טוב, אז ביום ראשון זה יגמר...

[1ח ד ש ה]

טוב, אז ביום ראשון זה יגמר...../images/Emo7.gif

היינו היום בועדה בבי"ח העמק בעפולה(המשפחה גרה באזור ורצינו להיות קרובים)- היה פשוט מזעזע!!! אין מילים לתאר את חוסר הרגישות של אחד הרופאים... לא משנה, אין לי אפילו כוח לספר על זה... בכל מקרה, בהמשך לחוסר המזל שלנו בהריון הזה יש לנו גם חוסר מזל לקראת סיומו ולא יהיה רופא עד יום א' שיוכל לבצע את ההליך של ההמתה... כך שעד יום ראשון אנחנו בהמתנה לתהליך שלאחר קשיים נפשיים לא מבוטלים החלטנו לבחור בו. רציתי לשאול לגבי ההליך עצמו - הוסבר לנו כי לאחר הקבלה במחלקה יחברו אותי לאינפוזיה ונלך לחדר אולטרסאונד לתהליך ההמתה. הוסבר לנו כי יוזרק חומר ישירות לליבו של העובר שלנו ואז יחל הליך השריית הלידה. לפי מה שהבנתי-ישנם בתי חולים שבהם נותנים פיטוצין או איזה חומר שמרכך את צוואר הרחם ומביא לזירוז ההליך, אולם במקרה שלנו לאחר הזרקת החומר לעובר יזריקו לי ישר למי השפיר חומר שיגרום לצירים ומשם ההליך יתחיל. רציתי לשאול האם יהיה צורך לדקור אותי פעמיים, כמה זמן לוקח התהליך (מרגע החדרת החומר לזירוז ועד ללידה), נאמר לי שניתן לבקש אפידורל ואם אני לא מבקשת נותנים חומרי אילחוש אחרים - האם אתן יודעות באילו חומרים מדובר ומה עדיף (אפידורל או משהו אחר)-אני די מפחדת מהאפידורל... ושאלה חשובה שקשורה יותר לתחום הנפשי - האם אתן בחרתן לראות את העוברים שלכן ולהפרד מהם? האם זה באמת הליך מומלץ כחלק מתהליך נפשי בריא או שלא? אני מרגישה שלראות את העובר יהיה עבורי קשה מנשוא, אבל אני חוששת שאולי בעתיד אני אצטער אם אבחר שלא להפרד ממנו... מה עושים? מתנצלת על התקפת השאלות ותודה לכל מי שתענה...

 

[ליטל51]

היי

קודם אני ממש מצטערת על מה שאת צריכה לעבור, אני ממש מבינה לליבך. אני לא בדיוק עברתי מה שאת תעברי, אלא הייתי בשבוע 16 ועברתי לידה מוקדמת בעזרת "בלון" וגם זירוז כמובן, לגבי ההמתה של העובר זה לא אותו תהליך שאני עברתי אך אני בחרתי שלא לראות את העובר כי ידעתי שזה רק יגרום לי להתמודד עם הכל לאחר מכן, אבל שוב, זו החלטה שלך בלבד, אם את מרגישה שיהייה לך קשה אז אולי באמת כדאי שלא תראי את העובר, גם אני הייתי ממליצה לך לא לראות את העובר אך זו החלטה שלך ושל בעלך בלבד. אני מבינה את הקושי של ההמתנה עד יום ראשון, תהייו חזקים שוב, מצטערת על כל מה שאתם עוברים, תעדכנו אותנו חיבוקים, חזק ואמץ!!! ותזכרי, מה שלא הורג מחשל!!!! בהצלחה

 

[בינתיים שם זמני]

