Starving for truth
New member
חרדה חברתית?
קשה לי לחשוב מאיפה להתחיל, והסיפור ארוך מאוד, אולי אני לא אהיה ברורה, אולי זה יהיה חופר. סליחה מראש. מקוה שמישהו יצליח להבין אותי ולעזור. אני פה, כי אני בעצם רוצה להבין אם יש לי טעם לפנות לטיפול, אני מרגישה שאני מסתבכת לבדי. אז אני בת 17 וחצי, ולאחרונה תפסה אותי ההרגשה שאולי המצב שלי הוא מצב של חרדה חברתית, שאולי כל מה שסיפרתי לעצמי כל השנים הפך להיות אמיתי, ואיבדתי את היכולת שלי לפתח קשרים ולתקשר? מאז ומתמיד אני זוכרת את עצמי מאוד מאוד רגישה, לוקחת מצבים שלאחרים הם סתמיים מאוד קשה, מנתחת הכל לעומק, ויותר מהכל נלחצת ולא חווה מצב של "לזרום", הכל מתוכנן ומחושב, לכל קשר יש תכלית, לכל מעשה או הפגנת חיבה יש סיבה, לא סתם ככה, לכל דבר יש משמעות אצלי. ה"בעיות" אם אקרא לזה בשם, החלו בחטיבה- חוויתי הפרעת אכילה,לא משהו שצריך אשפוז, אבל עברו שנים והמחשבה המעוותת לא תוקנה, אם כי כיום המצב סביר יחסית. הייתה גם סוג של התמכרות לספורט, אבל זה הפסיק מעצמו בלי לגרום נזק של ממש. אח"כ חוויתי מצב של הפרעות שינה וחרדה בלתי מוסברת בענייני שינה. היו סתם תקופות שחשבתי בלי הרף על משהו/ מישהו וזה לא עזב אותי, עד שבא מישהו/ משהו אחר. היו גם חרדות ממבחנים ומבגרויות...(ולפעמים עדיין יש) ומעל הכל עננת דכאון שלא סרה מעל ראשי בערך מגיל 12. תמיד הייתה את החרדה מאנשים, עם ההגעה לתיכון זה החמיר, החלטתי שאין בזה טעם, התחלתי להתבודד. המצב שלי בקצרה הוא מצב של אדם שלא סומך על איש (משפחה לפעמים, אבל הם לא זמינים אליי תמיד), אדם שפוחד לתקשר, פוחד לצאת, פוחד לחוות...אני מרגישה שעם אנשים אני מזויפת ולא מסוגלת להיות אני. לכן אני לא אוהבת אנשים. הם לא מרגשים אותי, לא מענינים אותי. אם אני כן יוצאת אז אני פשוט אתבונן באדם שמולי ולא ארגיש שום עניין להיות מולו, אלא רק ארצה ללכת משם. אני לא אוהבת סיטואציות חדשות ואנשים חדשים. (ואני בנאדם מאוד אמפתי, שאוהב לעזור ולתת, אבל ביומיום אני לא מתקשרת עם אחרים, פשוט מרגישה כמו חייזר) הבטחון העצמי שלי לפעמים נעלם, אני יכולה להיות חסרת בטחון ברמה שזה פוגע בי, אני מחפשת שליטה ותכנון, אבל בתכלס אני לא מאושרת, בודדה ואוכלת לעצמי את הראש בלי הפסקה. אני פוסלת אנשים במהירות, אני מחפשת אנשים שאוכל לסמוך עליהם, אנשים שהם לא "סתם", אני אולי מחפשת משהו שלא קיים, וכאן הבעיה? אולי אני פשוט צריכה לחשוב כמו כולם? כיף לי לבד- אני מעסיקה את עצמי יופי, העולם הפנימי שלי עמוק מאוד, יש לי תחביבים וכשרונות, אני מצליחה במה שאני עושה אבל אני לא רוצה להגיע למצב בלתי הפיך של נכות חברתית. אני לא רוצה להיות אדם עם מליון חברים, אבל לפחות לדעת לתקשר ולחיות בתוך חברה כשצריך. יש לציין שלא ניגשתי לטיפול אף פעם, זה נראה היה לי לא נחוץ, אבל פתאום אני מרגישה חצי נכה. פתאום נמאס לי מהמצב הזה. פתאום מרגיש לי שאולי כל הגישה שלי היא סתם בולשיט, סתם פחד שהגיע הזמן להתגבר עליו... אז מה זה? חרדה חברתית? סתם הקצנה שלא מצריכה טיפול? אופי דפוק? משהו אחר? תודה רבה מאוד למי שיוכל לעזור, גם סתם דעה או סיפור מנסיון אישי יוכלו לתרום לי.
