טיסה נדירה ליום העצמאות-דיווחון
שלושים שנים של התחננויות והפצרות והנה סופסוף נעתרה אשת נעורי, בחרותי ובגרותי ונאותה להצטרף אלי לטיסה. "מתנה ליום העצמאות", נימקתי, הזמנתי. יום ראשון בשבוע. מזג אוויר אביבי שסימני השרב הקרב לקראת יום העצמאות עדיין לא נראו וה-CHV, ססנה ארבע מושבית, מדגישה את פסיה האדומים בהסמקה קלה לעבר הזוג המהלך לאטו לעברה. התרגשותי גואה. "נחמדה ויפה", היא מציינת כשכוונתה לפקידת המבצעים שהעניקה לי בחיוך רחב ומקסים את האוזניות עבור הנוסעת המכובדה ואת ספר המטוס והמפתחות כמובן. "הצלחתי לעורר את קנאת אשת נעורי", חייכתי לעצמי, גאה ביכולת השכנוע שלי. למעלה משישים אחוז משנותיי אני מנסה להטיסה והנה אהבתי הראשונה והרצינית, הראשונה שנתנה לי לחזות בשדיה, זיכרון רחוק ונעים, מתרצה. "אני מסתדרת לבד ולא צריכה עזרה", הודפת את ניסיונות העזרה שלי בכניסה למטוס ובמהלך ההיקשרות. "למה שני מקומות ריקים במטוס?!", מקשה, "למה לא הזמנת עוד מישהו לטיסה?". "רציתי חוויה ייחודית רק איתך", אני מפעיל קסמי ברגעים מתוחים אלו. המראה על מסלול 29. משבי רוח מתעוררים יחד עם פתיחת המנוע והיא, בקולה האהוב והמוכר ובשפתה הייחודית תוהה שמא הרוח התזזיתית הזו תחבל ביכולת הטיסה שלי. "מטוס כזה קטנטן", הוסיפה ונדמה עד ל"צומת השרון, אחד וחצי". היא שוקעה במבטים בוחנים החוצה. כשמגרשי הגולף של קיסריה משמאלנו, ופאתי רמות מנשה מימיננו היא מציינת שלא חשבה שהארץ כל כך ירוקה. "לא רואים את כל היופי והירוק הזה כשנוסעים למטה על הכביש", ואני חושב שאולי חבל שלא התאמצתי יותר לשכנע אותה בשנים שחלפו. כשחלפנו את זיכרון ביקשתי מפלוטו לבצע "אחורה פנה" דרך צד שמאל, לטפס ולחזור. פלוטו מאשר: "קרא בגובה לכיוון דרום". הרוח הצפונית בגבנו. יקירתי נזכרת שהיא כבר טסה במטוס קל לקפריסין. "לפני הרבה שנים" היא אומרת. הפעם קנאתי מתעוררת. "איך לא סיפרה לי", ואני מקניטה: "בטח נחמד היה הטייס אז", והיא, לא נגררת לפרובוקציה ורק מציינת: "מי זוכר?!". חוזרת לשתיקתה. מזהה את בית לווינשטיין ותמהה איפה נעלמו כל המטוסים שהיו כשהמראנו. אנחנו לבד באוויר לקראת נחיתה. גם בהיחלצות מהמטוס היא הודפת את ניסיונות עגיבתי. "מסתדרת, חמודי", ואני מציין לעצמי שלו רק בשביל זה היה שווה. חזרה באוויה. מאז שהמראנו ועד שנחתנו הם החליפו משרד והפעם שתי יעלות חן מקבלות פנינו בחיוך. "איך הייתה הטיסה?", פונות אליה. והיא, בחיוך מחוף אל חוף, מזקרת כתפיה ועונה: "יודע לטוס הבן יוקר שלי, אהה?!". לשבריר שנייה מצטמצמות שמונים ושלוש שנותיה לכעשרים. יום עצמאות שמח!!!
