P h e n i x
New member
חיים.
איך מתארים סיפור חיים בצורה אובייקטיבית? בצורה "יבשה", בפרטים קטנים? מתחילים בהתחלה? בסוף? באמצע? באירועים הנוראיים? באירועים משמחים? מה מביא אדם לכתוב את סיפור חייו, ללא תיאוריים מייפים, ללא כיסוי עקבות, בהשלמה. ומה זו המילה הזו - השלמה? מה היא מבטאת בסיפור חיים? מה היא גורמת לאדם שמספר את סיפור חייו לחשוב על עצמו? סיפור חיי כנראה יתחיל בילדות. כנראה כי הילדות זה הזמן הכי מחורר בסיפור חייו. כל סופר מתחיל יודע שחורים מרובים זה לא טוב לסיפור. טוב נו, אולי חורים מרובים זה טוב אבל חייבים עד הסוף להשלים אותו כדי שהקורא המתעניין לא יישאר לאחר מכן עם נקודות פתוחות ולא מובנות, ואיך סופר יכול להתחיל לכתוב משהו כאשר הוא בעצמו לא מכיר ויודע? אפשרי, יגידו לי סופרים רבים. אפשרי כי עם הכתיבה החורים שלנו מתמלאים ביחד עם חוריו של הקורא. כמה יפה זה לכתוב סיפור. כמה יפה לבנות ככה סיפור מההתחלה ועד הסוף כמו היה סיפור של אדם אחר, ללא רגשות מצד הכותב, ללא התעמקות בצד הכואב של סיפור החיים המתואר, בסבל של האדם שחייו נרקמים להם לאיטם מול עיניו של הכותב, מול עינייהם של הקוראים. ואם עכשיו יפנו אליי ויבקשו לכתוב את סיפור חיי - איך אגיב? האם אצליח למנות בפני אדם זר את נקודות חיי החשוכות? האבודות? האם תחת שאלות ישירות כן אצליח למצוא את התשובות לחורים בחיי? איך אדע? רק הניסיון מלמד אדם את גבולותיו, את יכולתיו. "חיי התחילו". איזו התחלה נהדרת לסיפור חיים. לסיפור חיי. "חיי התחילו" כמה אופטימיות יש בצירוף המילים הזה שחלק נרחב מהאוכלוסיה תופס כמובן מאליו. והרי שאלה מהפסיכומטרי - את כאן לכן את חיה. את חיה לכן חייך החלו. טוב שביטלו את הפסיכומטרי, אין בו כלל היגיון. בכל מקרה, כך אני אמשיך את סיפור חיי, חיי החלו ללא הפרעות מיוחדות. הורים אוהבים, אח גדול מציק (שזה, יסכימו כולם, אינו חריג כלל וכלל), משפחה מורחבת גדולה, שיכון של זוגות צעירים שילדייהם העבירו ביחד איתי את הזמן הפנוי שיש לילדים. לאחר התחלה אופטימית שרמזה על חיים תקינים בהחלט הגיע חלה תפנית, כך אכתוב בסיפור חיי בדרמטיות מוחלטת, ואיך אצליח לעבור ניגודים כה עזים אם לא בדרמטיות? בעצם, שום תפנית לא חלה. חיי המשיכו להם מושפעים מהסביבה הקרובה, הורים במעמד הבינוני פלוס, 3 אחים קטנים שהתווספו למשפחה ובוודאי לימדו דבר או שניים על חלוקה, אחריות, רצון עצמי מול רצון של אחרים וגבולות. אך, איזה מילה זו "גבולות". כמה שאלות, תהיות ורגשות היא מעלה בתוכי. תחשבו על המושג המופשט, ציירו לעצמכם בראש מעבר גבול עם ביתן שומרים מצד אחד וביתן נוסף מצידו האחר, גדרות תיל ושבילי עפר, נשק בהכנס, מוכן להגן על הגבול בכל מחיר ואנשים בבגדים קרועים, מיואשים רצים ומתחבאים מנסים למצוא חופש בצד השני, או סוחר סמים עם מזוודה מוברחת שמחפש מקום להתפלש ולהיכנס בו כדי להרוויח יותר, ללא יראה