היי יקירה,
מה שלומך?
החלום היה ארוך, בכל מיני מיקומים וסיטואציות. קמתי עם הקלה גדולה!
בחלום היינו:
אני, בת הזוג, המורה לריקוד, המזכירה שהייתה לו ואמא שלי. כמו מנגל/מדורה בחוץ.. זה היה ערב, היה חשוך בחוץ, ואור נעים של מדורה
היינו בהתחלה במעגל כזה על הקרקע (דשא/אדמה) עם מחצלת. אני חושבת שכולנו עמדנו ורק אמא שלי ישבה. היא הייתה באמצע המעגל.
הסתכלנו בעיניים אני ואמא, אמרתי לה: "תגידי להם!!!! תסתכלי להם בעיניים! תגידי להם את כל מה שהעזת להגיד לי שהיינו לבד כשהייתי קטנה!"
היא ניסתה להכחיש שוב. בלי מילים שלה, רק המבט שלה אמר את אותו דבר מגיל 0: "שקט חסרת טאקט מה את מספרת להם" עם תנועה כזו של שקט
והפעלתי כוח! לחץ בקול שלי!!!!! לא ויתרתי לה, הייתי ממש נחושה, אימתתי אותה עם זה, הייתי סופר אסרטיבית
היא הודתה בזה בפניהם, הייתי בהלם, כי חשבתי שהיא תמשיך להכחיש
היה לה ממש קשה, אבל לא הייתה לה ברירה. היא נשברה, אולי גם בכתה קצת, פתאום הכישוף הוסר, לא היה לה כוח עליי!!!!
בחלום ידעתי שזו הייתה התפתחות נשמתית עבורה להודות בזה, ושהיא חייבת לגדול שם, בלי קשר אליי. שזה השלב הבא שלה, אחרי ההתעללות שלה בי, להכיר בזה בפני עצמה, במקום הניתוק הקיצוני שהיא נמצאת בו שלא היה ולא נברא.
אח"כ היינו סביב שולחן פיקניק כחול והיה אוכל וצחוקים. המורה הציק לבת זוג שלי, היא לא עפה עליו
אחכ היינו אני ואמא באיזה חדר של בית לא מוכר, ניסתה שוב להכחיש מולי לבד. היה אור בחדר
אמרתי לה "את חייבת לי הרבה!" עם האצבע המורה, שוב שתקה, הבינה שכבר לא יעזור לה.
אח"כ כולנו היינו בפנים. היה קצת חשוך בבית הלא מוכר הזה, כן היינו שוב כולם..
אני ובת הזוג לא היינו בטוחות אם כיבינו את הדוד בבית שלנו, ופחדנו שהבית יכל להישרף, אז בת הזוג רגע הלכה לבית שלנו לכבות.
היה לנו מרחב לי ולבת הזוג, אמא הבינה שאין לה יותר ברירה, הפסיקה סופסוף להציק ולחפש יחס כמו ילדה קטנה.
רקע:
לגבי המזכירה שלו לשעבר, במציאות: הייתה שכנה שלי בבית הקודם, הייתה חברה של אחותי לפני שעזבה את הבית. היה לי קשר מורכב איתה, כבר חלמתי עליה בעבר. כל הזמן מאוד רציתי שהיא תדע מה עברתי, היא הייתה "סמכות" בעבר. היא זו שקלטה את ההתאהבות במורה, וניערה אותי אים שם בגיל 16. דברתי איתה על זה לפני כחודשיים. היא אמרה: "אני לא זוכרת, אבל אני נשמע שזה היה לך משמעותי" עשיתי לבת שלה בייביסיטר לפני כ- 15 שנה, מאוד אהבה אותי, היום היא ענקית יותר ממני, גם מאוד מאוד מאוד שמנה.
המזכירה נתפסה לי כגדולה, אולי היא תבין מה עברתי, אם אחותי לא.. לאורך השנים היא אפעם לא ניסתה להקטין אותי, היא הייתה צוחקת מההערות שלי, אפעם לא התייחסה אליי כ"קטנה" כמו אמא ואחותי, אלא כאדם לאדם. היא ככה גם לבת שלה ולאמא שלה. קינאתי ביחס שלה עם אמא שלה. מלא חום ביניהן, אהבה, רצון שיהיה טוב בלי אינטרסים אישיים בצורה לא מאוזנת. דאגה, איכפתיות. היא גם חמת מזג, לא פראיירית, פלפל. מאוד מזכירה לי אותי באישזהו אופן.