../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif

הי 1חדשה, כל כך מצטערת שאת צריכה לעבור את זה. הלוואי ויכולתי להקל, אבל אין באמת הקלה. מצטערת גם על היחס מהרופאים. קשה כל כך. אני לא כל כך בטוחה מה הולכים להזריק לך. אצלנו אחרי הפסקת ההריון (בזריקה, כמו מי שפיר, לא כואב) החדירו לי לצוואר הרחם בלון, ובמקביל נתנו פרוסטוגלנדינים שגורמים לצירים (בעירוי). את המינון של הפרוסטוגלנדינים העלו בהדרגה כל עשרים דקות. נורא קשה לומר כמה זמן לוקח התהליך, כי זה אינדיוידואלי. אצלי לקח כ-30 שעות, אבל יש בנות שלוקח להן פחות. לדעתי כדאי לך לקחת אפידורל. לי אישית ממש לא כאב כשהחדירו את העירוי של האפידורל לגב. היתה אצלי בעיה ספציפית שבגללה נאלצו להפסיק להזרים את האפידורל אחרי כמה שעות, אבל אם זה לא היה קורה - הייתי מאד שמחה להמשיך לקבל אותו. אין סיבה לסבול יותר ממה שחייבים, וזה מאד מאד מקל. השיליה יצאה אצלי בשלמותה מיד לאחר הלידה אז לא היה צורך בגרידה, אבל קחי בחשבון שלפעמים לאחר לידת זירוז צריך גם גרידה, כי חלק מהשיליה נותר ברחם. אל תיכנסי ללחץ אם זה קורה. אחרי הלידה החלמתי יחסית מהר, לא כאב לי נורא. הדימום נמשך בערך שבועיים (חשוב לודא אחר כך באולטרסאונד שלא נותרו שאריות. אצלי היו, אז קיבלתי שלושה ימים כדורים לכיווץ הרחם, שעזרו לפלוט החוצה את השאריות). במשך שבוע החל מ - 36 שעות אחרי הלידה, סבלתי מאד מגודש בשדיים, כי לא לקחתי את הכדורים לייבוש החלב. נדמה לי שרוב הבנות כאן כן לקחו אותם, וזה מונע הרבה כאבים וסבל. אם תחליטי להיות מזוכיסטית כמוני ולא תקחי אותם, ניתן לעשות קומפרסים של מי מלח מגנזיום (בא באבקה, ניתן לקנות בכל בית מרקחת), שמאד מקלים על הכאב. לגבי לראות את העובר ולהיפרד: הבנות כאן בפורום שעברו את זה לפני, ייעצו לי לראות אותו וגם להביא איתי מצלמה כדי שיישארו לי תמונות. אני אסירת תודה להן. אין שום דבר מפחיד (בעיני) בלראות אותו, ואני שמחה שעשיתי זאת ושנפרדתי. חוץ מזה, כיוון ששלחנו אותו לנתיחה, קיבלתי מבית החולים כמה תמונות שלו שהן יקרות מאד ללבי. אל תתנצלי על מבול השאלות - תרגישי חופשיה לשאול מה שעולה לך בראש. שולחת לך חיבוק גדול

. מקווה שהתהליך הפיזי יהיה קל ככל האפשר. ההתמודדות הקשה, הנפשית, תבוא אחר כך, ואנחנו כאן בשבילך. מאחלת לך שההריון הבא יהיה תקין ויסתיים בלידה של תינוק/ת בריאים!

 

[נגה15]

