ממרום הגיל והשנים אני מרשה לעצמי להגיד שאהבתי
לפעמים יש קסם בלחכות - אני חייב להודות.
לא לחכות כי "צריך", כי ככה כתוב באיזה ספר או מדריך.
לא לחכות כי "אני לא נותנת...."
לא לחכות כי "מה הוא יחשוב עלי".
לחכות כי לפעמים זה נינוח יותר.
לחכות בשביל לא לבזבז.
לחכות בשביל לא לעשות סתם כי צריך, אלא כי באמת מרגיש נכון.
לחכות בשביל לא להעצים את הזרות.
פעם הייתי מקיא על מי שהיה כותב כזאת תגובה,
יאללה. בום בום. שלאק שלאק. גומרים הולכים.
התעייפתי, השתעממתי, מיציתי.
לא שאני נגד.
גם תיקי תקה, יכול לבוא בסבבה אם זה מה שמתאים באותו רגע.
אבל לפעמים אני מרגיש שנמאס לי להיות שחקן במחזה שמישהו אחר כתב או אפילו במחזה שאני כתבתי.