כאחד שהיה שם,ולפעמים עדיין...
לא יודע אם זה משהו כוללני ומוחלט שכזה,אבל בהחלט ההשפעה הגדולה ביותר לכך היתה של הוריי,דרך גידולי והחינוך אותו עברתי. ואז יום אחד זה השתנה...כמובן שלא מדובר ביום,אבל לצורך העניין,ושאלתי את עצמי לא פעם מה גרם לשינוי?איך עברתי מעולם סגור,בועתי ומופנם לעולם בו לא רק קל לי יותר לדבר ולהביע רגשות,אלא אני אף רוצה זאת ומחפש את ההחצנה? כבר מזמן הבנתי שאין דבר כזה תשובות לשאלות כאלו,יש השערות. אחת ההשערות שלי היא שהכתיבה בתפוז שיחררה אצלי הרבה דברים חסומים,ואני מדבר על חסימה טוטאלית-מוחלטת.השערה אחרת נוגעת לטיול ממושך שעשיתי לחו"ל,לבד,ואני חושב שבמידה מסויימת הוא חילחל מתוך התת מודע שלי בזמנו אלא המודע,כמה שנים לאחר מכן ופתח אותי לעולם,גם זה החיצוני,וגם זה הפנימי,של הרגשות.ואז התחלתי לפגוש אנשים,שלפני זה לא הייתי עושה זאת בעקבות חרדה חברתית שהיתה לי,והתחלתי לעשות דברים שעושים לי כיף,התחלתי לצאת והתחלתי לרקוד! בכלל דרך התנועה בכלל וריקוד בפרט למדתי לשחרר הרבה דברים,גם רגשות. נכון שאני לא יכול להגיד שזה התחיל לי את התהליך אבל הוא בהחלט השתלב שם,ויותר מזה נהפך לחלק מהותי של חיי,דרך שגם מהנה,גם משחררת המון אנרגיות וכמובן גם עוזרת לי להיות משוחרר.למשל,חלק מהשפעות החסימות שלי הוא שאני לא שותה,לא יודע מה זה לאבד שליטה,אבל כשאני רוקד...חבל על הזמן,אני נראה שפוך ומשוחרר כאילו שתיתי חבית של אלכוהול באותו הרגע! ואז בא הרצון שלי לרפא את הילד הפנימי שבי,זה שהביא איתו את אותם מחסומים רגשיים,ואז הבנתי שזה בעצם הייעוד שלי בחיים,אפשר אפילו להגיד שמצאתי משמעות בדברים שקרו לי בילדות ולכל התוצאות שלהם-הבנתי שדרך הקשר שלי עם ילדים אני יוכל לנוע בשני מעגלים-גם לעזור לעצמי וגם לעזור לאחרים.שני המעגלים האלו קשורים מאוד אחד לשני,אחד נעשה בעזרת השני,אחד מזין את השני. אז זה המקום שלי בתהליך כעת,הלימודים שלי,אולי העבודה בקרוב.למשל,הרבה שנים היה לי מחסום בכל הקשור לאמנות,כל כך לא התחברתי לזה,לא אהבתי לצייר,לא אהבתי לשיר,לא רקדתי,לא פיסלתי,לא ניגנתי,לא כתבתי...ואמנות זה רגש,אבל הכל היה מודחק עמוק בפנים ולכן לא היה בתוכי מקום לאומנות,לא היה מקום לרגש. כיום אני מבין עוד דבר בקשר לאומנות-אמא שלי היא אמנית(חובבת) ואני חושב שגם חלק מהרתיעה שלי מאומנות קשורה לקישור שעשיתי בין אמא שלי לבין אומנות,כאילו אם אני עושה משהו אומנותי אז אני מחקה את אמא שלי. החסימה הרגשית הכי גדולה שלי(לא היחידה כמובן) היא עם ההורים שלי,לא חשוב מאילו סיבות ואיך זה קרה,פשוט בתור עובדה ומציאות קיימת שאני צריך ללמוד להתמודד איתה.והנה,עכשיו חלק גדול מהלימודים שלי,ומהעבודה העתידית שלי,היא באומנות,או באמצעות אומנות,וגם זה חלק שהוא מאוד משחרר אותי מבחינה רגשית. זה לא שכל המחסומים הרגשיים שלי נפתחו והלכו מהעולם,ממש לא,אבל הם גם לא הגיעו בבת אחת,ולכן גם תהליך העלמותם והמסתם הוא בדיוק כזה-תהליך, וזה לוקח זמן,וזה כרוך בהמון קשיים רגשיים.ואם ניקח אותי בתור דוגמא-אז יש אולי לצפות שיש בתוכו הצפה רגשית שמחכה לצאת,ומה יקרה שזה יצא? אולי,כמו אצלי,יהיה קשה לעצור את זה לאחר מכן,כלומר לקיצוניות השנייה, ויש בזה הרבה דברים חיוביים אבל גם קשיים לא מעטים,ולכן צריך להתכונן לזה,צריך להבין שאנשים כמונו שהיו הרבה זמן חסומים רגשית לא תמיד שולטים ברגשות.זה כמו גלגל של רגשות שנשאר חסום כל השנים,ואז יום אחד מסירים את אותה אבן שחוסמת והכל יוצא החוצה,נשטף,וזה טוב,אבל אז קשה לעצור את הזרם בחזרה,קשה למצוא את האיזון.לדעתי,זה מאוד חשוב לדעת את זה,לא בתור וודאות אבל בתור אפשרות. עכשיו כאן הבאתי לך דוגמאות לדברים שעזרו לי להשתחרר,ואולי יכולים לעזור גם לו-כתיבה,קשר עם אנשים,קשר עם ילדים,אומנות,מציאת משמעות לסבל ולכאב,ריקוד ועוד דברים.מה שצריך וחשוב מאוד להבין זה שכל בן אדם הוא שונה מהשני,וזה היופי של העניין,כי זה משהו שאותו אדם צריך למצוא בעצמו ולא שיגידו לו,זה מה שנותן את הכוחות להתמודד עם העומס הרגשי-"בשבילנו" להוציא רגשות כלפי חוץ זה מעמסה,זה קשה וזה דורש הרבה כוחות ,לכן ברוב הזמן מעדיפים שלא להתמודד עם זה ולהשאיר את המצב כפי שהוא,ולכן בדיוק צריך לאזן את זה עם פעילויות ודרכים שונות אשר יתנו לנו את אותם כוחות דרושים,כמו אלו שכתבתי מקודם שעשו את זה בשבילי,אבל זה שונה מאדם לאדם ולכן גם צריך לעורר בו את תחושת המודעות העצמית,לדעת אילו דברים עושים לו טוב,ואלו לא,וזה כבר נושא חדש וארוך בפניי עצמו, אז נסיים בזאת,ורק שיהיה לו המון בהצלחה!