גם אני עברתי הפסקת הריון בבי"ח העמק

צר לי כל כך על מה שאתם עוברים. גם אני עברתי לפני חודשיים הפסקת הריון בבי"ח העמק והופתעתי לקרוא על היחס שקיבלתם שם כי דווקא כל אנשי הצוות שאיתם אנו באנו במגע, והיו רבים כאלה (החל מכח עזר בחדר לידה ועד לבכיר הרופאים), דווקא היו מאד אמפטיים, רגישים ותומכים (אפילו שלחתי מכתב תודה). אם תיכנסי פה בפורום לעמ' 137 של הארכיון תוכלי למצוא את החוויות שלי משם תחת ההודעה "ריכוז חוויות מבתי חולים". יחד עם זאת קיבלתי את הרושם שאין שם איזה נוהל עבודה מוסדר וברור לגבי מקרים כאלה. אף אחד למשל לא ישב איתנו בצורה מסודרת כדי ליידע אותנו לגבי פרטי ההליך הצפוי. לכן טוב שאת שואלת עכשיו. תהליך ההמתה הוא אחד מהרגעים הכי קשים וטראומטיים מבחינה רגשית (בעלי לא עמד בזה ויצא אחרי זמן קצר). אם אני זוכרת נכון, ההמתה והזרקת החומר שמשרה צירים (פרוסטגלנדינים) נעשו בדיקור אחד (אצלי באופן אישי כן דקרו פעמיים כי היו לי תאומים). לי תהליך ההמתה כאב הרבה יותר מדיקור מי השפיר (מקווה בשבילך שאצלך זה יהיה אחרת). אני ביקשתי שלאחר ההמתה יעבירו אותי למחלקת נשים ולא למחלקת יולדות (נראה לי ממש ממש אכזרי להמתין במחלקת יולדות) והם הסכימו. עוד בדרך למחלקת נשים התחלתי להרגיש צירים ולכן כשהגעתי לשם ביקשתי לקבל מיידית אלחוש. במחלקת נשים לא ניתן לקבל אפידורל, אלא רק טשטוש. אני לא רציתי לקבל טשטוש כי פחדתי מאבדן שליטה והיה לי חשוב להיות בהכרה מלאה לאורך כל התהליך. הרופאה מצד אחד עודדה אותי לקבל טשטוש ולעבור את כל התהליך, כולל הלידה, במחלקה ואילו האחות האחראית והעובדת הסוציאלית המליצו לי לעבור לחדר לידה. בגלל שרציתי לקבל אפידורל באופן מיידי, ביקשתי לעבור לחדר לידה. מרגע ההזרקה של הפרוסטגלנדינים ועד ללידה חלפו כ- 20 שעות והאמת היא שהשהות הארוכה בחדר לידה הייתה אכזרית ובלתי נסבלת מבחינה רגשית. אז לא יודעת מה להגיד לך, אולי כן היה עדיף בהתחלה לפחות לקבל טשטוש וכך לקצר את השהות בחדר לידה (קחי בחשבון שאחרי פתיחה של 5 ס"מ כבר לא ניתן לקבל אפידורל). אחרי כ- 8-9 שעות בחדר לידה בהן לא הייתה התקדמות של ממש, הרגשתי שאני לא יכולה יותר להשאר שם וביקשתי לעבור למחלקה, אך לפי הנהלים לא ניתן להוציא עם אפידורל מחדר לידה. לחצתי מאד ולמזלי טיפל בי רופא מקסים ורגיש שדאג להעביר אותי יחד עם האפידורל ליחידה להריון בסיכון גבוה הנמצאת קרוב לחדר לידה (מח' נשים נמצאת בבנין אחר ולא רצו להעביר אותי לשם שמא הלידה תתפתח בבת אחת, שזה מה שאכן קרה בסופו של דבר). אפילו קיבלנו שם חדר לבד (אני ביקשתי) כך שגם בעלי יכול היה קצת לנוח באותו לילה. בעדודה של המיילדת בחרתי לראות את העוברים. היא הציעה להניח אותם עלי, אבל לכך כבר לא הייתי מסוגלת והיום אני קצת מצטערת. בעלי לא היה אף מסוגל להסתכל עליהם והיום הוא מלא חרטה ואין דרך חזרה. קראתי כאן בפורום שיש בתי חולים שמצלמים, כנראה שזאת לא המדיניות בבי"ח העמק. אפילו קראתי על מישהי שלקחה מצלמה לחדר לידה ולמרות שזה נשמע מזעזע, אני חושבת שזה רעיון טוב (אפשר לבקש מאנשי הצוות לצלם). מנסיוני יש לי שתי המלצות מרכזיות: - את הלידה עצמה לעבור בחדר לידה ולא במחלקה כי זאת לידה לכל דבר ולא נראה לי שבמחלקה יש את ההערכות והנסיון הדרושים. - באותו יום תגייסו את כל האסרטיביות שיש בכם ואל תחששו לבקש כל מה שיכול לעזור, ואף להפעיל לחצים אם יש צורך. כשאותי הוציאו מחדר לידה עם אפידורל, האחיות נדהמו ואמרו שזאת פעם ראשונה שזה קורה. אז עובדה, כשרוצים, הכל אפשרי. מקווה שלא הגזמתי יתר על המידה עם הפרוט. פשוט אני הרגשתי שלו ידעתי יותר על מה שצפוי לי, אולי היה קצת קצת יותר קל ולפי השאלות שלך נדמה לי שגם עבורך הידיעה תצליח להקל (עד כמה שאפשר). אם יש לך שאלות נוספות, אשמח לעזור (זה המעט שאני יכולה לעשות). את יכולה גם דרך מסר.

