חלום שחלתמתי הלילה\הבוקר
חלום שחלמתי הלילה, או אולי בנמנום של שבת בבוקר (אתמול בלילה ראיתי את "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" וחזרתי מאוחר הביתה, והייתי עם כל האדרנלין של הסרט, אז היה לי קשה להירדם, בסוף נרדמתי בשלוש וחצי לפנות בוקר, אז הזמן דיי מטושטש מאז ועד שקמתי ברבע לתשע בבוקר).
חלמתי שאני שוב בטיפול אלי התראפיסטית המוצלחת השנייה שלי (מיקי) אצלה במשרד. היא נותנת לי כמה דפי נייר ועט ומבקשת ממני שאני אכתוב את כל הדברים הרעים שאני חושב על עצמי ושחשבתי על עצמי בעבר. אני יושב וכותב, זה הרבה דברים אז אני יושב וכותב כעשרים דקות, כל הזמן הזה היא מסתכלת עליי במבט הזה שהיה לה, זה שמלא בחמימות, כמו שמש אביבית שמפשירה את הקרח. וכשאני מסיים לכתוב, מבלי לקרוא אפילו מה כתבתי, היא לוקחת בהפגנתיות את הדפים, תוך חיוך רחב, הולכת צעד וחצי לארון שלה, שמה שם את הדפים ונועלת אותו בהפגנתיות [במציאות אכן היה אצלה במשרד ארון שאפשר לנעול אותו]. אני ניגש לארון, מנסה לפתוח אותו, מסתובב ורואה אותה מחייכת חיוך רחב וחמים ומחזיקה את המפתח ביד, כשהוא מחובר למחזיק מפתחות זהוב בצורת לב. היא מכניסה את המפתח לכיס חולצתה מצד שמאל, לצד הלב ורומזת לי לחזור לשבת.
ואז היא אומרת לי - "כל המחשבות הרעות, כל הדברים השליליים שחשבת על עצמך - אני שומרת עליהם אצלי. מאחורי מנעול. היה מותר לך לחשוב אותן, והן ימשיכו להיות קיימות, ואשמור עליהן כבבת עיני - אבל הן עכשיו נעולות אצלי. כשתחשוב מחשבות כאלו, תיזכר מיד - כולן מאחורי הדלת הנעולה של הארון שלי. מקומן אינן אצלך, אלא נעולות בארון. כבודן במקומן מונח. אשמור עליהן בקפדנות.
חלום שחלמתי הלילה, או אולי בנמנום של שבת בבוקר (אתמול בלילה ראיתי את "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" וחזרתי מאוחר הביתה, והייתי עם כל האדרנלין של הסרט, אז היה לי קשה להירדם, בסוף נרדמתי בשלוש וחצי לפנות בוקר, אז הזמן דיי מטושטש מאז ועד שקמתי ברבע לתשע בבוקר).
חלמתי שאני שוב בטיפול אלי התראפיסטית המוצלחת השנייה שלי (מיקי) אצלה במשרד. היא נותנת לי כמה דפי נייר ועט ומבקשת ממני שאני אכתוב את כל הדברים הרעים שאני חושב על עצמי ושחשבתי על עצמי בעבר. אני יושב וכותב, זה הרבה דברים אז אני יושב וכותב כעשרים דקות, כל הזמן הזה היא מסתכלת עליי במבט הזה שהיה לה, זה שמלא בחמימות, כמו שמש אביבית שמפשירה את הקרח. וכשאני מסיים לכתוב, מבלי לקרוא אפילו מה כתבתי, היא לוקחת בהפגנתיות את הדפים, תוך חיוך רחב, הולכת צעד וחצי לארון שלה, שמה שם את הדפים ונועלת אותו בהפגנתיות [במציאות אכן היה אצלה במשרד ארון שאפשר לנעול אותו]. אני ניגש לארון, מנסה לפתוח אותו, מסתובב ורואה אותה מחייכת חיוך רחב וחמים ומחזיקה את המפתח ביד, כשהוא מחובר למחזיק מפתחות זהוב בצורת לב. היא מכניסה את המפתח לכיס חולצתה מצד שמאל, לצד הלב ורומזת לי לחזור לשבת.
ואז היא אומרת לי - "כל המחשבות הרעות, כל הדברים השליליים שחשבת על עצמך - אני שומרת עליהם אצלי. מאחורי מנעול. היה מותר לך לחשוב אותן, והן ימשיכו להיות קיימות, ואשמור עליהן כבבת עיני - אבל הן עכשיו נעולות אצלי. כשתחשוב מחשבות כאלו, תיזכר מיד - כולן מאחורי הדלת הנעולה של הארון שלי. מקומן אינן אצלך, אלא נעולות בארון. כבודן במקומן מונח. אשמור עליהן בקפדנות.