בהודעה (472 מילים) ../images/Emo182.gif
רון הביט בהרמיוני בקצה העין, ובסך הכל היא נראתה לו כילדה מתולתלת ובוכייה. היא לא איימה עליו הפעם, והוא לא הרגיש קטן לידה, אלא להפך, אולי הפעם היא צריכה אותו לשם שינוי. כבר זמן מה שהוא רוצה לשלוח אליה יד, לחוש את אצבעותיה העדינות, תופסות ברכות את שלו, וביחד לשבת מול האח בחדר המועדון ולדבר. לא על המלחמה, לא על לימודים, לא על מה שג'יני אמרה לה לפני יומיים, ואפילו לא על קווידיץ', אלא סתם, לדבר. שיחת חולין ידידותית, אולי על מזג האוויר, כמו שני נאהבים הנבוכים מרגעי השתיקה, או אולי על עצמה. הוא לא מכיר את חייה שלפני הפגישה בהוגוורטס, אבל מרגיש כאילו ידע עליה הכל. פעם, והוא יכחיש אם מישהו ישאל, הוא אפילו אמר לעצמו שהוא יודע איך היא משחקת בשיערה בזמן שהיא מנסה לשנן מרכיבים של שיקוי מסובך, להבדיל מהדרך בה היא משחקת בשיערה כשהיא קוראת על חדי- קרן. עכשיו ידיה רעדו, ונדמה היה שהיא עומדת לקרוס. כאב לו. ולראות אותה בוכה העצים פי שניים את כאבו. הדמעות שנזלו מעיניה האדומות, ונחתו ברכות על גלימתה השחורה, היו בשבילו כמעיין נובע, שעליו לייבש. הפעם הראשונה בה ראה את עיניה כה אדומות, הייתה כשהוא גרם לה לבכות, ועד היום הוא מתחרט. עד היום. "הרמיוני-" הוא ניסה להגות, אך גרונו נשנק כשהביטה בו בעיניה. הרי לא מזמן היא ניסתה להרוג אותו בעזרת כמה קנריות. אז למה שהיא תרצה עידוד דווקא ממנו? למה שתיתן דווקא לו להושיט לה יד? אבל בכל זאת, למרות כל השטויות שעשה השנה, ולמרות כל השטויות שהוא טען שהיא עשתה, מעל הכל הוא רצה לעזור לה. מבלי לשאול, מבלי לבקש סליחה, הוא כרך את זרועו סביב כתפיה, ותמך, פשוט חיבק. הוא ציפה שהיא תדחוף אותו ותגיד לו שזה לא הזמן, לא עכשיו, לא בהלוויה, אבל היא, בשתיקתה שלה, רק הרכינה את ראשה על כתפו ובכתה. והוא חיבק, כמו שהוא רצה לחבק כל כך הרבה זמן ונתן לה לבכות. לא היה אכפת לו שהגלימה שלו נרטבת. ידו האחת מחבקת, והשנייה מלטפת את שיערה הרך, את התלתלים שכל כך אהב בה. גם הוא בכה, ודמעות נזלו על אפו הארוך. ממש כשתזמורת ההלוויה סיימה לשיר את שיר האבל שלה, כשמָחַה דמעה מלחיו, הרמיוני הרימה את ראשה מכתפו ושלחה בו מבט חצי מנחם- חצי מודה על ניחום. המבטים שלה, אלו שהוא ידע להכיר הכי טוב מכולם, כי את רובם היא הפנתה אליו, היו הדבר שאהב אצלה ביותר. יותר מהתלתלים, יותר מהחיבה, יותר מהאומץ והחוכמה, הוא אהב את המבטים שלה. המבט הזה היה השנוא עליו מכולם. יותר שנוא מהמבט שאומר 'טיפש', או מהמבט 'תיראה-איך-אני-עושה-את-זה'. המבט שהיא שלחה אליו היה המבט שמראה שהיא עצובה. וכעת, כל רצונו היה שתחייך. ושוב, מבלי לשאול, הוא חיבק אותה. חיבוק ידידותי, רך, ויותר מכל – אוהב. היה זה חיבוק שאומר – גם לי כואב כשלך כואב. ואז – גם היא חיבקה. הצעד הבא, הוא אמר לעצמו, ושוב, הוא יכחיש אם מישהו ישאל, או יותר נכון, יסמיק כל כך שלא יוכל לענות, הוא להגיד לה שהוא אוהב אותה, שבשבילה, הוא תמיד יהיה כאן.
דורין
וקרן
