ירי תלול מסלול הוא רק גלגול נוסף של הלחימה מול ישראל
מה זה שווה? זה שווה שלא יורים תלול מסלול על ישראל
כשצה"ל שהה בכל דרום לבנון, לא רק הרצועה אליה הוא נסוג באמצע 85', לא היתה ולו
קטיושה אחת על הצפון.
כשצה"ל שהה בכל רצועת עזה לא היה ולו קסאם אחד על ישראל.
המחיר היה שכל שנה בלבנון + עזה ביחד היו לצה"ל כ-30 הרוגים בממוצע.
אבל כל עוד המוסלמים לא ישנו את עורם לא חושב שיש ברירה אחרת.
גם בשיא ההרתעה כביכול של צה"ל, סוף מלחמת ששת הימים, כאשר הם ספגו תבוסה נוראית והשפלה קשה,
תוך פחות מחודשיים החלה מלחמת ההתשה.
אין חיה כזו הרתעה מול הערבים, אולי מול מדינות וגם זה לא בטוח (סוריה ומצרים פתחו במלחמת התשה ממש זמן קצר אחרי ששת הימים).
ירי תלול מסלול הוא רק גלגול נוסף של הלחימה מול ישראל
אני לא מבדיל בין שיטות לחימה ואני לא חושב שדמם של אזרחים מסויימים שווה יותר או פחות משל אחרים. זה לא בסדר שמתנחלים סופגים אש כדי שבשדרות "ינוחו" וזה לא בסדר שחיילים סופגים אש כדי להגן על התנחלויות שההצדקה שלהן מוטלת בספק, כי כבר ראינו שביטחון לא יוצא מהן. אם הייתה תרומה ביטחונית, זה היה דיון שונה.
 
ברור שלא היה ירי תלול מסלול מלבנון ב 85 או מעזה 2001. פשוט כי לוקח להם זמן ללמוד מה עובד נגד צהל וישראל באופן כללי. החיכוך המתמיד לאורך שנים(!) מול כל מיני אויבים משכלל את שיטות הלחימה שלהם. ירי מנשק קל, אחרי זה מטענים, אחרי זה פיגועים ובסופו של דבר - תלול מסלול. יש עקומת למידה ומה שמניע אותה הוא ההתמודדות מול צה"ל. ככל שיש יותר התמודדות לאורך יותר זמן - נלמד יותר לקח. לכן הנסיון לשלוט בשטח או באוכלוסיה מביא למטרה ההפוכה מהמטרה הרצויה. דווקא מבצעים קצרים ומשמעותיים כמו לבנון השניה/עופרת יצוקה/צוק איתן הם דרך להסב לאויב יותר נזק מהתועלת שבלקח שהאויב מפיק.
 
אני לא קונה את התזה שאין הרתעה מול הערבים. אסביר מדוע. הדוגמה שאתה מתאר, מלחמת ההתשה לאחר מלחמת ששת הימים הן למעשה מלחמות "בכאילו", כי הן חלק מהמאבק הבין גושי במלחמה הקרה. לערבים היה ברור שכל עוד ברית המועצות קיימת, אין משמעות לאבידות בנפש ובציוד כי הם הרוסים יעזרו. במקרה הכי גרוע, אפשר לבקש מהרוסים ללחוץ על האמריקאים שילחצו על ישראל להפסיק. לא היה מחיר אישי למלחמה (עבור ההנהגה) והמחיר המדיני היה קטן! שים לב שהמעבר של מצרים לצד המערבי והתפוררות ברית המועצות למעשה הביאו לסופו של עידן העימות המדינתי בסכסוך הישראלי-ערבי. אין יותר מדינה שיש לה אומץ להילחם בישראל בלי "גב", וטוב שכך. מסתבר שיש הרתעה אחרי הכל.
 
דוגמה יותר עדכנית: באינתיפדה השניה, גל החיסולים נגד חמאס בעזה שהגיע לשיאו בחיסולו של יאסין, כן הביא למצב שהחמאס שקל רגיעה מול ישראל. גם אם לא מדובר בשינוי תפיסתי עמוק לטובתנו (ואני לא מצפה לכזה), ארגוני הטרור הוכיחו שלחץ כבד, צמוד ואישי על ההנהגה מוריד אותם לברכיים. לעומת לחץ על התנועה כולה, על הפעילים הזוטרים או על האוכלוסיה הכללית שמעניינת אותם כקליפת השום בזמן שההנהגה מתחבאת באיזה מרתף או נחה על זרי הדפנה.
 
בשורה התחתונה, יש הרתעה בסכסוך הזה ובפרט מול ארגוני טרור ואפשר להשיג אותה בתנאי שמבינים מי הם דמויות המפתח ועל מי ניתן להפעיל לחץ. לצערי, עד לאחרונה תפיסת הביטחון הישראלית נשענה על מושגים ארכאיים כמו "שליטה בשטח", "צריבה תודעתית" ושאר המצאות כוזבות שמתאימות כנראה לעימות מדינתי (שלא נראה כאן מאז 82), במקום האחריות האישית הישנה והטובה.
 
 