כן הייתה לה בעיה עם כסף, ועשתה קטעים לא יפים בעבר. גם לאחותי, אחותי לא אוהבת אותה ותמיד הזהירה אותי ממנה. זה רק גרם לי עוד יותר לרצות לבדוק. לעשות ההפך ממה שאחותי אומרת.
ובכל זאת רציתי לחקור, לא יצא לי לדבר איתה המון בבית הקודם עד לפני חודש (שנתיים היינו שכנות, בהתחלה היה לי קשה שהעבר חוזר, אבל בסוף השלמתי עם זה שהיינו שכנות, היא ובעלה קצת ערסים) בבית הקודם כל הזמן השמעתי אותה. רציתי שהיא תדע מה עברתי, גם להסביר את ההתנהגות שלי בעבר, וגם כ"חברה של אחותי". כמו לעשות סגירת מעגל
המורה קליל עמך ובהומור, בת הזוג שלי כבדה ורשמית, נפתחת לאט לאט.
אין הרבה חדש עם אמא
המון אסימונים שנופלים לי. המרחק ממנה מאפשר לי לראות בבהירות!!!!! החלק הכי מהותי הוא שכיף לי לא לדבר איתה, שלמרות שיש לי אשמה על כמה אני חרא שאני לא בקשר איתה, שאני כל החיים חייבת לה שהביאה אותי בכלל לעולם והתעללה בי, אני יודעת שזו לא אמת, זה הקול שלה שכבר מדבר מתוכי.
הפעם אני מכירה באמת במה שהיא עשתה, הפעם אני לא מתנהגת כאילו לא היה ולא נברא, זה גורם לי לחיות בדיסוננס קוגניטיבי! אם אחזור איתה לקשר, זה יהיה אחרת.
ניסיתי לעשות מעקף רוחני ולסלוח מהר מדי. להיות מ"ילדה בעייתית" לילדה "טובה" מהר מדי.
גם התיוגים האלה מעוותים ולכן הם במירכאות.
היא גם תתעלל ואני עוד צריכה להתנהג יפה? מה? באיזה עולם? אני בהלם שזה היה נראלי תקין. אבל שמחה שכעת אני מבינה שזה ממש לא תקין.
מה שהכי כאב לי שזה שהייתי משת"פית שלה להתעללות שלה בי! אני שמרתי על זה בסוד! כחלק מהטראומה פחדתי לדבר, הכל היה לאט לאט. פעם זה היה סכנה קיומית, קשה לי לתפוס את זה שזה כבר לא. פחדתי ממנה פחד מוות. הייתה מפלצת אלימה שאני תלויה בה, זה היה אחד הסיוטים הגדולים כ"כ הרבה שנים. זה כ"כ הזוי שלפעמים זה נראה שחיי כמו חלום.
הייתי צריכה לשמור את זה בסוד, כי ידעתי שיהיו השלכות חמורות אם אספר, זה הזוי
היא חסומה בוואטספ חודשיים וממש כיף לי עם זה. מדי פעם שולחת הודעות מאשימות/קדוש מעונה בהודעות רגילות
או שאני חותכת בקצרה בעצת המטפלת הרכה, או שלא עונה.
"אמא" חושבת שאני במלחמה, היא לא מבינה שאני פשוט לוקחת לעצמי את כל הזמן שאני צריכה לעכל לעבד ולהסיק מסקנות. הכל סובב סביבה תמיד. ילדה קטנה! ורעילה! ודיקטטורית
מילדה בעייתית ששונאת אותה ומתכחסת חזרה (במילים, לאט, כי פחדתי לחטוף עוד), לילדה טובה שהיא החברה הכי טובה שלה.
לא רוצה! לא את זה ולא את זה!
ונראלי שעליתי שלב. פשוט לחיות את חיי כרצוני!
ותודה ענקית למטפלת הנוקשה, שעזרה לי להבין המון, עליי, על אמא, וגם מול הקשר איתה עצמה. גם הכאב של שברון הלב שחוויתי + דיכאון, נותן פרופרציות להתמודד עם אמא שלי.
לא פשוט לי המרחק, לא כי אני מתגעגעת, בגלל תחושת אשמה. הרי "נבראתי למענה" ודי!!! לא רוצה את זה. היא חייבת לי, לא אני חייבת לה. אני לא רוצה להאמין למניפלציות והשקרים שלה. היא אשת שיווק מעולה ואני בהלם. היא תמיד נתפסה לי ה"אדם הישר" ואבא שלי "השקרן". הכל יחסי! לו לא חסר, וגם לה לא. כל אחד וכשרונותיו הרבים בלהיות "יצור כושל". הם ההורים הכי לא ראויים שיש. ונמאס לי "מכבד את אביך ואת אמך" הם לא הורים. הם ילדים הכי גרועים שקיימים. הם כישלון בכל תחום אפשרי
זו רמה נמוכה שאין לתאר.
