ח י ד ו ש י פ ס י ק ה 56

התקבלה תביעת הורים להשבת כספים שנתנו כהלוואה לרכישת דירה לבתם ולבעלה

פסק דין מיום 25.4.21 של בית המשפט למשפחה בתל אביב
תמ"ש 6099-06-20, השופטת ענת הלר-כריש

מאת עו"ד בני דון-יחייא

הורים הגישו תביעה נגד בתם ונגד בעלה לשעבר להחזיר להם 600 אלף ש"ח. טענתם: הם נתנו לנתבעים הלוואה בסך כ-700 אלף ש"ח לרכישת דירה וסוכם בינם לבין בתם ובעלה כי יקבלו את דמי השכירות עבור הדירה למשך 10 שנים. כך תוחזר הלוואתם.

ההורים כתבו בתביעתם כי קיבלו דמי שכירות למשך כשנתיים בלבד,
עד שהשוכרים עזבו את הדירה, ובמקומם החל הנתבע, החתן לשעבר, לגור בה. הבת הנתבעת
צידדה בעמדת הוריה.

הנתבע טען כי לא מדובר בהלוואה אלא במתנה, ורק בגלל סכסוך הגירושין רקמו
אשתו לשעבר והוריה קנוניה והגישו תביעת כזב כאילו הכסף ניתן כהלוואה.

***
השופטת הלר-כריש קיבלה את התביעה. היא כתבה בפסק הדין
כי בשל היחסים המשפחתיים בעת מתן הכסף מתקיימת "חזקת המתנה" שנקבעה בשורה של פסקי
דין: אם אין מסמך הלוואה, נקודת המוצא היא כי הכספים שנתנו התובעים
לרכישת דירת הנתבעים ניתנו כמתנה בגלל יחסי הקירבה המשפחתית.

יחסי קירבה אלה מתאפיינים בעזרת הנותן למקבל, למשל ביחסי הורים-ילדים.
בפסיקה נקבע: "הרציונל מאחורי חזקת המתנה הוא כי כאשר עסקינן ביחסי קירבה
המתאפיינים בדאגת הנותן לצרכיו של המקבל, מטבע הדברים יתבצעו העברות
של כסף או נכסים בין הנותן לבן חסותו. הנסיבות וטיב היחסים בין הצדדים מצביעים
לרוב על כך שהעברות אלו נועדו להיות מתנה, אלא אם תיסתר החזקה" (רע"א 8068/16 קטן נ' כהן).

הרף הדרוש לסתירת חזקת המתנה אינו מעבר למאזן ההסתברויות
(בע"מ 8203/17 פלוני נ' פלוני). השופטת השתכנעה שעלה בידי התובעים
להרים את הנטל הדרוש וכאמור קיבלה את התביעה וחייבה את הנתבע להחזיר את הכסף
ובנוסף בהוצאות בסך 30 אלף ש"ח.

סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי) קובע: "חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או
בצורה אחרת, זולת אם היתה צורה מסויימת תנאי לתוקפו על פי חוק או הסכם
בין הצדדים". לפיכך, אין בעצם העובדה שלא נכתב הסכם הלוואה בין התובעים
לבין הנתבעים כדי לשלול את דבר קיומו של ההסכם.

בית המשפט שוכנע בנכונות גירסת התובעים והנתבעת כי סוכם בעל פה בין הצדדים
שהכספים שנתנו התובעים לרכישת הדירה ניתנו כהלוואה. סיכום זה לא עוגן בהסכם
כתוב ולא נקבע מנגנון להבטחת החזר ההלוואה רק בשל יחסי התובעים והנתבעים
שהתאפיינו באמון רב.

"התנהלות הצדדים בפועל תומכת בגרסת התובעים כי הוסכם על החזר ההלוואה
באמצעות דמי השכירות", כתבה השופטת ודחתה את טענת הנתבע שהדבר נעשה
מטעמי נוחות היות והנתבעים גרו בחו"ל.

***
עוד טענו התובעים כי הם אנשים מבוגרים ולא בריאים, להם ילדים נוספים מלבד
הנתבעת. בעת העברת הכספים לנתבעים ידעו הנתבעים כי מדובר בכול
חסכונותיהם של התובעים אשר אמורים היו להבטיח את עתידם הכלכלי.

בתם של התובעים ואחותה של הנתבעת העידה בדיון כי הוריה הם אנשים פשוטים
שלא סייעו לה ולא לאחיה ברכישת דירה. כול הסיוע הכלכלי שקיבלה מהוריה היה
בכך שהם מימנו את חתונתה. האחות לא נחקרה על דברים אלה בחקירתה הנגדית,
ולכן דבריה לא נסתרו. טענת הנתבע שהתובעים סייעו לשאר ילדיהם ברכישת
דירות לא נמצאה מבוססת.

בדיון בבית המשפט העידה התובעת, אמה של הנתבעת, על נסיבות הסכם נתינת
הכסף: "אני רציתי לבוא לעזרתם ולתת להם כסף והם יחזירו לי משכר הדירה...
שוחחתי על כך גם עם הבת וגם עם החתן, זה לא סכום קטן, והם הסכימו". השופטת
האמינה לתובעת ולבעלה וכאמור חייבה את הנתבע להחזיר להם את ההלוואה.
 
למעלה