 

[1ח ד ש ה]

לא הגזמת בכלל עם הפירוט-זה מה

שביקשתי... יהיה לי יותר קל להתמודד כשאדע לקראת מה אני הולכת. דיברתי עם האחות האחראית במיון נשים (יש להם חדרים במחלקה שבהם ניתן להתאשפז עד הלידה עצמה) והיא אמרה שאת כל התהליך חוץ מהלידה עצמה אני אעבור במחלקה הזו כי היא יותר נעימה ושקטה והכל יעבור פחות טראומטי. שאלתי לגבי אפידורל והיא אמרה שבאמת לא נהוג לתת אפידורל במחלקה שלהם, אבל שהם ידאגו להביא מרדים ויסדרו את העניין (לכי תדעי... אולי בזכותך הדברים שם פחות מורכבים עבורנו עכשיו...). לקראת הלידה עצמה יעבורו אותנו לחדר לידה ונחזור לאישפוז במחלקת נשים. החלטנו כן לראות את העובר וגם לגעת בו (לחבק, ללטף, לנשק...) אבל ם עניין התמונות-אפילו שכבר שמעתי על זה מספר פעמים בימים האחרונים- אני לא יודעת... זה נראה לי מוזר, מזעזע אפילו... אולי בדיעבד אני אחשוב בדיוק כמוכן... אני אחשוב על זה עוד קצת עד מחר. אני כולי תקוה שהרופא הנוראי שפגשנו בו בתחילת התהליך יהיה הראשון והאחרון שינהג בנו בחוסר רגישות כזו וששאר הצוות יהיה יותר כמו הצוות שקיבל אותנו במחלקת נשים - פשוט נשים מדהימות! תודה על תגובתך! היא בהחלט עזרה!

 

[נגה15]

ועוד משהו...

היי, אני מתארת לעצמי שעבר עליך יום קשה. גם אני עברתי את הפסקת ההריון ביום ראשון והשבת שלפני חרוטה היטב בזכרוני. יש עוד פרט או שניים ששכחתי להזכיר בהודעה ודווקא נראה לי שכדאי שתדעי, אך אני לא בטוחה שהם רלוונטיים לך, אלא אם כן את כבר בשבוע 26 (או יותר). באיזה שבוע את ? (לא רוצה להעמיס עליך ולהעיק אם זה לא רלוונטי). המחשבה שאולי בזכותי משהו השתנה לטובה עושה לי טוב. במכתב התודה ששלחתי הזכרתי את העובדה שהשהות הממושכת בחדר לידה הייתה לי קשה מבחינה רגשית וגם ציינתי שלמרות היחס הנפלא שקיבלתי הרושם שלי הוא שלא היה נוהל עבודה ברור למקרים כאלה. אולי הספיקו לכתוב נוהל.... הייתי שולחת לך העתק מהמכתב, אבל אין לי מושג איך לצרף להודעה זו קובץ Word. דרך אגב, מי היה הרופא הנוראי שהזכרת (מעניין אם יצא לי להתקל בו) ? חושבת עליך, מאחלת לך שיעבור כמה שיותר מהר ושולחת לך

גדול. אילנה

 

[1ח ד ש ה]

היי אילנה-

כמו שאמרתי, בהודעה שפתחתי לעיל, אני אפרט יותר בהמשך. את שם הרופא אשלח לך במסר. אני עברתי 4 ימים עד הלידה ועוד יומיים באשפוז כך שיש לי הרבה "ניסיון" לצערי. אחד הרופאים אמר שהם מאוד מנסים לשפר את כל התהליך הזה אצלם ועושים מאמץ לתקן ולהקל בשבילן הזוגות שעוברים אותו. הוא ביקש שכשיהיה לי כוח שאכתוב מכתב עם כל הלקחים וההערות והדברים שראוי לתקנם ולהייחס אליהם כדי שיוכלו להתייעל למקרים הבאים. לקחתי על עצמי בשמחה (עד כמה שאפשר...) את ההצעה ואני אכן אשב ואכתוב בפירוט הכל. בגדול- יש הערות, אבל הם ממש ממש השתפרו וכל הצוות עשה מעל ומעבר עבורנו! החל בצוות האחיות וכלה ברופאים במחלקת נשים. כולם היו נפלאים ויש לי בעיקר דברים טובים להגיד. אכנס לעדכן בהמשך בפירוט.

