החתונה נותנת מענה לכל אחד
בגלל גורמים שונים שהוא הציב לעצמו: מימוש, העצמה אישית, המשכיות, בשביל לעשות ילדים, בשביל לסמן בגרות ומחויבות ובכך נוצרת תחושה של קביעות ויציבות. הנישואין הם עליית שלב נוסף בחיים, בדיוק כמו להתגייס, לעשות בר מצווה או ללדת. בגלל שככה כולם עושים. בגלל שהוא עמוק ואינטליגנטי, אבל פתאום נגמרו המילים ואז את מוצאת את עצמך עסוקה מעל הראש, רק לא להיות במצב שתצטרכי לבלות איתו ערב אחד לבד ולמצוא על מה לשוחח. את מגיעה הביתה יום אחד ומגלה שהכל נגנב, הגבר הדינאמי שהתאהבת בו הפך להיות עוד רהיט כחלק מהבית שמידי פעם את מנגבת ממנו אבק. בגלל עוררות מינית שחושבים שתימשך לנצח והוא בחר בך כי היית חתולת מין כעל גג פח לוהט. והיום אחרי שנתיים של נישואין את צריכה ללכת לפחחות כי הוא הלך למצוא לו פרגייה צעירה. בגלל שרוצים לחסום את מעגל השדים של הדייטים ובוחרים בת זוג כברירת מחדל. בגלל שזו פנטזיה שהושרשה בנו משחר ההיסטוריה ובגלל שהטקסיות הזו היא הזמנה לכלא החיים המשותפים. ולחישת המילים, אני מחויב לך הם כמו הסכם על חוזה מדושן שאסור להפר אותו. והנה כולם מתגרשים, כל זוג שלישי מתגרש, לאן הגענו, אני תוהה, איזו מין רכבת זו שאוספת את כל מה שעלה עליה ודוהרת כאילו אין לה תחנות ביניים שאפשר לרדת בהן ולהתחרט. הגירושין הללו הם כמו תסמונת שיש לה עשרות מרכיבים. בעיות מין, חוסר משיכה, פער בהשכלה, פער כלכלי, אלימות, רקע חברתי, מחלות, בגידות, וורקוהליזם, התרופפות קשר רגשי, חוסר התאמה ראשוני- בחיי אין לזה סוף. הרי כולם חולמים על חתונה ורוצים להצטרף למוסד הנישואין כמו לקלאב יוקרתי שיתיישב טוב עם העמדות והערכים שהושרשו בנו כמו ששיחקנו פעם ב-"אמת או חובה". והחובה עליי-לעמוד מתחת לחופה. והנה המוסד הזה קורס, כמי שהיה בו מחדל מלחמתי שגרם לאחד הצדדים להפסיד. ואני אומרת, אם קלות הנישואין הייתה גם בגירושים, המוסד הזה לא היה מחזיק מעמד שנה אחת. מתסכל אותי לחשוב שכל נושא הזוגיות הפך למדע בדיוני. זה כבר לא קשור לחתונה עצמה בעיני כאם לתפיסה שלנו כרווקים לנושא הזוגיות. היום כשיש כל כך הרבה ריגושים שנוצצים בעיניים וגורמים לנו להסיט את תשומת הלב מהעיקר, כגון צ'אטים, אתרי הכרויות ופורומים. אנחנו חלשים, מתפתים כל הזמן לגעת בדבר המרגש הבא וגם שנמצאים כבר בזוגיות, קופצים לנו בעיניים כמו פופ-אפ באינטרנט כל מיני דברים שגורמים לוויתורים הללו, אחרת לא היינו דורכים במקום ונשארים ברווקות הזו לעולמי עד. ואולי כי אנחנו פחדנים להיקשר, לצאת מחממת הבדידות, מהחופש האינסופי ולהכיל בחיים עוד משהו. כרווקה בת שלושים וחמש, לדעתי האישית יש מעט מאד זוגות מאושרים לאורך זמן. אפשר להקים משפחה גם בלי מסגרת החוקים של הכתובה וכל הטררם של העוף המכובס והדודות עם שמלות הפייטים. היום זה כבר הרבה יותר מקובל מאשר הטקסיות הזו, כי אני חושבת שכל אדם זקוק למישהו לחלוק איתו אהבה, גם אם זה לזמן מוקצב, כי אהבה לפעמים, לפי הקונספט העכשווי, היא כמו חולצה שהתלהבנו ממנה בהתחלה, לבשנו אותה שנה שנתיים, שלוש, ואח"כ היא נשארה בארון או הפכה לסמרטוט. מצד שני אני אשקר אם אגיד שלא הייתי רוצה בטקס הזה, הייתי, למרות שהיום הוא נראה לי מיותר ותובעני לחלוטין. אף אחד מעולם לא לימד אותנו שמתחייבים למשהו לכל החיים. ובדרך כלל אלו שנפגעו כבר מהמוסד הזה היום לא ממש ששים להיכנס אליו שוב. מזל טוב.
עם כל הצער שבדבר) כמובן שאני מאחלת לה רק את הטוב שבעולם אבל למען השם, איך חתונות הפכו להיות כזה טררם? לפעמים אני חושבת שאם לא היינו מתחתנים היינו מערכים יותר ושומרים יותר על בן / בת הזוג ואולי חושבים פעמיים לפני שלוחצים על כפתור הרבנות. בעצם מה היתרונות בלהתחתן? אין שורה תחתונה ... סתם מחשבה