כלכלית, רגשית, מנטלית, זוגית, חברתית, כושר, תזונה - הכל! אנשים מעוטי יכולת שחושבים שהם אלוהים, חיים בסרט!
אם הייתי מכירה אותם היום - בחיים לא הייתי רוצה קשר איתם, אנשים הזויים שלצערי הם "משפחה" הם הכבדה, נטל, מקור לתסכול, עצב, זעם, ובעיקר מה לא לעשות
הם עשו לי עבודה כפולה ב"להביא אותי לעולם" עם כזה עול, משלמת המון כסף על טיפולים כנראה עד סוף חיי על "תאונת הדרכים" שנקראת ילדות. הם עשו לי נזק
ואני מעולם לא הייתי עושה את מה שהם עשו
להביא ילד כשאין לך יכולת לתת לו חיים - למה להגדיל לו את הסבל? זה היה סיוט להיות ילדה שלהם! וזה עדיין סיוט. אין טעם לנסות לשכנע אותי אחרת, זה מיותר. הריצוי שלי את האחרים נגמר.
אני יודעת מה אני חושבת! ואני סומכת עליי.
נמאס לחפש הורים בחוץ, אני האמא הכי טובה שאהיה לילדה פנימית שבי. אין מי שיבין אותי טוב ממני.
הלוואי שאצליח להמיר את זה לפרנסה
שאעזור גם לאחרים מהידע שצברתי
נמאס לי להמשיך לשחק אותה כי זה פוטוגני ונראה יפה. הם כישלון גמור! לא הייתי אנשים כאלה בחיי. אם הם היו זרים, מעולם לא הייתי מתעניינת בהם. רוצה לא אחים כאלה, לא חברים כאלה, לא הורים כאלה, ולא שותפים כאלה. הם אנשים ממש רעילים. נמאס להעמיד פנים. כנות! זה מה שאני חושבת באמת מגיל 0. ניסיתי לייפות את זה וזה לא עבד, זה רק שיגע אותי יותר והגדיל לי את הדיסוננס
תודה מראש ויום מקסים.
מה שלומך?
החלום היה ארוך, בכל מיני מיקומים וסיטואציות. קמתי עם הקלה גדולה!
בחלום היינו:
אני, בת הזוג, המורה לריקוד, המזכירה שהייתה לו ואמא שלי. כמו מנגל/מדורה בחוץ.. זה היה ערב, היה חשוך בחוץ, ואור נעים של מדורה
היינו בהתחלה במעגל כזה על הקרקע (דשא/אדמה) עם מחצלת. אני חושבת שכולנו עמדנו ורק אמא שלי ישבה. היא הייתה באמצע המעגל.
הסתכלנו בעיניים אני ואמא, אמרתי לה: "תגידי להם!!!! תסתכלי להם בעיניים! תגידי להם את כל מה שהעזת להגיד לי שהיינו לבד כשהייתי קטנה!"
היא ניסתה להכחיש שוב. בלי מילים שלה, רק המבט שלה אמר את אותו דבר מגיל 0: "שקט חסרת טאקט מה את מספרת להם" עם תנועה כזו של שקט
והפעלתי כוח! לחץ בקול שלי!!!!! לא ויתרתי לה, הייתי ממש נחושה, אימתתי אותה עם זה, הייתי סופר אסרטיבית
היא הודתה בזה בפניהם, הייתי בהלם, כי חשבתי שהיא תמשיך להכחיש
היה לה ממש קשה, אבל לא הייתה לה ברירה. היא נשברה, אולי גם בכתה קצת, פתאום הכישוף הוסר, לא היה לה כוח עליי!!!!
בחלום ידעתי שזו הייתה התפתחות נשמתית עבורה להודות בזה, ושהיא חייבת לגדול שם, בלי קשר אליי. שזה השלב הבא שלה, אחרי ההתעללות שלה בי, להכיר בזה בפני עצמה, במקום הניתוק הקיצוני שהיא נמצאת בו שלא היה ולא נברא.
אח"כ היינו סביב שולחן פיקניק כחול והיה אוכל וצחוקים. המורה הציק לבת זוג שלי, היא לא עפה עליו
אחכ היינו אני ואמא באיזה חדר של בית לא מוכר, ניסתה שוב להכחיש מולי לבד. היה אור בחדר
אמרתי לה "את חייבת לי הרבה!" עם האצבע המורה, שוב שתקה, הבינה שכבר לא יעזור לה.
