חלילה, לרגע לא חשבנו לוותר
לפעמים יש טריגרים שבעקבותיהם עולות מחשבות: כמו בעקבות הספרים על אימוץ, ולעתים שיחות וחילופי דברים שבעקבותיהם מתחילים ההרהורים, האם ילדים מאומצים סובלים מעין פצע רגשי, פנימי, לכל ימי חייהם. פצע הנטישה שלא נרפא אף פעם, גם עם כל האהבה שבעולם שההורים המאמצים יכולים לתת. מצד שני, אני מאמינה בכוחות שלנו להתמודד. בשום פנים ואופן ורגע לא חשבנו לוותר על האימוץ. להיפך, אנחנו מחכים בקוצר רוח וממלאים את ההמתנה בסוגים שונים של הכנות. אבל אני שמחה שהעליתי את הנושא לאחר כל התגובות שקיבלתי כאן. כיף לשמוע שהמאומצים כאן, גם אם חוו בעיות (שחלקן נחלת ילדים ביולוגים רבים גם כן) כמו הורים לא רגישים מספיק, כוחניים מדי או ותרנים מדי, בסופו של דבר מעריכים מאוד את אהבת הוריהם המאמצים. אני ממש מודה לכל המאומצים שסיפרו מעומק נפשם על הנושאים הרגישים ביותר כדי להרגיע אותי ושולחת לכולם המון
לפעמים יש טריגרים שבעקבותיהם עולות מחשבות: כמו בעקבות הספרים על אימוץ, ולעתים שיחות וחילופי דברים שבעקבותיהם מתחילים ההרהורים, האם ילדים מאומצים סובלים מעין פצע רגשי, פנימי, לכל ימי חייהם. פצע הנטישה שלא נרפא אף פעם, גם עם כל האהבה שבעולם שההורים המאמצים יכולים לתת. מצד שני, אני מאמינה בכוחות שלנו להתמודד. בשום פנים ואופן ורגע לא חשבנו לוותר על האימוץ. להיפך, אנחנו מחכים בקוצר רוח וממלאים את ההמתנה בסוגים שונים של הכנות. אבל אני שמחה שהעליתי את הנושא לאחר כל התגובות שקיבלתי כאן. כיף לשמוע שהמאומצים כאן, גם אם חוו בעיות (שחלקן נחלת ילדים ביולוגים רבים גם כן) כמו הורים לא רגישים מספיק, כוחניים מדי או ותרנים מדי, בסופו של דבר מעריכים מאוד את אהבת הוריהם המאמצים. אני ממש מודה לכל המאומצים שסיפרו מעומק נפשם על הנושאים הרגישים ביותר כדי להרגיע אותי ושולחת לכולם המון
