ע"פ צרכי הסיפור
ז"א, קשה לי לתאר לעצמי שמחבר יחיד ישב וחשב לעצמו איזה חיות כדאי שידברו בחיבורו הגדול המתאר את קורות העם והעולם מבריאתו עד מרד החשמונאים (פלוס-מינוס), אלא שבכל סיפור בנפרד יש הצדקה לבחירה באותה חיה. בסיפור גן עדן הנחש מתפקד כגילום של הרוע הטמון בעולם (והמחבר טורח להדגיש שהנחש נברא ע"י האל). למה דוקא נחש? באופן כללי נראה שהוא נתפס כחיה לא סימפטית, בלשון המעטה, ובנוסף לכך יש יסוד להניח שמסורות מסוימות, ששרידיהן נמצאים גם במקרא, סיפרו על מלחמת האל והנחשים/התנינים בזמן הבריאה, ("אתה פוררת בעזך ים, שיברת ראשי תנינים על המים" - למשל) והנחש בגן עדן עשוי להיות מעין סובלימציה של הנחשים המפלצתיים ההם. בסיפור בלעם, וליתר דיוק בלעם והאתון (שמהווה יחידה עצמאית במסגרת הסיפור השלם על מאבקו של בלק בישראל), יש מטרה ברורה להשפיל את המכשף מארם נהריים שמכריז על עצמו "מחזה שדי יחזה, נופל וגלוי עיניים" אבל נכשל לראות את המלאך שעומד מולו, ודווקא בהמת הרכיבה שלו ניחנה בראייה חדה ממנו. ההשפלה מועצמת כשאותה בהמה מגלה יכולת דיבור אנושית: אם האל יכול לגרום לאתון לדבר, איזה יתרון יש ל'נבואותיו' של בלעם? ורק חשוב עוד לציין שחמור או אתון (או פרדה) מוערכים בתנ"ך כחיות מועילות וחשובות, ובעצם ההשוואה בין אדם לחמור אין בהכרח עלבון; הקישור בין חמור לטיפשות מאוחר בהרבה.