מפני הנזק שיגרום במכירת סחורתו לילדים תמימים מין העבר השני. או אפילו אם תרצו דמיינו מעבר גבול מסוג אחר, כזה עם אנשים בחליפות עסקים, כאלו עם נשים חייכניות ששואלת בנימוס לכמה זמן אתם נוסעים ולאיזו מטרה? תדמיינו עכשיו את הגבול הזה, אחד מהשניים לפי רצונכם, ועכשיו תחשבו על ילדה קטנה, 6, 7 או אפילו פחות, שמושיטה ידיים בצורה מעוררת רחמים ומנסה, כמו אותו שומר נחוש שיודע את תפקידו ויודע את גבולותיו ויעשה ככל שביכולתו לא לאכזב את מפקדיו ולהפר את האיזון העדין עליו הוא מופקד. והילדה הזו בת 6 או 5 שאינה יודעת אפילו על איזה איזון היא שומרת, על אילו גבולות היא צריכה להגן, אותה ילדה שכל שיש ביכולה וגם זה לעיתים לא, זה להושיט ידייה. הרי כולנו גדלנו על אותה מנטרה. מחבקים את מי שאוהבים, אוהבים את מי שדואג. שוב שאריות מהפסיכומטרי נכנסו להם פה. ואם אמא צועקת זה לא אומר שהיא לא אוהבת, גם היא נותנת מכה בטוסיק שמאוד כואבת, אחר כך היא מחבקת ואז זה עובר. ואותה ילדה, מה ילדה?, תינוקות! אותה תינוקת שהורייה לימדו אותה לאהוב על ידי נתינה של אהבה אין סופית יודעת, כמו כולנו, שאפשר להושיט ידיים ולצרוח כשעושים לנו משהו לא נעים, אך אחים גדולים דואגים לנו, ואחים גדולים אוהבים, אחים גדולים צריך לחבק ולאהוב, גם אם הן מכאיבים הם עושים זאת מתוך דאגה ואהבה, ואחר כך הם מחבקים אז הכל בסדר. ואותה ילדה קטנה שלמדה בשקיקה את שהורייה לימדוה, מה חשבה כאשר אחיה נגע בה במקומות שהיא לא ידעה עוד על קיומם? מה חשבה אותה ילדה, אותה תינוקת, שאחייה שחינכו אותה לכבד ולאהוב עשה בה דברים שרק שנים רבות לאחר מיכן ידעה לקרוא להם בשמם? מה עשתה אותה ילדה שהושיטה ידייה לחיבוק אוהב והידיים שחיבקו אותה הרסו את תומתה? מה עשתה אותה ילדה שגילתה את הפנים המפלצתיות של אחיה האהוב? מושא הערצתה? אך אחיה גם גדל על אותה מנטרה. כשאמא מכאיבה היא מחבקת אחר כך אז הכל עובר. אז הוא חיבק, והכל עבר. וגם השנים עברו, הילדה גדלה ואיתה גם הכאב שהעצים עד שכבר לא היה לו לאן להתפרס בתוך גופה. ואז הוא התחבא בה, מחכה לרגע שתגדל והוא יוכל להתפרץ ולהתרווח בתוכה, מכלה אותה מבפנים. ובנתיים חיים כמנהגם זרמו, המשפחה התרחבה עוד ועוד אח קטן נוסף, וכולם היו מרוצים מהגרעין המשפחתי שגדל בצורה נורמלית, מלאת אהבה. בנתיים בחדרי חדרים, בהחבא, הילדה הפכה להיות שפחה. שפחה לאחיה, לחבריו. יום אחד אותה שפחה החליטה שהידיים המושטות אלייה לא יגעו בתוכה, והתנגדה, ההתנגדות הזו גרמה לחינוך ולמנטרה של הורייה להיות בדיחה עלובה. האהבה בבית השתנתה והפכה להיות משהו מכוער, אך בעיקר כבר לא סודי. ההתעללות המסוות בחיבוקים הוחלפה בשנאה יוקדת ובאלימות הולכת וגוברת, והורייה התגלו כחסרי אונים ממש. שנים של אלימות גבו מחיר כבד במשפחה המושלמת, התפוררות זה דבר שלא ניתן לאיחוי רק להסתרה, וההסתרה עבדה מצויין, אפילו אותה ילדה שלמרות