 

[נגה15]

שלחתי לך מסר

 

[בנצ100]

היי...

אני עברתי לידה רגילה, אז לגבי השאלות על ההליך אני לא יודעת לענות יותר מדי. אני רק יודעת להגיד, שהרגעים שבהם החזקתי את התינוקת שלי, שהייתה מושלמת (אבל לא חיה...) הם הרגעים שעד היום הכי חרותים בזכרוני, ואם הייתי יודעת כמה אתגעגע אליהם - הייתי דורשת להשאר איתה עוד ועוד. לי אין תמונה, וזה חבל לי מאוד. לדעתי כדאי לצלם. ואם אתם חושבים שלכם לא יהיה כוח נפשי לצלם - תבקשו מהמיילדת, או ממישהו אחר בסביבה. תמיד תוכלו לקבור את התמונות עמוק בארון ולעולם לא להסתכל, אבל הניסיון המחקרי מראה - שבחו"ל, במקומות שבהם מצלמים את כל התינוקות שנולדים מתים,קרוב ל-100% מההורים מבקשים בסופו של דבר את התמונות. מחזיקה אצבעות, שתעברו את השלבים הקשים, בלי יותר מדי סיבוכים, ושהתקופה הקרובה, שלא תהיה קלה לבטח, תעבור עליך מוקפת אנשים אוהבים שיתמכו ויהפכו אותה ליותר נסבלת. ושמתישהו, בהמשך, גם יהיה הרבה יותר טוב.

 

[פרפריגעגוע]

הלב נקרע

חמודה, שלחתי לך מסר ואת כנראה לא רואה. אז ארשום לך לפחות לגבי ספר שמאוד עזר לי לפני ואחרי האובדן. שם הספר: "התמודדות עם אובדן תינוק" היבט אישי ויהודי מאת: ימין לוי בהוצאת: ראובן מס בע"מ. ספר שנתן לי את הכוח לקחת מצלמה ולצלם את התינוקת המקסימה מקסימה שנולדה לי, דבר שלי אישית נותן המון. יהיו כאלה שירימו גבה, ויגידו שזה רק גורע, אבל, אולי אם קריאת הספר אשר לא רק לגבי הצילום אשר חשוב מאוד לדעתי, יש בו עוד המון תובנות לגבי הלפני ואחרי. עברתי את האובדן לפני שלושה חודשים זה לא קל, אי אפשר למתק את התהום הזאת, אבל,... אם תרצי אשלח לך במסר את כל הפרטים. מחכה לתשובה ממך.

 

[שלי34]

מצטערת כ"כ לשמוע../images/Emo7.gif

משתתפת בצערך והכאב הגדול. עברתי הפסקת הריון בבי"ח "ליס". בחדר האולטראסאונד הזריקו חומר ישירות לליבה של העוברית, צר לי כל כך אבל אלו רגעים קשים מנשוא ובלתי נתפסים. לאחר מכן הזריקו פיטוצין וחומר מזרז בדר"כ לוקח 5-4 שעות עד לתחילת הצירים. בחדר הלידה הלעיטו אותי עם משככי כאבים על מנת שאסבול "כמה שפחות" כאבים פיזיים , (פטידין ועוד) אני הייתי ממש בעירפול ובשעות הראשונות בחדר הלידה הייתי בהכרה חלקית עד שהשפעת החומר פגה ואז קיבלתי אפידורל במינונים קטנים ולאחר מכן הגבירו את המינונים. לגבי הצד הנפשי- אני הרגשתי צורך חזק להפרד מהעוברית שלי ונפרדתי ממנה, אני שלמה עם החלטתי ולא אשכח אותה לעולם. יש בתי חולים שבהם עובדים סוציאלים מלווים את התהליך של הפרידה - לפני הלידה עצמה, לדעתי אין ספק וחובה שילווה איש מקצוע שולחת לך חיבוקים וחיזוקים ליבי איתך.

