חשיפה...

[מרי-לו]

חשיפה...

ברגע שנטלתי את העט וחשתי בדיגדוג מוכר באצבעות הבנתי שלא אוכל להאבק יותר שאני הולכת לחשוף כל דבר בכניעה ואח"כ לחזור בי ... את יודעת אני חייבת לומר לך שצדקת זה משחרר לכתוב כאן ובאמת את מרגישה שאת לא לבד אבל את יודעת מה הכי קשה ... הכי קשה זה שאת נכנסת שוב לכאן ושוב קוראת את מה שכתבת ושוב הדמעות זולגות... ולילה ... כבר מאוחר, וזה שתמיד מקשיב לך לא נמצא ... והדמעות זולגות ... ואת יודעת שהלילה הזה לא יגמר ... והדמעות זולגות ... ואת מרימה את השפורפרת ומחייגת ... אבל כבר חצות כולם ישנים ... את מניחה אותה חזרה את מנסה מספר אחר ... מחייגת יודעת שאת לא יכולה לדבר ... מנתקת והדמעות זולגות ... ואת שוב כאן, שוב חוזרת, שוב קוראת את מנסה בכח לא לקרוא אבל את כזאת את פשוט חייבת לעשות את זה לעצמך תקראי! תקראי! את חוזרת בתוכך את חייבת לקרוא! שלא תשכחי את יודעת, את באמת צדקת הם בונים והם הורסים והדמעות זולגות ... ואז מישהו שבלבל בין הדמויות מזכיר לך שיש עוד המון על מה לכעוס שיש עוד אנשים שהזיקו שזקוקים לסליחה אבל את יודעת מה... כנראה שגם אני כמוך כי לסליחה הזאת אני עדיין לא מוכנה ... את רואה? אני שוב כותבת כאן ושוב מסתכנת בחשיפה ... אבל את יודעת מה ... לפחות הדמעות זלגו ... מרי-לו

 

[עינת.. :-)]

חברה שלי..... ../images/Emo33.gif

תתקשרי עכשיו....

 

[ידידת-אמת.]

מרי לו יקרה........

לחברים טובים אפשר לצלצל בכל שעות היממה לא? העיקר שקל לך עכשיו יותר על הלב........... שנה-טובה........י.א.

 

[ליהי האחת]

קוקיס...

יושבת כאן מול מסך התגובה ומנסה להגיב לך.... כבר פעמיים מחקתי הכל והתחלתי מחדש... אין לי מילים נוכח הכאב שזועק אלי מתוך הכתוב... זוכרת ששאלתי אותך אם זה יגמר? זוכרת ששאלתי אותך מתי זה יחלוף? זוכרת ששאלתי אותך למה כל כך כואב? הכאב הפרטי שלי פתח אצלך כאב משלך... ואני לא יודעת אם לכעוס על עצמי שלכך גרמתי או פשוט להגיד שעדיף שזה כך.... מתישהו צריך להתמודד עם הכאבים שלנו... קוקיס אני כל כך מבינה אותך מה זה להרגיש לבד... למרות שיש את כל החברים מסביב שתמיד מוכנים לתת לנו את הכתף... אך זה לא זה... בפנים בתוך הכאב העמוק הזה אנו כל כך לבד... זה לא יעזור אם אגיד לך שהכתף והלב שלי מוכנים לקלוט אותך מתי שתזדקקי... הרי את יודעת זאת לבד.... מתוקה שלי בכאב הזה תוכלי לטפל רק לבד... לשפוך הרבה דמעות, לכאוב מאוד מאוד, לקרוא כל מה שכתבת מליון פעם עד שכבר לא תרגישי את הכאב... גם אני נוהגת כך ... אם היית יודעת כמה פעמים חזרתי וקראתי כל מה שאני כתבתי כאן וכל מה שאת כתבת כאן.... כמה דמעות נשפכו היום... ועדיין כל פעם שאני קוראת עדיין כואב... אבל אני מקווה כי מחר יהיו פחות דמעות ומחרתיים עוד פחות וכך הלאה.... וגם את תרגישי כך... קוקיס יקירתי, כתבתי לך כבר קודם היכולת לסלוח היא יכולת אלוהית... אל תתימרי להיות האלוהים כשאת לא יכולה לסלוח אל תנסי בכוח... אולי זה יגיע שנה הבאה ואולי אפילו עוד 10 שנים... כל עוד את מרגישה כי אינך יכולה אל תעשי זאת... מתוקתי... החשיפה היא לא תמיד דבר רע... זה הרבה פעמים מקל עלינו ואת יודעת מה, אפילו לא ניסיתי לנתח למה יש הרגשת פורקן גדולה ברגע שאת לוחצת על השלח... אבל ההרגשה הזאת קיימת, אני נשבעת שאצלי לפחות היא קיימת.... ועוד דבר אחרון שלא יכולתי להתעלם ממנו... זה הבניה וההריסה, כן כמו שאמרתי הם בונים והורסים ולא תמיד הם מודעים עד כמה הם הורסים, ולא תמיד הם מודעים שאף אחד אף פעם לא מסוגל לבנות חזרה את מה שהם הרסו... אבל מתוקתי את יודעת שככל שתגעי יותר בהרס הזה כך לאט לאט תוכלי לבד לנסות ולבנות זאת מחדש... כמובן שזה אף פעם לא יהיה מושלם אבל בכל פעם שתגיעי לנקודה הזאת ותגעי בכאב הכאב יהיה פחות ופחות חריף.... יפתי... איתך ברגעי הכאב רויטל