שנתקעה בגיל 5, גופה הבשיל והתפתח אך נפשה התפוררה לאיטה מקבילה לתהליך התפוררות המשפחה, וגם הפעם היא ספגה את הלך הרוח במשפחתה ושתקה. היא התעמקה כל כך ברצון לשמור על גופה מהאלימות ומהסכנה שיכולה לנחות עלייה בכל רגע בלי לדעת ששכחה לגמריי ששנים רבות גופה היה המפקר גם במובן המיני. כלפיי חוץ אותה ילדה ניסתה לספר ולשתף את מעלליו של אחיה הגדול, את האלימות הרבה שהיא סובלת ממנה, את ההתעללות הפסיכולוגית שהוא העביר אותה, התגובות שזכתה היו רבות אך בסיסן היה דומה - לא יכול להיות. לא יכול להיות כי הוא היה כל כך עדין לחבריו. לא יכול להיות כי הוא היה תלמיד מצטיין. לא יכול להיות כי המשפחה המורחת העריצה אותו. לא יכול להיות. מה שכן יכל להיות היה שהיא שיקרה הרי היא נכשלה בלימודים, הסתובבה עם חברים מפוקפקים - בהחלט לא בחורה אמינה! השנים עברו ואותה תינוקות, ילדה, נערה, בחורה שגדלה הפנימה שכנראה מוחה המעוות למדיי המציא את כל הסיפור. במקביל החיים המשיכו - הילדה גדלה, סיימה תיכון, התגייסה לצבא, סיימה גם אותו, החלה ללמוד - התבגרה. ערב אחד הכל התפוצץ בתוכה - הכאב, הזכרונות, המגע, הצרחות. באותו ערב היא צרחה לעזרה, שוב, כמו שנים קודמות, אך הפעם מישהו שמע. מישהו הרים את ידו והושיט לעברה של הילדה. אחד אחרי השני החלו אנשים להושיט ידייהם אל הילדה. והפעם הידיים שהושטו היו רכות, אוהבות, עדינות. ידיים שבמגען איחו שברים. לידיים האלו אותה אישה אסירת תודה.
איך מתארים סיפור חיים בצורה אובייקטיבית? בצורה "יבשה", בפרטים קטנים? מתחילים בהתחלה? בסוף? באמצע? באירועים הנוראיים? באירועים משמחים? מה מביא אדם לכתוב את סיפור חייו, ללא תיאוריים מייפים, ללא כיסוי עקבות, בהשלמה. ומה זו המילה הזו - השלמה? מה היא מבטאת בסיפור חיים? מה היא גורמת לאדם שמספר את סיפור חייו לחשוב על עצמו? סיפור חיי כנראה יתחיל בילדות. כנראה כי הילדות זה הזמן הכי מחורר בסיפור חייו. כל סופר מתחיל יודע שחורים מרובים זה לא טוב לסיפור. טוב נו, אולי חורים מרובים זה טוב אבל חייבים עד הסוף להשלים אותו כדי שהקורא המתעניין לא יישאר לאחר מכן עם נקודות פתוחות ולא מובנות, ואיך סופר יכול להתחיל לכתוב משהו כאשר הוא בעצמו לא מכיר ויודע? אפשרי, יגידו לי סופרים רבים. אפשרי כי עם הכתיבה החורים שלנו מתמלאים ביחד עם חוריו של הקורא. כמה יפה זה לכתוב סיפור. כמה יפה לבנות ככה סיפור מההתחלה ועד הסוף כמו היה סיפור של אדם אחר, ללא רגשות מצד הכותב, ללא התעמקות בצד הכואב של סיפור החיים המתואר, בסבל של האדם שחייו נרקמים להם לאיטם מול עיניו של הכותב, מול עינייהם של הקוראים. ואם עכשיו יפנו אליי ויבקשו לכתוב את סיפור חיי - איך אגיב? האם אצליח למנות בפני אדם זר את נקודות חיי החשוכות? האבודות? האם תחת שאלות ישירות כן אצליח למצוא את התשובות לחורים בחיי? איך אדע? רק הניסיון מלמד אדם את גבולותיו, את יכולתיו. "חיי