 

[אמא של פילפילון]

../images/Emo14.gif מצטערת לקרוא

על השאלות הטכניות ענו לך (ובעיקר יעילה תשובתה של נגה, שהייתה ממש שם). כן הייתי מציעה להפרד ולצלם, בדיוק מן הסיבות שבנצ ציינה. המחקר (והמציאות) מאוד עקביים בממצאים הללו. ויחד עם זאת, אתם זה אתם. עשו מה שתחושו, אבל לפחות על צילום, כדאי להתעקש, במיוחד אם אין כח להפרד פיזית. אם תרצו, תתנו גם שם. מקווה עבורך שהתהליך יעבור פיזית קל ככל האפשר וללא סיבוכים. מחזיקה לך אצבעות ומחכה לך כאן, לימים שאחרי.

 

[galll11]

עברתי את זה לפני חודש

לפני 4 שבועות עברתי הפסקת הריון בשבוע 26. גם אני עברתי את זה ביום ראשון, כשהשישבת שלפני זה היו מאוד קשים. אני מניחה שההמתנה מאוד קשה עבורך, חדשה, עם כל החששות, ולהרגיש את העובר זז, זה נורא קשה. אני ממש איתך. מבחינתי כל התהליך היה פחות נורא ממשה שציפיתי. אני כן קיבלתי פיטוצין, וכל התהליך היה מאוד ארוך וארך 30 שעות. אבל בזכות האפידורל שקיבלתי די מההתחלה לא כאב לי כלום. ממש כלום. בעלי מאוד תמך בי וגם הצוות בירושלים היה מאוד רגיש. הקטע הקשה נפשית הוא באמת הזריקה שנותנים לעובר. בקטע הזה כמובן ביקשנו שיכבו את כל מסכי האולטראסאונד (חוץ מההוא של הרופא) ועצמנו עיניים. פיזית זה הרגיש כמו בדיקת מי שפיר - רק הרבה יותר ארוך. לגבי לראות את העובר - המיילדת המליצה שכן נראה אותו, וכך עשינו למרות שלפני זה חשבנו שלא נרצה. העניין הוא שראינו אותו כמה דקות אחרי שהסתיימה הלידה וזה רגע שגם ככה את מאוד נסערת רגשית (וגם פשוט שמחתי שזה סוף סוף נגמר) - לא הרגשתי שאני יכולה ממש להרגיש משהו באותו רגע חוץ מעייפות. לא צילמנו. אבל התמונה שלו בראש איתי, וזה עוזר להתחבר לאבל אחר כך. ועוד משהו - בערך יומיים אחרי יש המון בכי. כנראה נפילת ההורמונים. לי זה מאוד עזר להוציא את כל הכאב. חדשה, הסיפור שלך מחזיר אותי לרגעים הקשים הללו. אני איתך. מקווה שייגמר כבר גם בשבילך, לפחות הקטע הפיזי. ושלכולנו יהיו הריונות בריאים כמה שיותר מהר. חיבוק גדול

ואם יש לך עוד שאלות - אני כאן. מחכה לעדכונים שלך. גל.

 

[1ח ד ש ה]

תודה לכולן על התגובות והתמיכה!!!

הניסיון העגום שלכן בהחלט עוזר לנו לדעת למה להתכונן ואיך להתמודד קצת יותר טוב עם מה שעומד לפנינו... לפחות להיות מודעים למה שמצפה... ברמה כזו או אחרת... (כי הרי ברור שאין באמת משהו שיוכל להכין אותנו בצורה מושלמת לעניין ועבור כל זוג החוויה היא מאוד אישית). אני בהחלט אחשוב שוב על עניין התמונה, אני פשוט רואה שכולכן כל כך מעלות את זה ותומכות בזה. אני לא חושבת שלי או לבעלי יהיו הכוחות לצלם, אבל אולי באמת מישהו מהצוות... אני אחשוב על זה ואשאל את בן זוגי איך הוא מרגיש. אני לא יודעת אם לאחל לעצמי שמחר כבר יגיע או שלא... רק תחזיקו לנו אצבעות שנעבור את זה כמה שיותר מהר וכמה שניתן בקלות... ולכולכן על התמיכה העצומה- אין לי בכלל איך להודות! מאחלת לכל אחת מיכן הריונות בריאים, ארוכים ומשעממים וילדים מקסימים ושלעולם לא תחוו יותר צער כזה!

