חיליק- האלמנה בדרך החיים (הבלוג של gogiare)

[gorgiare]

יעל

אני כנראה

פחדנית גדולה, פוחדת שהחיבוק לרגע יהיה ממכר
ויהרוג אותי כשייפסק.
ככה אני כואבת אולי אבל בכל זאת מוגנת בבדידותי המזהרת.....
ואת נהדרת, ומפרגנת ולא פוחדת להיות קצת מטולטלת.
אני מרגישה כל כך שברירית שכל טלטלה אולי תרסק אותי

 

[gorgiare]

ישששששששש

 

[gorgiare]

כמוך

גם אני מרגישה שאני מארגנת לי אחלה בועה לחיות בתוכה.
ושום סוף לא בא בחשבון אלא אם הוא
happy end.
ועדיין אין מנוס מהכאב....
וגם אצלי כל פרידה היא פרידה סופנית.
זה יעבור ?
חגי? אתה עם הוותק.....

 

[yamkachol]

חיליק- האלמנה בדרך החיים (הבלוג של gogiare)

יום שלישי, 11 בפברואר 2014

חיליק


גרתי באותו רחוב במשך כ 17 שנים. עברתי בו פעמים אין ספור. קפצתי את אותן המהמורות ,עם המכונית שלי, לפעמים בנסיעה איטית תוך כדי התחשבות בקפיצים של האוטו ולפעמים בדהרה פראית תוך כדי מחשבה אובססיבית על היעד.המשפחה שלי. והכרתי כל בית, כל שיח שכוסח, את כל הצמחים שהחליפו עליהם, ואלו שלא.
שיננתי את צבעי הבוגנוויליות אל מול הים האפור. ידעתי בדיוק מאיפה לעקוף בחורף כל שלולית שניקוותה לאגם. ובכל פעם שהוצאתי את האף מהבית שלי, ראיתי פנים מוכרות. עם חלקם דיברתי וחלקם נותרו ללא שם.
באמצע הרחוב, בבית דירות שחלונו פונה לרחוב, במשך כמה פעמים ביום, עמד איש כבן 70 ועישן. עמד והביט ברחוב. בחורף עם מעיל ובקיץ ללא חולצה כלל. הוא היה חלק מהנוף שלי. חלק מכל מה שהיה זר ומוכר. חלק מכל מה שאהבתי רק בגלל שהיה חלק בלתי נפרד מחיי. קבוע. הייתי מחפשת אותו בכל פעם שעברתי שם.
הוא אף פעם לא אמר לי שלום. גם אני לא.
יום אחד החלטתי לצייר אותו. האפשרות לעמוד עם כן ציור מול הבית שלו ולארוב לו היתה לא הגיונית בעליל. החלטתי לצלם אותו. שבועות הסתובבתי עם מצלמה. מחכה לרגע שאוכל לצלם אותו בלי שישים לב. זו היתה משימה כמעט בלתי אפשרית. הוא היה בנקודת תצפית מעולה.
איכשהו הצלחתי.
ציירתי אותו ונהנתי מכל פרט. למדתי להכיר אותו הרבה יותר טוב. במהלך הזמן שציירתי אותו כל בני הבית למדו להכיר אותו. כל פעם שהם עברו שם הם סיפרו לי אם ראו או לא ראו את האיש בחלון.
לכשהשלמתי את הציור, עצרתי יום אחד אל מול חלונו. ירדתי מהמכונית והצגתי את עצמי. סיפרתי לו שציירתי אותו ואיפה אני גרה ושיבוא מתי שהוא רוצה. למדתי שקוראים לו חיליק.
והוא בא לראות את הציור. כשערכתי תערוכה הוא היה אורח כבוד. מאז, בכל פעם שעברתי ברחוב עצרנו לדבר. זרמה ביננו חמימות.
היום, שנה אחרי שלא ראיתיו, עברתי ברחוב הזה. שהיה כל כך שלי . אוטומטית הרמתי את הראש כשעברתי מתחת לחלונו. והוא היה שם, עם הסיגריה. עצרתי את הרכב ואמרנו שלום ובבת אחת עטפו אותי שלל זכרונות של תקופה. כל תקופת הציור שלו חזרה אלי. הבדיחות בבית, על כל נמש בבית החזה שלו. על זה שהוא כמו הרצל רק בלי הזקן. איך נאמנו את הנאומים שלו. איך גיליתי שמראה של אדם מגלה כל כך הרבה על האישיות שלו. ונזכרתי בבהירות בתחושת הביטחון, היציבות והקביעות שייצגה בחיי אותה תקופה.
ועכשיו אני מבינה שלצייר אותו היה גם לתאר את חיי דאז. ואני מבינה עד כמה כל מה שקבוע הוא גם למעשה רעוע. ואני מבינה שהצורך לתעד את עולמי בציור הוא צורך בסיסי שלי לשמר את הקיים ושזה כמעט כמו לנסות להחזיק מים בשתי כפות ידיים.

 

[נסיכת הכוכב]

את בציור שלך הנצחת את המראה

והאנשים מודים לך על הטוב שעשית למענם , לצייר את ההווה
שלפעמים הוא כל כך מובן מאליו , ופוף ברגע אחד הוא נעלם
אוהבת את הכתיבה שלך