התחילו". איזו התחלה נהדרת לסיפור חיים. לסיפור חיי. "חיי התחילו" כמה אופטימיות יש בצירוף המילים הזה שחלק נרחב מהאוכלוסיה תופס כמובן מאליו. והרי שאלה מהפסיכומטרי - את כאן לכן את חיה. את חיה לכן חייך החלו. טוב שביטלו את הפסיכומטרי, אין בו כלל היגיון. בכל מקרה, כך אני אמשיך את סיפור חיי, חיי החלו ללא הפרעות מיוחדות. הורים אוהבים, אח גדול מציק (שזה, יסכימו כולם, אינו חריג כלל וכלל), משפחה מורחבת גדולה, שיכון של זוגות צעירים שילדייהם העבירו ביחד איתי את הזמן הפנוי שיש לילדים. לאחר התחלה אופטימית שרמזה על חיים תקינים בהחלט הגיע חלה תפנית, כך אכתוב בסיפור חיי בדרמטיות מוחלטת, ואיך אצליח לעבור ניגודים כה עזים אם לא בדרמטיות? בעצם, שום תפנית לא חלה. חיי המשיכו להם מושפעים מהסביבה הקרובה, הורים במעמד הבינוני פלוס, 3 אחים קטנים שהתווספו למשפחה ובוודאי לימדו דבר או שניים על חלוקה, אחריות, רצון עצמי מול רצון של אחרים וגבולות. אך, איזה מילה זו "גבולות". כמה שאלות, תהיות ורגשות היא מעלה בתוכי. תחשבו על המושג המופשט, ציירו לעצמכם בראש מעבר גבול עם ביתן שומרים מצד אחד וביתן נוסף מצידו האחר, גדרות תיל ושבילי עפר, נשק בהכנס, מוכן להגן על הגבול בכל מחיר ואנשים בבגדים קרועים, מיואשים רצים ומתחבאים מנסים למצוא חופש בצד השני, או סוחר סמים עם מזוודה מוברחת שמחפש מקום להתפלש ולהיכנס בו כדי להרוויח יותר, ללא יראה מפני הנזק שיגרום במכירת סחורתו לילדים תמימים מין העבר השני. או אפילו אם תרצו דמיינו מעבר גבול מסוג אחר, כזה עם אנשים בחליפות עסקים, כאלו עם נשים חייכניות ששואלת בנימוס לכמה זמן אתם נוסעים ולאיזו מטרה? תדמיינו עכשיו את הגבול הזה, אחד מהשניים לפי רצונכם, ועכשיו תחשבו על ילדה קטנה, 6, 7 או אפילו פחות, שמושיטה ידיים בצורה מעוררת רחמים ומנסה, כמו אותו שומר נחוש שיודע את תפקידו ויודע את גבולותיו ויעשה ככל שביכולתו לא לאכזב את מפקדיו ולהפר את האיזון העדין עליו הוא מופקד. והילדה הזו בת 6 או 5 שאינה יודעת אפילו על איזה איזון היא שומרת, על אילו גבולות היא צריכה להגן, אותה ילדה שכל שיש ביכולה וגם זה לעיתים לא, זה להושיט ידייה. הרי כולנו גדלנו על אותה מנטרה. מחבקים את מי שאוהבים, אוהבים את מי שדואג. שוב שאריות מהפסיכומטרי נכנסו להם פה. ואם אמא צועקת זה לא אומר שהיא לא אוהבת, גם היא נותנת מכה בטוסיק שמאוד כואבת, אחר כך היא מחבקת ואז זה עובר. ואותה ילדה, מה ילדה?, תינוקות! אותה תינוקת שהורייה לימדו אותה לאהוב על ידי נתינה של אהבה אין סופית יודעת, כמו כולנו, שאפשר להושיט ידיים ולצרוח כשעושים לנו משהו לא נעים, אך אחים גדולים דואגים לנו, ואחים גדולים אוהבים, אחים גדולים צריך לחבק ולאהוב, גם אם הן מכאיבים הם עושים זאת מתוך דאגה ואהבה, ואחר כך הם מחבקים אז הכל בסדר. ואותה ילדה קטנה שלמדה בשקיקה את שהורייה לימדוה, מה חשבה כאשר אחיה