 

[איילת השניה]

לחדשה../images/Emo24.gif../images/Emo23.gif../images/Emo24.gif

היי, אין לי יותר מדי להוסיף, אני כנראה הכי "טריה" כאן- עברתי הפסקת הריון לפני שבוע ויומיים (בשל ממצא בבדיקת מי שפיר), כך שאני עדיין "בתוך" התהליך.. בניגוד לכל הבנות שכתבו לך אני ביקשתי לא לראות את העוברית, אני שלמה עם זה ומרגישה שלי זה היה נכון, אבל זה כמובן לא אומר כלום לגבייך. מאחלת לך שזה יהיה קל ככל שאפשר, ואם תרצי לקשקש קצת אחרי (או לפני) את מוזמנת לכתוב מסר. לגבי התהליך - המליצו לי ואכן כך פעלתי - לקבל אפידורל מהרגע שזה מתחיל ולי זה היה מצויין(עד כמה שהמילה הזאת יכולה להתאים כאן) לא הרגשתי שום כאבים (אצלי זה נמשך 24 שעות), למעט לחצים בלידה עצמה שארכה כשלוש דקות. המתח הנפשי בלידה כל כך גדול שנראה לי שלפחות פיזית - אין סיבה לסבול. אצלי זה התחיל במחלקת נשים אבל המשיך בחדר לידה, למעשה רוב התהליך היה בחדר לידה. לי אישית היה הרבה יותר טוב בחדר לידה מאשר בנשים - למרבה הפתעתי. קודם כל היה לנו חדר לבד, עם טלויזיה. אמנם מדי פעם שמענו קולות מחדרים אחרים (שמחים משלנו) אבל זה היה חלוש מאד ולעיתים די רחוקות, מה גם שבמשך הזמן התרגלתי לזה, והייתי כל כך עסוקה בעצמי וברצון שלי לגמור עם זה, שכבר לגמרי לא היה אכפת לי. היתרון העצום בחדר לידה הוא שאת זוכה לטיפול מקצועי, מסור ושוטף. כל כמה זמן נכנסו המיילדת או הרופא, בדקו אותי, הקשיבו לי, והיחס היה מאד רגיש, תומך, ומודע לקושי העצום שבסיטואציה. אני רוצה לנחם אותך שאחרי התהליך יש הקלה עצומה. לפני כן זה פשוט נורא - את רוצה לברוח, את לא מאמינה שאת באמת עושה את הדבר שאת הכי לא רוצה לעשות בעולם. גם אחרי ההמתה - שהיא באמת האירוע הקשה ביותר - יש הקלה כי את יודעת שזהו זה, זה קרה, ומתחיל כבר תהליך של קבלה והשלמה. מאחלת לך שתעברי את זה כמה שיותר מהר וקל, ומאמינה שיותר מהכל - הזמן חייב לעשות את שלו, ואנחנו מצידנו חייבות לגייס כוחות. שלך, איילת.

 

[אמא של פילפילון]

את בבבית../images/Emo35.gif איך את פיזית../images/Emo35.gif

ונפשית

 

[b o t n i t1]

הי חדשה

זו הפעם הראשונה שאני כותבת באתר זה. הסיפור שלי היה לפני שבועיים בבית חולים בני ציון בחיפה. בשבוע 29 הגעתי כאשר לא הרגשתי תנועות עובר ולצערנו גילינו כי העובר מת. אנחנו החלטנו לראות אותו וכן העו"ס והמיילדות המקסימות הסבירו לנו כי חשוב להיפרד. אנחנו שלמים מאוד עם החלטתנו, אך לא צילמנו את העובר. המראה חזק מהכל. זו החלטה שלך. חישבי על העתיד, מה תגידי לעצמך בעוד שבוע, חודש, 3 חודשים או שנה כאשר תחשבי איך הוא היה נראה? חישבי מה יאמר לך ליבך ולכי עם האינטואיציה שלך. זיכרי לא ניתן להזיז את הזמן לאחור. אשמח לענות לך על שאלות במסרים אישיים. אני עברתי לידה לשמחתי קצרה עם טשטוש וללא אפידורל. מקווה שכל הקושי והכאב יסתיימו ותמשיכו הלאה חזקים ומחוזקים.