיד יישאר ככה? [אני דווקא מתעקשת להחזיק בכל מיני אמונות אחרות.]

 

[Bells For Her]

כן, אני באמת מאמינה בזה.

ותודה, גם על התגובה, וגם על האמונה.

גם לך.