נגע בה במקומות שהיא לא ידעה עוד על קיומם? מה חשבה אותה ילדה, אותה תינוקת, שאחייה שחינכו אותה לכבד ולאהוב עשה בה דברים שרק שנים רבות לאחר מיכן ידעה לקרוא להם בשמם? מה עשתה אותה ילדה שהושיטה ידייה לחיבוק אוהב והידיים שחיבקו אותה הרסו את תומתה? מה עשתה אותה ילדה שגילתה את הפנים המפלצתיות של אחיה האהוב? מושא הערצתה? אך אחיה גם גדל על אותה מנטרה. כשאמא מכאיבה היא מחבקת אחר כך אז הכל עובר. אז הוא חיבק, והכל עבר. וגם השנים עברו, הילדה גדלה ואיתה גם הכאב שהעצים עד שכבר לא היה לו לאן להתפרס בתוך גופה. ואז הוא התחבא בה, מחכה לרגע שתגדל והוא יוכל להתפרץ ולהתרווח בתוכה, מכלה אותה מבפנים. ובנתיים חיים כמנהגם זרמו, המשפחה התרחבה עוד ועוד אח קטן נוסף, וכולם היו מרוצים מהגרעין המשפחתי שגדל בצורה נורמלית, מלאת אהבה. בנתיים בחדרי חדרים, בהחבא, הילדה הפכה להיות שפחה. שפחה לאחיה, לחבריו. יום אחד אותה שפחה החליטה שהידיים המושטות אלייה לא יגעו בתוכה, והתנגדה, ההתנגדות הזו גרמה לחינוך ולמנטרה של הורייה להיות בדיחה עלובה. האהבה בבית השתנתה והפכה להיות משהו מכוער, אך בעיקר כבר לא סודי. ההתעללות המסוות בחיבוקים הוחלפה בשנאה יוקדת ובאלימות הולכת וגוברת, והורייה התגלו כחסרי אונים ממש. שנים של אלימות גבו מחיר כבד במשפחה המושלמת, התפוררות זה דבר שלא ניתן לאיחוי רק להסתרה, וההסתרה עבדה מצויין, אפילו אותה ילדה שלמרות שנתקעה בגיל 5, גופה הבשיל והתפתח אך נפשה התפוררה לאיטה מקבילה לתהליך התפוררות המשפחה, וגם הפעם היא ספגה את הלך הרוח במשפחתה ושתקה. היא התעמקה כל כך ברצון לשמור על גופה מהאלימות ומהסכנה שיכולה לנחות עלייה בכל רגע בלי לדעת ששכחה לגמריי ששנים רבות גופה היה המפקר גם במובן המיני. כלפיי חוץ אותה ילדה ניסתה לספר ולשתף את מעלליו של אחיה הגדול, את האלימות הרבה שהיא סובלת ממנה, את ההתעללות הפסיכולוגית שהוא העביר אותה, התגובות שזכתה היו רבות אך בסיסן היה דומה - לא יכול להיות. לא יכול להיות כי הוא היה כל כך עדין לחבריו. לא יכול להיות כי הוא היה תלמיד מצטיין. לא יכול להיות כי המשפחה המורחת העריצה אותו. לא יכול להיות. מה שכן יכל להיות היה שהיא שיקרה הרי היא נכשלה בלימודים, הסתובבה עם חברים מפוקפקים - בהחלט לא בחורה אמינה! השנים עברו ואותה תינוקות, ילדה, נערה, בחורה שגדלה הפנימה שכנראה מוחה המעוות למדיי המציא את כל הסיפור. במקביל החיים המשיכו - הילדה גדלה, סיימה תיכון, התגייסה לצבא, סיימה גם אותו, החלה ללמוד - התבגרה. ערב אחד הכל התפוצץ בתוכה - הכאב, הזכרונות, המגע, הצרחות. באותו ערב היא צרחה לעזרה, שוב, כמו שנים קודמות, אך הפעם מישהו שמע. מישהו הרים את ידו והושיט לעברה של הילדה. אחד אחרי השני החלו אנשים להושיט ידייהם אל הילדה. והפעם הידיים שהושטו היו רכות, אוהבות, עדינות. ידיים שבמגען איחו שברים. לידיים האלו אותה אישה אסירת תודה.