אח"כ כולנו היינו בפנים. היה קצת חשוך בבית הלא מוכר הזה, כן היינו שוב כולם..
אני ובת הזוג לא היינו בטוחות אם כיבינו את הדוד בבית שלנו, ופחדנו שהבית יכל להישרף, אז בת הזוג רגע הלכה לבית שלנו לכבות.
היה לנו מרחב לי ולבת הזוג, אמא הבינה שאין לה יותר ברירה, הפסיקה סופסוף להציק ולחפש יחס כמו ילדה קטנה.
רקע:
לגבי המזכירה שלו לשעבר, במציאות: הייתה שכנה שלי בבית הקודם, הייתה חברה של אחותי לפני שעזבה את הבית. היה לי קשר מורכב איתה, כבר חלמתי עליה בעבר. כל הזמן מאוד רציתי שהיא תדע מה עברתי, היא הייתה "סמכות" בעבר. היא זו שקלטה את ההתאהבות במורה, וניערה אותי אים שם בגיל 16. דברתי איתה על זה לפני כחודשיים. היא אמרה: "אני לא זוכרת, אבל אני נשמע שזה היה לך משמעותי" עשיתי לבת שלה בייביסיטר לפני כ- 15 שנה, מאוד אהבה אותי, היום היא ענקית יותר ממני, גם מאוד מאוד מאוד שמנה.
המזכירה נתפסה לי כגדולה, אולי היא תבין מה עברתי, אם אחותי לא.. לאורך השנים היא אפעם לא ניסתה להקטין אותי, היא הייתה צוחקת מההערות שלי, אפעם לא התייחסה אליי כ"קטנה" כמו אמא ואחותי, אלא כאדם לאדם. היא ככה גם לבת שלה ולאמא שלה. קינאתי ביחס שלה עם אמא שלה. מלא חום ביניהן, אהבה, רצון שיהיה טוב בלי אינטרסים אישיים בצורה לא מאוזנת. דאגה, איכפתיות. היא גם חמת מזג, לא פראיירית, פלפל. מאוד מזכירה לי אותי באישזהו אופן.
כן הייתה לה בעיה עם כסף, ועשתה קטעים לא יפים בעבר. גם לאחותי, אחותי לא אוהבת אותה ותמיד הזהירה אותי ממנה. זה רק גרם לי עוד יותר לרצות לבדוק. לעשות ההפך ממה שאחותי אומרת.
ובכל זאת רציתי לחקור, לא יצא לי לדבר איתה המון בבית הקודם עד לפני חודש (שנתיים היינו שכנות, בהתחלה היה לי קשה שהעבר חוזר, אבל בסוף השלמתי עם זה שהיינו שכנות, היא ובעלה קצת ערסים) בבית הקודם כל הזמן השמעתי אותה. רציתי שהיא תדע מה עברתי, גם להסביר את ההתנהגות שלי בעבר, וגם כ"חברה של אחותי". כמו לעשות סגירת מעגל
המורה קליל עמך ובהומור, בת הזוג שלי כבדה ורשמית, נפתחת לאט לאט.
אין הרבה חדש עם אמא
המון אסימונים שנופלים לי. המרחק ממנה מאפשר לי לראות בבהירות!!!!! החלק הכי מהותי הוא שכיף לי לא לדבר איתה, שלמרות שיש לי אשמה על כמה אני חרא שאני לא בקשר איתה, שאני כל החיים חייבת לה שהביאה אותי בכלל לעולם והתעללה בי, אני יודעת שזו לא אמת, זה הקול שלה שכבר מדבר מתוכי.
הפעם אני מכירה באמת במה שהיא עשתה, הפעם אני לא מתנהגת כאילו לא היה ולא נברא, זה גורם לי לחיות בדיסוננס קוגניטיבי! אם אחזור איתה לקשר, זה יהיה אחרת.
ניסיתי לעשות מעקף רוחני ולסלוח מהר מדי. להיות מ"ילדה בעייתית" לילדה "טובה" מהר מדי.
גם התיוגים האלה מעוותים ולכן הם במירכאות.
היא גם תתעלל ואני עוד צריכה להתנהג יפה? מה? באיזה עולם? אני בהלם שזה היה נראלי תקין. אבל שמחה שכעת אני מבינה שזה ממש לא תקין.