קשה לי לחשוב מאיפה להתחיל, והסיפור ארוך מאוד, אולי אני לא אהיה ברורה, אולי זה יהיה חופר. סליחה מראש. מקוה שמישהו יצליח להבין אותי ולעזור. אני פה, כי אני בעצם רוצה להבין אם יש לי טעם לפנות לטיפול, אני מרגישה שאני מסתבכת לבדי. אז אני בת 17 וחצי, ולאחרונה תפסה אותי ההרגשה שאולי המצב שלי הוא מצב של חרדה חברתית, שאולי כל מה שסיפרתי לעצמי כל השנים הפך להיות אמיתי, ואיבדתי את היכולת שלי לפתח קשרים ולתקשר? מאז ומתמיד אני זוכרת את עצמי מאוד מאוד רגישה, לוקחת מצבים שלאחרים הם סתמיים מאוד קשה, מנתחת הכל לעומק, ויותר מהכל נלחצת ולא חווה מצב של "לזרום", הכל מתוכנן ומחושב, לכל קשר יש תכלית, לכל מעשה או הפגנת חיבה יש סיבה, לא סתם ככה, לכל דבר יש משמעות אצלי. ה"בעיות" אם אקרא לזה בשם, החלו בחטיבה- חוויתי הפרעת אכילה,לא משהו שצריך אשפוז, אבל עברו שנים והמחשבה המעוותת לא תוקנה, אם כי כיום המצב סביר יחסית. הייתה גם סוג של התמכרות לספורט, אבל זה הפסיק מעצמו בלי לגרום נזק של ממש. אח"כ חוויתי מצב של הפרעות שינה וחרדה בלתי מוסברת בענייני שינה. היו סתם תקופות שחשבתי בלי הרף על משהו/ מישהו וזה לא עזב אותי, עד שבא מישהו/ משהו אחר. היו גם חרדות ממבחנים ומבגרויות...(ולפעמים עדיין יש) ומעל הכל עננת דכאון שלא סרה מעל ראשי בערך מגיל 12. תמיד הייתה את החרדה מאנשים, עם ההגעה לתיכון זה החמיר, החלטתי שאין בזה טעם, התחלתי להתבודד. המצב שלי בקצרה הוא מצב של אדם שלא סומך על איש (משפחה לפעמים, אבל הם לא זמינים אליי תמיד), אדם שפוחד לתקשר, פוחד לצאת, פוחד לחוות...אני מרגישה שעם אנשים אני מזויפת ולא מסוגלת להיות אני. לכן אני לא אוהבת אנשים. הם לא מרגשים אותי, לא מענינים אותי. אם אני כן יוצאת אז אני פשוט אתבונן באדם שמולי ולא ארגיש שום עניין להיות מולו, אלא רק ארצה ללכת משם. אני לא אוהבת סיטואציות חדשות ואנשים חדשים. (ואני בנאדם מאוד אמפתי, שאוהב לעזור ולתת, אבל ביומיום אני לא מתקשרת עם אחרים, פשוט מרגישה כמו חייזר) הבטחון העצמי שלי לפעמים נעלם, אני יכולה להיות חסרת בטחון ברמה שזה פוגע בי, אני מחפשת שליטה ותכנון, אבל בתכלס אני לא מאושרת, בודדה ואוכלת לעצמי את הראש בלי הפסקה. אני פוסלת אנשים במהירות, אני מחפשת אנשים שאוכל לסמוך עליהם, אנשים שהם לא "סתם", אני אולי מחפשת משהו שלא קיים, וכאן הבעיה? אולי אני פשוט צריכה לחשוב כמו כולם? כיף לי לבד- אני מעסיקה את עצמי יופי, העולם הפנימי שלי עמוק מאוד, יש לי תחביבים וכשרונות, אני מצליחה במה שאני עושה אבל אני לא רוצה להגיע למצב בלתי הפיך של נכות חברתית. אני לא רוצה להיות אדם עם מליון חברים, אבל לפחות לדעת לתקשר ולחיות בתוך חברה כשצריך. יש לציין שלא ניגשתי לטיפול אף פעם, זה נראה היה לי לא נחוץ, אבל פתאום אני מרגישה חצי נכה. פתאום נמאס לי מהמצב הזה. פתאום מרגיש לי שאולי כל הגישה שלי היא סתם בולשיט, סתם פחד שהגיע הזמן להתגבר עליו... אז מה זה? חרדה חברתית? סתם הקצנה שלא מצריכה טיפול? אופי דפוק? משהו אחר? תודה רבה מאוד למי שיוכל לעזור, גם סתם דעה או סיפור מנסיון אישי יוכלו לתרום לי.