שלושים שנים של התחננויות והפצרות והנה סופסוף נעתרה אשת נעורי, בחרותי ובגרותי ונאותה להצטרף אלי לטיסה. "מתנה ליום העצמאות", נימקתי, הזמנתי. יום ראשון בשבוע. מזג אוויר אביבי שסימני השרב הקרב לקראת יום העצמאות עדיין לא נראו וה-CHV, ססנה ארבע מושבית, מדגישה את פסיה האדומים בהסמקה קלה לעבר הזוג המהלך לאטו לעברה. התרגשותי גואה. "נחמדה ויפה", היא מציינת כשכוונתה לפקידת המבצעים שהעניקה לי בחיוך רחב ומקסים את האוזניות עבור הנוסעת המכובדה ואת ספר המטוס והמפתחות כמובן. "הצלחתי לעורר את קנאת אשת נעורי", חייכתי לעצמי, גאה ביכולת השכנוע שלי. למעלה משישים אחוז משנותיי אני מנסה להטיסה והנה אהבתי הראשונה והרצינית, הראשונה שנתנה לי לחזות בשדיה, זיכרון רחוק ונעים, מתרצה. "אני מסתדרת לבד ולא צריכה עזרה", הודפת את ניסיונות העזרה שלי בכניסה למטוס ובמהלך ההיקשרות. "למה שני מקומות ריקים במטוס?!", מקשה, "למה לא הזמנת עוד מישהו לטיסה?". "רציתי חוויה ייחודית רק איתך", אני מפעיל קסמי ברגעים מתוחים אלו. המראה על מסלול 29. משבי רוח מתעוררים יחד עם פתיחת המנוע והיא, בקולה האהוב והמוכר ובשפתה הייחודית תוהה שמא הרוח התזזיתית הזו תחבל ביכולת הטיסה שלי. "מטוס כזה קטנטן", הוסיפה ונדמה עד ל"צומת השרון, אחד וחצי". היא שוקעה במבטים בוחנים החוצה. כשמגרשי הגולף של קיסריה משמאלנו, ופאתי רמות מנשה מימיננו היא מציינת שלא חשבה שהארץ כל כך ירוקה. "לא רואים את כל היופי והירוק הזה כשנוסעים למטה על הכביש", ואני חושב שאולי חבל שלא התאמצתי יותר לשכנע אותה בשנים שחלפו. כשחלפנו את זיכרון ביקשתי מפלוטו לבצע "אחורה פנה" דרך צד שמאל, לטפס ולחזור. פלוטו מאשר: "קרא בגובה לכיוון דרום". הרוח הצפונית בגבנו. יקירתי נזכרת שהיא כבר טסה במטוס קל לקפריסין. "לפני הרבה שנים" היא אומרת. הפעם קנאתי מתעוררת. "איך לא סיפרה לי", ואני מקניטה: "בטח נחמד היה הטייס אז", והיא, לא נגררת לפרובוקציה ורק מציינת: "מי זוכר?!". חוזרת לשתיקתה. מזהה את בית לווינשטיין ותמהה איפה נעלמו כל המטוסים שהיו כשהמראנו. אנחנו לבד באוויר לקראת נחיתה. גם בהיחלצות מהמטוס היא הודפת את ניסיונות עגיבתי. "מסתדרת, חמודי", ואני מציין לעצמי שלו רק בשביל זה היה שווה. חזרה באוויה. מאז שהמראנו ועד שנחתנו הם החליפו משרד והפעם שתי יעלות חן מקבלות פנינו בחיוך. "איך הייתה הטיסה?", פונות אליה. והיא, בחיוך מחוף אל חוף, מזקרת כתפיה ועונה: "יודע לטוס הבן יוקר שלי, אהה?!". לשבריר שנייה מצטמצמות שמונים ושלוש שנותיה לכעשרים. יום עצמאות שמח!!!