מה שהכי כאב לי שזה שהייתי משת"פית שלה להתעללות שלה בי! אני שמרתי על זה בסוד! כחלק מהטראומה פחדתי לדבר, הכל היה לאט לאט. פעם זה היה סכנה קיומית, קשה לי לתפוס את זה שזה כבר לא. פחדתי ממנה פחד מוות. הייתה מפלצת אלימה שאני תלויה בה, זה היה אחד הסיוטים הגדולים כ"כ הרבה שנים. זה כ"כ הזוי שלפעמים זה נראה שחיי כמו חלום.
הייתי צריכה לשמור את זה בסוד, כי ידעתי שיהיו השלכות חמורות אם אספר, זה הזוי
היא חסומה בוואטספ חודשיים וממש כיף לי עם זה. מדי פעם שולחת הודעות מאשימות/קדוש מעונה בהודעות רגילות
או שאני חותכת בקצרה בעצת המטפלת הרכה, או שלא עונה.
"אמא" חושבת שאני במלחמה, היא לא מבינה שאני פשוט לוקחת לעצמי את כל הזמן שאני צריכה לעכל לעבד ולהסיק מסקנות. הכל סובב סביבה תמיד. ילדה קטנה! ורעילה! ודיקטטורית
מילדה בעייתית ששונאת אותה ומתכחסת חזרה (במילים, לאט, כי פחדתי לחטוף עוד), לילדה טובה שהיא החברה הכי טובה שלה.
לא רוצה! לא את זה ולא את זה!
ונראלי שעליתי שלב. פשוט לחיות את חיי כרצוני!
ותודה ענקית למטפלת הנוקשה, שעזרה לי להבין המון, עליי, על אמא, וגם מול הקשר איתה עצמה. גם הכאב של שברון הלב שחוויתי + דיכאון, נותן פרופרציות להתמודד עם אמא שלי.
לא פשוט לי המרחק, לא כי אני מתגעגעת, בגלל תחושת אשמה. הרי "נבראתי למענה" ודי!!! לא רוצה את זה. היא חייבת לי, לא אני חייבת לה. אני לא רוצה להאמין למניפלציות והשקרים שלה. היא אשת שיווק מעולה ואני בהלם. היא תמיד נתפסה לי ה"אדם הישר" ואבא שלי "השקרן". הכל יחסי! לו לא חסר, וגם לה לא. כל אחד וכשרונותיו הרבים בלהיות "יצור כושל". הם ההורים הכי לא ראויים שיש. ונמאס לי "מכבד את אביך ואת אמך" הם לא הורים. הם ילדים הכי גרועים שקיימים. הם כישלון בכל תחום אפשרי
זו רמה נמוכה שאין לתאר.
כלכלית, רגשית, מנטלית, זוגית, חברתית, כושר, תזונה - הכל! אנשים מעוטי יכולת שחושבים שהם אלוהים, חיים בסרט!
אם הייתי מכירה אותם היום - בחיים לא הייתי רוצה קשר איתם, אנשים הזויים שלצערי הם "משפחה" הם הכבדה, נטל, מקור לתסכול, עצב, זעם, ובעיקר מה לא לעשות
הם עשו לי עבודה כפולה ב"להביא אותי לעולם" עם כזה עול, משלמת המון כסף על טיפולים כנראה עד סוף חיי על "תאונת הדרכים" שנקראת ילדות. הם עשו לי נזק
ואני מעולם לא הייתי עושה את מה שהם עשו
להביא ילד כשאין לך יכולת לתת לו חיים - למה להגדיל לו את הסבל? זה היה סיוט להיות ילדה שלהם! וזה עדיין סיוט. אין טעם לנסות לשכנע אותי אחרת, זה מיותר. הריצוי שלי את האחרים נגמר.
אני יודעת מה אני חושבת! ואני סומכת עליי.
נמאס לחפש הורים בחוץ, אני האמא הכי טובה שאהיה לילדה פנימית שבי. אין מי שיבין אותי טוב ממני.
הלוואי שאצליח להמיר את זה לפרנסה
שאעזור גם לאחרים מהידע שצברתי
נמאס לי להמשיך לשחק אותה כי זה פוטוגני ונראה יפה. הם כישלון גמור! לא הייתי אנשים כאלה בחיי. אם הם היו זרים, מעולם לא הייתי מתעניינת בהם. רוצה לא אחים כאלה, לא חברים כאלה, לא הורים כאלה, ולא שותפים כאלה. הם אנשים ממש רעילים. נמאס להעמיד פנים. כנות! זה מה שאני חושבת באמת מגיל 0. ניסיתי לייפות את זה וזה לא עבד, זה רק שיגע אותי יותר והגדיל לי את הדיסוננס
תודה מראש ויום מקסים.
